קנו ביוקר

קנו ביוקר את שמכם טוב. בעמל ידיים וביזע. בחרו במסעות מפרכים, והמנעו מקיצורי דרך. אל תתפתו לאשליות. התמודדות עם שאלות קשות והתמידו במסע. השחיזו את מקל ההליכה, ואת תבונת דרככם. הקשיבו למצפונכם וסכרו אזניכם בפני עצות פוחזים. האמינו כי אפשר והובילו אחרים. קדשו ערכים ודעו מתי נכונה השעה להפרם. והיו נדיבים, גם כלפי עצמכם.

רכשו חברים טובים בין פיתולי השביל. חבקו אותם ותנו להם חלק במסע. צרו את היחד במילים ובשתיקות. ציירו בחול מפות המובילות כולן הבייתה. אחזו זה ביד זה, והסירו ביד השנייה את שעונכם. לא תזדקקו לו בין חברי אמת. בתוכם, תמיד תהא זו שעת כושר של נדיבות ואהבה. שעה נכונה ובוטחת להגשמה וליצירה.

השקיעו זמנכם בטוב הכללי, למענכם ולמען הזולת. בחרו בדרך הישר. תנו אמון בטוהר האדם, ביושרת כוונת הבריאה. ביכולת העתיד להשתנות לחיוב.

ואל נא תקנו שררה (ושרים). ואל נא תרכשו אוייבים. והימנעו מלהשקיע זמנכם לשווא.  ואת ממונכם פזרו בתבונה. גרעין תפארתו אינו עשוי מטילי זהב, כי אם מטבעות לשון.

הסתובבו בין שווקי העולם וקנו ביוקר. זוהי השקעה משתלמת. את עושרם המירו באושרכם. את ההתמקחות בפקחות. את החסכון בפיקחון. את הנהנתנות בנדבנות.

כי יופיו של עולם לא יסולא בפז. והוא נצור בארנקם של אלה שפינו לו את המקום שהוא ראוי לו.

לייק לשושני השדה

"הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים לאסמים ואביכם שבשמים מכלכל אותם [...] התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוות [...] לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו" 

הבשורה על פי מתי

הפייסבוק שלי מתמלא בתמונות של דירות. והן כולן מרווחות מאוד ומוארות. וכולן במקומות נפלאים במרכז העיר, וכל מרפסת מתוך הארבע משקיפה על פארק ובית קפה, על חנות ספרים ופיסה של חוף ים. והן מתפנות מתי שנוח לי, והן בקומה הנכונה ובגודל המושלם, והן ברחוב הקרוי על שמי, ועל הדלת כבר פרטיי, ובעל הדירה שאל אם לא אכפת לי - רק אם לא אכפת לי - שיסייע לי במעבר החפצים. ובכלל, בדירה למטה גר שלומי שבן, ומראש התנצלותו על כך שבשעות הערב הוא נוהג להתאמן, אבל אם זה מפריע אפשר לבקש שיחליש. הדירה שלו, דרך אגב, קטנה יותר וגם פחות מוארת. וזו שתהיה שלי, יפה אך ממש לא יקרה. וכמה חבל שכבר יש לי דירה, במקום פחות מגניב ויקרה יותר. הדירה שבתמונה - תצטרך להימסר לידיו של אחר. שהתחיל לחפש היום ובמקרה נתקל בה.

ובפייסבוק שלי גם תמונות של נופים מוכרים, שהופיעו גם בחלומי. אך הפעם מופיעים בהם פרצופים של אחרים, שסופגים את המראות ומריחים את האוקיינוס, ונראים מאושרים באמת. 

ובתמונות אחרות אושר ועושר ניכר ונשפך מכל עבר, חגיגות ומסיבות. זה לא שמתביישים להעלות תמונות מאירועים עצובים, לוויות וכאלה. זה שהאנשים האלה פשוט שכחו למות מרוב כל החיים שנספגים דרך תאי העור, ודמעות הן אך ורק ביטוי לאושר שכבר לא ניתן להכילו.

פילוסוף דני בשם סרן קירקגור כתב לפני 150 שנים על שושני השדה. הוא ניסה להבין מדוע מאושרות הן, מאופקות ורגועות, והציע כי סיפוקן נובע מהיעדר ההשוואה, חייהן נטולי הקנאה. הן אינן מביטות אחת למחוזות רעותה, הן צומחות למעלה וחותרות למימוש עצמן. לא משוות, לא בודקות יחסיות, לא מתחרות. הן לעולם לא מלינות על מר גורלן. שושנים אמיתיות מסתפקות במה שיש, ומוצאות בכך אושר של קיום ונצחיות של תקווה ואמת של צניעות. ויש בכך נחמה ועונג, המזינים את השדה כולו בגרעינים של אור.

.

את שושני השדה ואת קירקגור הייתי מוסיף בשמחה רבה לפייסבוק שלי. אבל משום מה יש לי תחושה עזה, שהם לא רשומים באתר.

האב, האם והרוח

אחד-אחד עלו המצטיינים על הבמה וזכו למחיאות הכפיים של הקהל. אולם מלא עד אפס מקום, רבים ישובים על המדרגות, והמצטיינים חולפים על פניהם. הצדעה מהירה, תעודה וקידה. שיר ונאום וסיום. ומאחור, בתוך הישובים, גם אם ובנה הקטן, והיא לוחשת באזנו: "יום אחד גם אתה, יום אחד נבוא לראות אותך מקבל תעודה של הוקרה". ורגליו, שעוד לא מגיעות לקרקע, כבר נמדדות לקראת כניסתן לנעליים גדולות וראויות.

ואני נזכר באם אחרת, שישבה לצידי בבית קפה שכונתי בשבוע שעבר. היא סיפרה לילדיה על סיור מאורגן שהשתתפה בו בנחלאות. והסבירה בייאוש כיצד לא הצליחה להבין את דברי המדריך, שהרבה בפרטים. כיצד היה חם ומיהרו לאכול, עד שאינה זוכרת בכלל את המקומות בהם סיירו. ובכלל, הטיול בשוק היה נפלא, וקנו הרבה דברים, במקום ההוא, שבעצם יש בו גם היסטוריה, וגם משפחת בנאי איכשהו קשורה. יוסי, או אביתר, או מישהו. ומילותית שקעו לתחתית כוס השוקו.

צעיר עדיין, וילדים עוד אין. אבל כשיהיו לא אחסוך מהם חלומות. ארחיב אישונים בסיפורים מלהיבים. אפתח רעב סקרנות והרפתקנות חוצה גבולות. נראה גבעות ונלמד ארצות ונפרוץ קווים של זמן ומקום. כי בשביל לגדל ילד באמת, לא מספיק להניק ולהזין. הצמיחה זקוקה גם להשקייה, שמש ורוח. ורוח אמיתית פועמת רק כששואפים ומדמיינים. בכל גיל ובכל מצב. ובמיוחד בתחילת הדרך, בשלב שבו עוד עושים את מה שאמא אומרת, והידיים מושטות מעלה, מסרבות להסתפק בקיים, חותרות במרץ תחת הגלים, בונות ארמונות בחול, משקיפות אל מעבר לאופק.

עצם העניין

כלב נובח באמצע הלילה ומעיר שכונה שלמה. רבים מסתובבים במיטתם, תוהים האם ניתן לתבוע, או למצער להטביע. אך הוא בשלו, בוהה בחור עגול הנפער באמצע גדר עץ. דרכו, הוא רואה ומריח עצם נכסף, או שמא עצם נכספת. אך החור קטן מלהכיל, ולא נותר לו אלא לנבוח. כלב אחר, קטן יותר, חולף מאחוריו. גם הוא מבחין בעצם, אך בוחר להתחכם ופותח בדהרה. הנובח מבחין בו בזווית העין שבע רצון, מאושר שנפטר מהמתחרים.

אך הכלב המתחרה אינו בורח לשום מקום - הוא פותח בריצה מהירה אל עבר השער האחורי של חצר השכנים וחוטף את העצם לעיניו המשתאות של הנובח והלא-נושך. הנביחות הופכות אט אט ליללות. לא על גניבת העצם, כי אם על גניבת הדעת. לעולם לא היה עולה בדעתו של בעל הקולר לעשות את העיקוף הזה. יכול היה להוסיף ולנבוח עד אמצע הלילה. שהרי תחכום של ממש נדרש כדי לגלות ולדעת שיש נתיב עוקף, דלת אחורית. לנוע בניגוד לכיוון המובהק של המטרה, למצוא דרך חלופית.

זו לא רק יצירתיות לשמה, זו היכולת לקחת את עולם הבעיה ולהעתיק אותו למרחבים אחרים. להבין כי כל בעיה היא התנגשות לוגית הנטועה בגיאוגרפיה ובזמן מסויים, וכי לפעמים העתקתה - גם אם באופן זמני - למרחבים אחרים, יכולה לעשות פלאים. הפתרון לא מצוי תמיד בנתונים. זוכי הנובל לדורותיהם הם אלה שמצאו (או העזו למצוא) אותו במקומות אחרים.

ומרוב שזה פשוט ומובן מאיליו, אנו מוצאים עצמינו נובחים ומיללים למול חורים בגדר. איננו יודעים תמיד מהו עצם עניין, או איפה קבור הכלב. ולפרקים, נכנעים, מקשקשים בזנב, ועוברים לבעיה אחרת.נתקעים בגדרות ובהגדרות, נרתעים מחורים ופערים, מתעלמים מדרכים עוקפות, חוששים להתנתק מעמדות ומרחבים חמימים, נוחים, מוכרים.

במקום העבודה שלי, כמו גם באחרים, עוסקים הרבה בזמן ובמרחב. זה לא רק הגדרה של עולם הבעיה. זוהי הבעיה לכשעצמה. וכשאנו מביטים מעלה ורואים כלבים נובחים, אין פלא כי בככרות השיירה עוברת. אולי היא מחפשת שער אחורי, או דרך קיצור. אולי היא אפילו תמצא.

שאין שכר בצידו

מיתוס בודהיסטי מפורסם מספר שהיקום כולו, כדור הארץ וכל הסובב אותו, מונחים על גב שריון של צב אימתני. כפות רגליו של הצב אינן מונחות באוויר, כי אם מוצבות בבטחה על שריונו של צב נוסף, עצום עוד יותר. וכך ממשיכה לה שרשרת הקיום והיקום, שלב אחר שלב, צב אחר צב.

המיתוס הזה נועד בעיקר לספק שאלות שהתעוררות משך אלפי בשנים. הם תהו - על שום מה ולמה. הם רצו לדעת מה עומד בבסיס כל זה. משלא נמצאה תשובה מספקת, נאלצו להשלים עם מיתוסים ואמונות - צב השעה. אבל גם הם ידעו, שבסופו של יום זה לא באמת צבים כל הדרך למטה. השלב האחרון בפירמידה הזו בסיסי ופשוט יותר. ממש כשם שקבע מאסלו כבר ב-1943, בסוף מגיעים לצרכים היסודיים של החיים - המזון והשתייה, קורת גג, לבני הבניין של השרידות. בסוף, הרכיבים האלה חשובים יותר מכל רעיון או מחשבה, החיוניות שלהם מנצחת את כל המילים הגבוהות.

גם החודש קם אבי מוקדם בבוקר מדי יום והלך למקום עבודתו. בסוף החודש ימלאו 49 שנים לעבודתו בתעשייה הצבאית. העובד הוותיק בתע"ש. מעולם לא שקל להחליף מקצוע, או אפשרויות קידום. כבר כמעט יובל שנים שהוא מרוויח לחמו באותו משרד, צובר ידע ושנות וותק. בלי הרבה מילים גבוהות, עבודת הנדסה, חישובים, בדיקות מעבדה וחומרים.

אלא שהחודש, אבי וחבריו לא קיבלו תגמול לעמל כפיהם. בסוף החודש, לא הגיעו משכורות לתיבות הדואר. מאות העבודים בתעשייה הצבאית נשללו משכרם. הסיבה אינה פרוזאית, גם לא מוצדקת. כיפופי ידיים שגרתיים בין משרד האוצר לוועד העובדים הובילו למבוי סתום. עד שלא יושגו הבנות בנוגע לרפורמות ולקיצוצים, לא יחולקו משכורות. עד שלא יסכימו עובדי תע"ש להתקפל ולהתייעל, יאלצו לעבוד בהתנדבות.

יש במדינה הזו עוולות רבות. ישנם מאבקים צודקים יותר ופחות, קרבות ארוכי שנים, מחאות ומריבות. ואולם, לא משנה כמה שאני מהרהר בסדרי השלטון, ובהגיונות הניהול התקין, איני מצליח להבין או להשלים עם החלטתו של פקיד אוצר כזה או אחר להלין שכרם של מאות עובדים באמתלת הקביעה כי יש לייעל. לעולם לא אבין כיצד מצליח איש האוצר להירדם במיטתו המרופדת בידיעה כי בהחלטתו עוכב שכרם של מאות, בעלי משפחות, אנשים קשי יום ומרובי עמל, שיאלצו להשלים בכניעה עם קרבות הבכירים ולהמתין בכליון עיניים לראות מה יוליד יום. בסוף, סביר כי יאלצו להתפשר. עד אז, הם בני ערובה בידי פקידים, ששמו עצמם מעל האחרים מכוסי דיפלומות ונפנופי נוצות. ואבי, לצד חבריו, שותק ומסכים. וההשלמה שבעיניו היא אולי הדבר שמקומם אותי יותר מכל. שתיקתו של הפועל הנאמן, שעל אילמותו מושתת הסדר המעוות הזה.

זה לא אבא שלי, ולא תע"ש. זה לא נערי האוצר, ולא הצורך בהתייעלות. זה הצורך שלנו לזכור מי אנחנו. זה לעצור כמה פעמים ביום ולהבטיח שבין כל המשימות והלחצים זכרנו להיות אנושיים והגונים. הפעם זה הלנת שכר של עובדים חרוצים, ומחר הפקרת חולים במסדרונות. הפקעת קצבות של ניצולי שואה או פגיעה בזכויות חיילים משוחררים. ולפעמים, זה אפילו נגמר בוועדות חקירה שקובעות פעם נוספת שניתן היה להעביר קודם לכן את התקציבים הנחוצים לכבאיות, גם אם לא הושלמה הרפורמה, גם אם לא בוצעה ההתייעלות.

לכל בעלי החליפות יש חלופות. ולכל האמתלות - הגיונות אחרים. אך יש עקרונות שלא ניתן לערער עליהם. למטה, מתחת לכל הצבים, יש צרכים שלא ניתן ולא צריך לערער עליהם. יש יסודות אנושיים ובסיסיים שחובה עלינו לכבד ולקדש. זה לא עוד צב בשרשרת, זה צו המצפון. וביום שנפסיק להתייחס אליו הכל יקרוס. שום שריון לא יגן עלינו. ובעצם, לאף אחד זה כבר לא יהיה אכפת.

רק וודא

כשהחום חודר לעורך וממיס עצמותיך, ועמוד השדרה נוטף לכל אורכו טיפות זיעה הנצברות לאגם הנפרש במקווה חולצתך, וראשך סחרחר מעט מההמולה ההלומה הזו, ופעימות הלב כבדות, וארוכה הדרך ופינות צל בה אין, רק וודא.


כשהנשימה הופכת בעצמה מהבילה וקוצנית, והרוח פסקה מלנוע במקומות בהם צועדות רגליך, ודואבים בך הדרך והגעגוע, אצבעותיך מבקשות לגעת בשאינו מושג. רק וודא


כשטביעות הרגליים מכתימות את אבק המדבר, בשיממון שרבי מכביד, ואין מרווה לנפש ומנוח ליגע, וממטרים מרקדים בזכרון עמום ורחוק - רק וודא.


רק וודא שהינך פוסע בשבילי הקיץ, בואכה לבלוב אביב, וצינה ריחנית של סתיו, ותיפוף מטופטף חורפי מרטיט. ואם אינך, סימן שיצאת מסדרי הטבע. שהינך חסר עונות וחסר אונים. הגשם לא יגיע, והסופה מאחרת. וכשתבוא, תאסוף אותך לעולם. 


כשהחום חודר לעורך וממיס עצמותיך, מוטב כי תוודא שאתה בקיץ. אם לא, מוטב כי תשנה כיוון. כי בין רמות סינופטיות למשקעי העבר, ישנן מערבולות בים. רק וודא שאתה יודע לשחות.

דף דף

יש שסופם ידוע מראש. רמזי הסיום טמונים בפרקים ראשונים, חושפים עתידות מוקדם מן הראוי. ואותם חובבים במיוחד המתחכמים, שוחרי הגילויים ומחפשי האוצרות, שאינם דוחים סיפוקים, שאינם מסתפקים. ובטרם ישלימו המסע ימהרו לנקודת הסיום, לבחון האם נכון היה ניחושם, הם אמת העריכו. אך גם אם צדקו, טעות הייתה בלבם.

ויש שסופם כה מפתיע, עד כי מורטים הם עצבי עצבים לכל אורכם. ומפזרים מילים חלקיות, לחישות ולחשים בין עמודים, מקרינים אורות ערפל עמומים. כנחש מתפתלים בין סדקי העלילה עד להסתערות החותמת, עד להכשת הסוף, להקשת האות האחרונה.

ובודדים, אינם מתעניינים בסופים. ומשקיעים מרצם מדף לדף. וחיים את הפרק ונושמים כל משפט, ובוראים תילי תילים סביב כל הברה, כל אות משמיים. והסוף אינו מיוחד ואינו מיוחל ואינו באופק. הוא לא קיים בספרים האלה, כל שכן אינו חשוב. נקודה סתמית ברצף פלאי של רגשות כרוכים בכריכה. אין בכוחם לחצוץ בין שקורה לקורא.

אני אוהב לקרוא את הספרים שלי דף דף.