יום שישי, 31 בדצמבר 2010

עכברים

לא יודע למה, אבל עצרתי בדיוק מול הפוסטר הזה. שלוש מבחנות, שלושה עכברים. משהו קורה שם, אבל לא ממש הצלחתי להבין מה. "זה ניסוי בתרופות נוגדות דיכאון", הוסבר לי. אפשר לזהות את רמת הדיכאון לפי התנהלות העכברים. 


במבחנה הראשונה רואים את העכבר מנסה להיחלץ החוצה. הוא מטפס בציפורניו על דפנות המבחנה ומחליק למטה. זה אומר שהוא בריא לחלוטין, מנסה לא לטבוע.


במבחנה השנייה העכבר צף ומשוטט בתוך המים. הוא שוחה במעגלים, מהורהר. זה סוג של מצב ביניים.


במבנה השלישית העכבר פאסיבי לחלוטין. הוא בדיכאון עמוק. מרבית גופו עמוק בתוך המים, ובשארית כוחותיו הוא משאיר חוטם בקו החמצן. זה העכבר שלידו התעכבתי שניות ארוכות. היה משהו כל כך עצוב בשפת הגוף הזו, הוותרנית והעייפה.


"זה עצוב וקשה", אמרתי. "למה?", הושב לי, "זה המצב הכי סבבה. פשוט שולפים אותו ומייבשים אותו". חייכתי. עכברים ברי מזל...

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

Glife


ראתי הבוקר באינטרנט, ששירות חדש של גוגל מאפשר להוריד תוכנה חדשה וחינמית שתתאים את GMAIL באופן מושלם ואולטימטיבי לחיים של המשתמש. הובטח שם, שהשירות החדש הזה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים – שהפעם באמת המציאות תעלה על כל דמיון ושלא נוכל בכלל להאמין שיכולנו להסתדר קודם לכן ללא המוצר המפתיע הזה. נמלאתי סקרנות ומיהרתי להוריד את התוכנה. התעלמתי מכל השורות שהזהירו כי מדובר בגרסת בטא והחברה אינה לוקחת אחריות על תקלות שעדיין יכולות להימצא במערכת החדשה. התקנתי, ופתחתי את החשבון שלי באתר.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה – אין שינוי. האתר נפתח באותו אופן, ונראה שאין שום אופציות חדשות. בפינה השמאלית העליונה, הופיעו כתמיד ארבע האפשרויות המוכרות. בחרתי בראשונה: "פתח חלון חדש". מיד לאחר מכן, משב אוויר עצום זרם בפניי ולמולי ניצבה מסגרת שקופה באמצע החדר, כשסרט וידאו מוקרן בתוכה. הקפתי אותה מכל הכיוונים, ולא האמנתי למראה עיניי. היא לא הייתה מחוברת לשום מקור אנרגיה ולא זיהיתי שום מקרן מחובר לתקרה. באמצע שומקום צפיתי בחלון החדש הזה, וצפיתי בסרט עלילתי שלמרבה ההפתעה השחקן המרכזי בו היה – אני. אלא שהשחקן הראשי הזה לא בדיוק עשה דברים שעשיתי בעבר, או שאני חושב שאעז לעשות בעתיד. הוא טייל במקומות מטורפים בעולם, פגש אנשים חדשים, סידר לעצמו את יומו בדרכים שונות ומשונות. הוא העז והתפרע, השתולל ושיחק. לקח את החיים הרבה יותר בקלות, כמו שרק שחקנים בסרטי פעולה מפתיעים עושים. הוא חי בסרט – ונהנה מכל רגע. המון הרפתקאות נגלו לפניי בחלון החדש. אבל אחרי שהרגשתי שזה קצת יותר מדי, סגרתי אותו.

המשכתי לאפשרות הבאה – "הדפס הכל". קליק קצר ולפתע סחרור פתאומי ואני מוצא עצמי ליד שולחן וערימת מחברות וקלסרים אימתנית לצידי. מסיבה שלא הייתה ברורה לי, חשתי דחף בלתי מוסבר לשבת ולכתוב. רשמתי במהירות ורציפות ושפכתי את ליבי דף אחרי דף. לא יכולתי לעצור מלהכתים את דפי המחברות בסיפורים, מחשבות, רעיונות, תהיות, דילמות, חוויות. ברגע שסיימתי למלא דף, דף נוסף נפתח בפני ולא קטעתי את הכתיבה למעט כאשר הייתי צריך להחליף דיו בעט (קצת הצחיק אותי שהדיו יותר יקר מהעט עצמה). המפתיע מכל היה שככל שכתבתי יותר, כך הרגשתי נקי ומשוחרר יותר. הנשימה שלי התאווררה, הצעדים שלי הפכו נוחים ובטוחים יותר. הרגשתי כאילו מילאו אותי בחמצן חדש, משופר. נולדתי מחדש דרך שטף הוידויים שזרם מבין אצבעותיי אל הדפים הנערמים. רק כאשר חשתי עייפות מחלחלת, קטעתי את פעולת ההדפסה.

נאמן לסדר הפעולות, לחצי על אופציית "כווץ הכל". למה שקרה עכשיו לא הייתי מוכן לחלוטין – לחיצה זריזה ומצאתי עצמי משוגר במהירות בלתי רגילה אל החלל. הספקתי להביט למטה ולהבחין בכדור הארץ מתרחק ממני, מצטמצם ומקבל ממדים חדשים, של כדורסל, כדור טניס, גולף ולבסוף – גולה זעירה משוטטת במרחק. צפתי שם בעלטה, לגמרי לבדי, שברקע רק צלילים דהויים של להיטי שנות השמונים ששודרו דרך צלחות רדיו אימתניות בניסויים חשאיים של נסא"א לפני שלושים שנה. לא יכולתי לזהות שום דבר בכדור – לא יבשות ולא אוקיינוסים, וודאי לא אנשים או מבנים. עוד פחות מכך יכולתי להצביע על בעיות או אתגרים, מתחים או אויבים. כשהכל כל כך קטן, איך אפשר בכלל לשים לב מה טוב ומה לא. שום דבר לא הפריע – ולא יכול היה להפריע – לציפה הבלתי פוסקת שלי. ואיכשהוא, למרות שהייתי שם כל כך לבד ובחשכה, הרגשתי מצוין. לראשונה מזה הרבה זמן דבר לא הטריד אותי, שום דבר לא הפריע לצלילות מחשבתי. הסתובבתי על גבי וזיהיתי כוכבים רחוקים ומנצנצים, הזדמנויות חדשות, גלקסיות רחוקות ומזמינות שטרם נתגלו ויכולות לשמש מקלט נאמן לכל אסטרונאוט הרפתקן. שום דבר לא היה כואב יותר, דבר לא שרט, צרם או צרב. רק יופיו של היקום ופלאי קיומו הציפו אותי באותו הרגע. אחרי דקות ארוכות (שהרגישו כמו שנות דור, או שנות אור), גברה סקרנותי והרחבתי מחדש את התוכנה. בצניחה חופשית מסחררת נחתתי שוב על כסאי מול המסך.

עתה נותרה שם רק עוד אופציה אחת - "העבר לכל הנמענים". הפעם, לשם שינוי, היססתי. כמובן שהייתי סקרן מאוד, אבל פחדתי שלחיצה על האופציה החדשה תסיים את ההרפתקה הזו. בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק והקשתי. וכך מצאתי את עצמי מול הבלוג הזה.  

מאבק בטפל ובתפל

בדרכי לשיעור עצרתי בקפטריה והזמנתי הפוך וסנדוויץ' חביתה, כפיצוי על ארוחת הבוקר שפספסתי. המוכר מיהר לספק צרכיי ונקב בעלות - 16 שקלים. שילמתי והרהרתי בשלטים שפוזרו באחרונה ברחבי האוניברסיטה, קוראים לשוכניה להתמרד כנגד עושק הקפיטריות. ואיכשהוא, לא חשתי שגוזלים ממני את מיטב משאביי. לפני כשבוע קניתי כריך וקפה בתחנת הרכבת בתל אביב, ושילמתי לתדהמתי יותר מכפול. כאשר אני רוכש קפה ומאפה בצבא אני משלם אמנם מעט פחות - אבל ההפרש לא עולה על 2-3 שקלים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא בתוכי זרמי עצבנות חבויים המבקשים בסתר ליבי להפוך את הדוכן - שילמתי בצייתנות והלכתי לשיעור.


שלא תבינו לא נכון - אני בעד מאבקים צודקים, וגם המאבק בקפיטריות נראה לי ראוי ונכון. אבל אני לא חושב שהוא הכי חשוב. הבעיה שלי עם הסנדוויץ' בקפטריה לא הייתה עלותו - כי אם טעמו. אמנם קיבלתי את מה שהזמנתי - בסנדוויץ' אכן הייתה חביתה, או משהו דומה לכך. אבל הטעם היה פשוט נורא - לחם יבש עם חסה רדומה וחביתה אדישה. השעמום בפה שלי זעק לאתגרים, לחוויות - ונותר ברצונו. מה שמציק לי לגבי סעודת הקפה הזו היה איכותה ולא עלותה, שילמתי במיטב כספי וקיבלתי מוצר וותרני, שאינו משתדל. לא נותר לי אלא לתהות, מה יוליד המאבק על מחירי הכריכים. אם זו התמורה ל-16 שקלים, מה נקבל בפחות?


מובן שאין בי די חוצפה כדי לבזבז את זמנכם בדיון מעמיק בסוגיות קולינאריות. התהייה שלי היא לגבי היעדים שבהם אנו בוחרים למקד את מאבקינו. המאבק על עלות וכמות הוא נוח יחסית - זה מצטלם טוב, זה משכנע. זעקות שבר ומחאה נגד עושק סוחפות את ההמונים, והנצחון בהם ברור וקל למדידה - מפחיתים מחיר או לא מפחיתים. ואולם, איך אפשר לנהל מאבק על איכות? איך אפשר לנסח סיסמאות שיקראו לשיפור מרקם החביתה או יחליפו את סוג הקפה? ומי אמר שבכלל חייבים לנו כריכים טובים יותר? אולי זה בכלל לא ענייננו? אנחנו נדרשים להסתפק במחאות על המחיר, ומה שעושים עם הכסף שלנו זה עניינם של המוכרים גרידא.


התשובה שאני מוצא עלולה לאכזב חלק מהאנשים. אני לא חושב שאפשר למחות על איכות בכלים האלה. אני חושב שהמאבק הזה הרבה יותר מורכב, מתוחכם, מסובך מכדי לנסחו על כרזה ולתחמו למפגני עוצמה פוליטיים בין השיעורים. המאבק על איכות מחייב הידברות, תהליכי חשיבה, דיונים מעמיקים. הוא מצריך שיתוף פעולה, יצירתיות, איזון בין רצוי למצוי. שינוי מהותי, שיוביל לשדרוג איכותי, אינו מתאים לכל אחד. הוא לא ניתן לניהול באמצעות מגאפונים, ולא תמיד ניתן לשווקו בצבעים זוהרים. אבל לדעתי, הוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי.


למה הדבר דומה? לקריאות אנשי התרבות להפחתת "שעות הריאליטי" בטלוויזיה מבלי להציע ברצינות מה צריך לשדר במקום, תביעות המרצים לכמות מסויימת של עמודים או מקורות בעבודה מבלי לעמוד בכובד ראש על תוכנה, דיונים תקציביים התובעים להעלות או להפחית תקציב מבלי לדון לאן הולכים הכספים, עיסוק בלתי פוסק בכמה עשייה הוביל ארגון מסויים, או חברה מסויימת או ממשלה מסויימת - מבלי לדון בכובד ראש במשמעויות, בהשפעה ובתרומה. אנחנו מדברים על כמות כי זה נוח יותר, וזונחים את האיכות כי היא מבלבלת אותנו ומחייבת אותנו מעל הראש לקבל אחריות ולהכריע - מה אנחנו רוצים. עד שנקבל החלטה בנושא, שתהיה נבונה ומושכלת - נמשיך בתשובה המתבקשת והבלתי מספקת. מה אנחנו רוצים? יותר.

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

שלוש נשים שנקלעתי לדרכן


1.

דלתות המעלית נפתחו וקלטו אותי לשלהי שיחת ההכרות ביניהם. "זה יהיה טוב אם תוכלי לבוא בימי ראשון. את יכולה SUNDAYS?", "YES", היא משיבה בשקט צנוע. "תראי, בינתיים זה רק לשעתיים, אבל יכול להיות מאוד שבקרוב נעבור למשרד חדש, NEW OFFICE, ואז יהיה יותר עבודה ויותר שעות. וזה גם אומר MORE MONEY". הם משוחחים, אבל לא מסתכלים זה בעיני זה. הוא גבוה ממנה, ומדבר בקול רם שהדהד בין כתלי המעלית. היא בקושי דיברה, גון עיניה הבהירות מרצד על צבע פניה הכהים. "נתחיל ונראה כבר מה יהיה", הוא פוסק והיא מהנהנת קלות. "תגידי, דרך אגב, את יכולה גם רביעי? WENDSAY?". "NO WENSDAY, SUNDAY". "אוקי, שיהיה בינתיים יום ראשון", הוא אומר לה, "YOU'RE THE BOSS".

2.
משקפי השמש המאסיביים לא אפשרו לי לראות את המבט שלה, והליכתה המהירה הקשתה עליי להדביק את צעדיה. אין ספק שהיא נראתה מצוין – תסרוקת אופנתית, מאופרת, שמלה קצרה, הדוקה ואדומה, ומעיל אפרפר מונח על כתפיה. השריקות החלו כבר בתחנת הדלק, ונמשכו ביתר שאת במוסך. הם לוו בהזמנות מפתות לחבור לפגישה עסקית, או לכוס קפה שחור על חשבון הבית וכבודה הרמוס. העניין מתרחש באמצע היום ברחוב סואן בתל אביב. כולם עדים, ומקבלים בהבנה. כשחלפה ליד שלישיית גברים שהיו בעיצומה של שיחת וועידה, הביאה לקטיעת הדיון, ולמחמאות עזות על בחירת הצבעים של לבושה. והיא הוסיפה ללכת, שותקת. סופגת את כל הרפש הזה, ומישירה מבט, מאיצה קצב הליכתה. ודומייתה הייתה צורמת ומטרידה כל כך, שנייה רק לשתיקתי, מביט זעוף, נפגע בשבילה, וממשיך ללכת.

3.
היא יושבת בגבה אליי, חולצתה ארוכה ושחורה, בד לבן עוטף בנחישות את שערותיה הארוכות. ביד קפוצה היא אחוזת את מכשיר הטלפון הנייד ומדברת בקול רם, קוטעת את חוטי מחשבתי ואינה מאפשרת לי לסיים את קריאת הספר.
"הכל בידי שמיים, הכל בידי הבורא", היא מפצירה בבן שיחה האלמוני. "אני לא מוטרדת, תקשיב אני לא מודאגת לרגע. קדוש ברוך הוא נתן לנו פרנסה אז תהיה פרנסה, בעזרת השם. אתה ואני שנינו ניצבים מול קדוש ברוך הוא, הוא שישמור עלינו וזה מה שחשוב". היא ממשיכה – "ממי, אל תדאג אני אומרת לך. אל תבלבל. שום דבר בעולם לא מצדיק עלילות ושקרים, בשביל זה יש בורא עולם, יתברך שמו. הוא דואג לנו... מה לא ככה? אין מה לדאוג".
 מימיי לא שמעתי אישה כל כך מודאגת.

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

כיצד אתם נוהגים?

לא הרבה דברים מוציאים אותי משלוותי, באמת. אני ממש משתדל לשמור על קור רוח ומזג נעים למול מאמצים חוזרים ונשנים של אחרים להכעיס ולעצבן, במזיד או במכוון או דווקא. אבל יש דבר אחד, מעשה ספציפי מסויים, שפשוט מוציא אותי מדעתי לחלוטין. לא רק בתקופה האחרונה, מאז ומתמיד. אני מדבר כמובן על עקיפה בתור - המעשה שלא יעשה, החטא שלא יסולח.


הבוקר המתנתי בטור מכוניות שהמתין בסבלנות לרמזור קצר בדרך להר הצופים. אחת המכוניות חלפה על פניי, אפילו לא הציצה ולא האטה - שעטה קדימה אל סף הרמזור וחתכה את כל הממתינים המנומסים. אני מדגיש את זה כי לפעמים קורה שמתבלבלים על הכביש, לפעמים מפספסים פניה ומתקנים ברגע האחרון, נסמכים על נדיבות האחרים. אבל כאן מדובר במקרה אחר - ישנם נהגים שפשוט מתעלמים מכולנו, מחוקי המדינה, מזמנם של האחרים - ולטענתי גם מכבודם. הם פשוט רואים עצמם ממהרים יותר, חשובים יותר. לא אכפת להם אם בטור הזה יושבים סטודנטים מאחרים, נשים בהריון או אראלה ממפעל הפיס בדרכה לבשר חדשות לעוד לקוח מופתע. הם פשוט חותכים כי ככה הם רוצים כרגע, עיוורים לסביבתם. כשעוקפים אותי אני כמעט מרגיש כאילו העוקף עבר לידי וירק בפרצופי - אומר לי: "שמע, אני חשוב ממך - וזכותי להיכנס לפניך". הוא אפילו לא מחכה לתגובה - ממשיך ומסתער, במקרה הטוב מגחך שבע רצון, ובמקרה השכיח - אדיש ושקוע בעצמו.


כשם שאני לוקח את העקיפה באופן אישי, אני מייחס משמעות אישית גם לעוקפים. אולי אני מעט קיצוני בנושא הזה, אבל מאז ומתמיד ראיתי בדפוסי הנהיגה בכביש בבואה מייצגת של התנהגות הזולת. כמובן שזה לא נכון בכל המקרים, אבל אני מנסה ליישם את זה למשל על מקרה המבחן המהימן ביותר עבורי - אני. אני מוכן להעיד ולהתחייב שלעולם לא אעקוף - לא בתור לבנק, לא במסעדה, לא בכביש. שום מצב או תרחיש לא יגרמו לי לשנות את נחישותי בנושא - לא אעז לכופף את החוקים גם במחיר של איחור או יאוש. אני לעולם לא אעשה זאת, ומכאן מגיע למסקנה שיש מי שדווקא מוכן לעשות זאת בהתאם לצורך, ויתרה מזאת - יש מי שעושה זאת ללא היסוס.


לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה - יש המגדילים ועושים ובהפנותי אליהם הערת נזיפה מתבוננים בעיניים תמות ומתנצל: "הא, יש כאן תור?". כאילו מבקש להבהיר בטון אפולוגטי - שלום לך תושב יקר, אני עולה חדש מארץ רחוקה. במולדתי, אין אנו מקפידים לעמוד בתורים. אצלינו במדינתנו רוויית המשאבים, יש מקום לכולם. אין צורך להסתדר בטורים, כולם יכולים לקבל הכל בעת ובעונה אחת וללא הפסקה. ואני, מקומי מסביר פנים, נדרש לחייך בהבנה מאופקת ולהגיב בוותרנות - הא, זה בסדר אחי. קורה לכולם - וברוך הבא לארץ הקודש. אבל שום קדוש לא מבקר כאן, מדובר בתירוץ שלרוב זוכה לכל היותר לתגובת הרמת גבות אדישה מפניי. אין אצלי מחילות לעקיפות - הזמן של כולנו שווה, ואין כאן שווים יותר.


אז כפי שניתן היה להבין בין השורות, אני לא מגלה אדיבות כלפי עוקפים. אני לא מקבל אותם בהבנה, אני לא "זורם" איתם, ובמידת האפשר אני אפילו מנסה לשבש להם את התוכניות. גם כשהם עוקפים אותי וגם אחרים. בנוסף, אני מקפיד לא לעקוף בעצמי - ולא משתף פעולה עם חברים שלפעמים זוממים לקצר טווחים. לעקוף זה נגע חברתי, זה פגם וכתם על הסולידריות הקולקטיבית. מדובר בתופעה שחשוב לכולנו לעקור אותה דווקא משום שאינה עומדת בפני עצמה. היא מעידה על זרמים עמוקים וכואבים יותר, של חוסר התחשבות ואפאטיות, אנוכיות ויהירות. אפשר גם אחרת - אם נדע לכבד אחד את השני בתור נוכל להפגין אנושיות רבה יותר - נפנה את מקומינו למען קשיש או נכה, נגלה פנים אדיבות אל בקשות חריגות. אבל כל זה יתאפשר רק כאשר יגבר האמון וההבנה הדדית בין הממתינים. בסופו של דבר, אנחנו פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות מתעדכנות, וההשפעה שלנו עליהן גדולה מכפי שנדמה. כמו תמיד, זה מתחיל בנו. באיך שאנחנו חושבים וכמה שאנחנו מתחשבים. ובעיקר - כיצד אנחנו נוהגים, ולא רק בכביש.

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

עיניים חכמות

כשהייתי צעיר יותר, שכנעתי עצמי שהצלחתי לפתח שיטה בדוקה וודאית לזהות מייד אנשים שנחשבו בעיניי לחכמים. לא הייתה זו תגלית זעומה, כי אם תוצר של עבודת מחקר נרחבת. לאחר שנבחנו גישות ושיטות שונות, הושגה לבסוף הצלחה, ואני מיהרתי לפרסם את ממצאיי. את החוכמה האנושית, כך פסקתי, ניתן לזהות דרך העיניים. לא צריך להעמיק ולצלול בהן - אפשר לאבחן אותן כמעט מיד. פסקתי כי עיניים חכמות הן עיניים שאינן פקוחות עד תומן. לא משנה צבען או צורתן, לא משנה אם חבויות הן תחת עדשות משקפיים - עיניים של אנשים חכמים נוטות להיות עצומות למחצה, מתאמצות וממוקדות. כך טענתי אז, והנחתי עצמי להוסיף ולבחון את הטענה גם לאחר גיבושה. היום, כ-15 שנים מאוחר יותר, אני עומד מאחורי מחקרי.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, כאילו מטילות ספק במציאות הנשקפת אליהן. הן מתבוננות בנוף הטבע ובפניהם של אחרים, בכותרות העיתונים ובשלטי חוצות. הן רואות את התמונה נהירה, אך יודעות - כי לנצח תהיה חלקית. קרני האור החודרות אל העיניים אינן מספקות למתבונן מראית מהימנה של המציאות כהווייתה. הן מחביאות בתוכן את כל הפעולות והמראות המתרחשים בצללים, את כל האנשים שפרצופם אינו נגלה, מקומות חבויים, מעשים אסורים. המציאות רחבה בהרבה ממה שנגלה אלינו, היא מפתיעה ומסקרנת - אך גם אומללה ומאכזבת יותר. ארובות העיניים שלנו קולטות רק את קצה קצהו של עולם מסתחרר. יש מי שמבקש שנבלע את העולם הזה כהווייתו, בלי שאלות ותהיות. אבל החכמים, הם לא יספגו זאת. הם יפקחו את העיניים כמעט לחלוטין, ויותירו שכבה מכוסה. יחזיקו בידיים קפוצות פיסות ספקנות, שיוסיפו לדרבן את חתירתם אל אמת נכספת.


עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מכירות בכוחו החיוני והבלתי נפרד של הדימיון. רק החולמים מגשימים, רק בשרעפים נגלים הסודות והרעיונות המלהיבים והמאתגרים באמת. אנחנו לא שוקעים בחלומות, אנחנו מתרוממים בתוכם, מגיעים לרמות של יצירה שמגבלות הממשי לעולם לא יאפשרו את חשיפתן. כיסוי חלקי של קרני השמש מאפשר את יצירתו של החלל הפנימי הנועז, שבתוכו נולדת האמונה כי העולם הנתון אינו גזירה משמיים. שיש בכוחו של רעיון בודד שצמח מהזיה חולפת לחולל מהפיכות של ממש. הורדת העפעפיים עשוייה לרומם את הנפש ולהזכיר כי החיים הם מה שעושים מהם, ולא מה שנולדים לתוכו. שאף פעם לא מאוחר להוכיח שכל דבר ניתן להגשים, ושחלומות אינם אלא נבט שיכול להצמיח עולם ומלואו.


יותר מכל, עיניים שאינן פקוחות לחלוטין, מפנות חצי מבט פנימה. מכירות בכך שהמציאות אינה שלמה אלא אם היא כוללת אותנו בתוכה. שכל צוקי ההרים ושפלות האנושות צבועים בגווני הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו לא רק קיימים בהווייה, אנחנו מציירים אותה ומעצבים אותה בדמותנו. מרחבי היקום האדירים הינם גרגר אפר למול חללי המערבולות והניצוצות הנפערים מתחת לשכבת העור שלנו. להוציא את עצמינו מהמציאות זה אפילו לא לראות חצי תמונה. זה להיות עיוורים לאופן שבו פועל העולם, לאופן שבו פועלים אנחנו בתוכו.


פעם סברתי, והיום אני כבר יודע - אנשים חכמים פוקחים את עיניהם רק למחצה. לא במקרה. זה נחוץ להם כדי להפנות מבט נבון לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. ואף פעם לא להפסיק ללמוד, לחלום, ולקוות. 

עבודת הכנה

א - תגיד, אתה מוכן?


ב - מוכן למה? 


א - מוכן, אתה יודע, מוכן...


ב - אני מניח שאתה מתכוון למוכנות לשריפה הבאה. תראה, זה לא עניין פשוט. השריפה תפסה את כולנו עם המכנסיים למטה, וחשפה את ערוות הזרנוקים שלנו בפני כל העולם. אבל הגבורה של הכבאים האמיצים והנחישות של כוחות ההצלה סיפקה את העבודה. חוץ מזה, מוקדם לקבוע מי אשם, ויכול להיות שבסוף יצוץ אשם חדש שבכלל לא חשבנו עליו. ואי אפשר לשלול את האשמה של הממשלה הקודמת, כמו גם את חרפת הממשלה הבאה, שסביר שגם היא לא תעשה דבר. צריך לשבח את מטוסי הכיבוי שפעלו במרץ רב, למרות שבכלל אינם יהודים. וכמובן את כל השרים כולם, שהיו שותפים למאמץ הכולל והמתואם וההכרחי.


א - אז מה בעצם אתה אומר?


ב - עובדים על זה.


א - כן, אבל אני בעצם שאלתי אם אתה מוכן...


ב - אני קולט אותך אחי. אתה מדבר על השטפונות שפקדו אותנו השבוע. תראה, בסך הכל יצאנו בזול - את בתי הקפה בתל אביב נשפץ, את הנמל בקיסריה נשקם, את עמודי התאורה נרומם, את הכבישים שנחסמו נתחם ואת גושי השלג נחמם. אתה תראה, יצא מהמם. אין ספק שחטפנו פה מכה קשה, אבל אתה יודע - אנחנו מדינה מדברית. לא בשבילנו כל המטרים האלה, ולכן לא היה יותר מדי למה לצפות. עושים מה שיש. וברור, שאחרי השריפה הגדולה, אז המים הם ברכה, זה חג לאילנות. גם לאלה שנשרפו. ואת הלקחים יש להפיק.


א - אז מה בשורה התחתונה?


ב - עובדים על זה.


א - ובכל זאת, אני תוהה אם אתה מוכן...


ב - סבבה, סחבק הפנים. אתה מדבר על הסבב הבא מול הבני זונות בצפון. תשמע, אין ספק שצה"ל הוא הצבא הכי חזק באזור, וזה לא פשוט כי הוא גם הכי הומני ומתקדם, מקום שני בהיגיינה ורביעי במגניבות. אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בינתיים אנחנו מתמקדים בלהגיב לכל איום שמשמיע האויב - כדי שלא יעלה לו לראש, ובמקביל מאיימים בחזרה. בדקנו צופרים, חידדנו הנחיות, והפנו מזכרים. בכל מיני צבעים. אני מאמין ובטוח ביכולת שלנו לגבור על כל אחד בסבב הבא, שרק יבוא אלינו במהרה. אני בן אדם מאמין בסך הכול.


א - אז בעצם אתה אומר ש...


ב - עובדים על זה.


א - אבל זה לא מה ששאלתי!


ב - אז מה, מה בעצם אתה רוצה?


א - אני תוהה אם אתה מוכן... להלוות לי כמה שקלים. נדבה. אני רעב ונזקק.


ב - נדבה? אתה רציני? חתיכת פרזיט עצלן... אתה לא מתבייש? לך לעבוד!

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

בין בינוניות לקיצוניות

אחד הדברים שמאז ומתמיד הפחידו אותי, כמעט יותר מכל דבר אחר, הייתה מכת הבינוניות. יש משהו כל כך מרופד ונעים בשמיכת הפוך של הבינוניות - היא מעודדת את חבריה לנוח, כמעט להירדם, ולהתבוסס במעטה "הבסדריות" שממקם אותם בעמדה כה נוחה באמצע. הם אינם שואפים מעלה וממטירים על עצמם מבול ציפיות ושאיפות, ומנגד, אינם נמשכים מטה לעבר ריק של רדידות אינסופית רווי לחצים ומשברים. הם פשוט בסדר, הם סבבה. הם עושים את מה שצריך, ועומדים במשימות. הם מגיבים במידה, ומביעים דעה בעיקר בקלפי. הם אזרחים טובים. הם בני משפחה על הכיפאק. הם משתכרים מעל הממוצע (זה חלק מהקסם הישראלי, בניגוד לחוקי המתמטיקה - סקרי דעת הקהל משקפים כי כמעט כולם משתכרים מעל הממוצע). אבל עמוק עמוק בפנים הם יודעים, שהם התמכרו לסם הבינוניות. וזה גם בסדר. כי החיים קצרים והכל, אז הבה נתבנן לנו. 

הבעיה היחידה בתסריט הזה היא כמובן שמי שנשאב לבינוניות אינו מגיע להישגים. אולי לחלקיים, אולי לזמניים - אבל לאורך זמן ההצלחה מתחילה להיסדק. אנחנו לא צריכים לחשוש מזה, אנחנו - כמדינה - כבר שם. נתונים על הישגי מערכת החינוך שלנו, על היציבות הפנימית שלנו ואפילו על הישגינו בספורט - כולם משקפים שאנחנו לא יותר מבסדר. למזלנו, זה מפריע לנו. כי אנחנו מבינים שאנחנו יכולים הרבה יותר מזה - שיש בכוחנו ובמוחנו לשבור יותר שיאים ולהגיע רחוק יותר אם רק נרצה, ושאולי בעצם אנחנו בכלל לא רוצים יותר מדי. כי די נוח לנו, ובמיוחד כשהכלכלה בסדר, והבטחון בסדר, ואפילו כבר הגיע הגשם - אז באמת נראה שיהיה סבבה.

אלא שמבין כל ההשלכות הברורות שציינתי, נעדרה תוצאה אחת, מדאיגה מכולן, שאנחנו לא מספיק נותנים לה את הדעת. יותר ויותר מתבהר, שהבינוניות הזו מחלחלת גם אל השיח החברתי-ציבורי-פוליטי שלנו. אנחנו נשאבים גם לתוך אדישות מהנהנת שכזו, הסכמה שבשתיקה לכך שמחדל מוביל לאסון שמוביל לכאילו-וועדה וסוג-של-מסקנות ויענו-רפורמה. בפועל, כבר כמה שנים שאנחנו תקועים בדשדוש מטריד. לא רק זה, האחרים מבחוץ מציקים לנו. צוררי היהודים החתרנים בבית הלבן ובאירופה מקנאים ביכולתנו לשרוד במאמץ כה פחות, ופועלים לכרסם בחוזק הלאומי שלנו. אולם הם לא יצליחו, כי אנחנו כאן כבר 2000 שנה, ויש לנו טילי חץ, ואלוהים עדיין איתנו. ולראייה - שליטתנו בירושלים ומטוסי כיבוי למכביר. 

מה שאני מנסה להגיד הוא, שהבינוניות חדרה גם אל הדרך שבה אנחנו מדברים, מנתחים, מתווכחים וחושבים. אנחנו לא משקיעים כמעט מאמצים לרדת לעומקם של רעיונות וחזונות, ומסתפקים בשימור תפיסות מיושנות שבמקום לשמור על חוסננו, הן מחלישות אותנו ומקפיאות אותנו בעבר. כוחו של העם היהודי היה תמיד בחדשנותו, ביצירתיות ובתעוזה. ובכך אני ממש לא מתכוון לעוצמה צבאית, אלא דווקא לתבונת הרוח ולעוצמת המחשבה. היכן הם היום? היכן מחשבת ישראל של שנת 2010? האם מקומה הוא בין סמטאות העכברים של הר הצופים, או שמא נכון כי נחדש תבונתנו כקדם גם בעולם המחוקקים והמנהיגים שלנו?

הבעיה אף מחריפה כאשר הרדידות המחשבתית הזו משמשת כקרקע פוריה עבור הקיצוניים שבתוכנו. הם מנצלים את האדישות והבורות בחלק מהסוגיות כדי לשכנע אותנו שיש טובים ורעים, שיש מי שבא לחסלנו ואין על מי לסמוך. הם מפצירים בנו לתת לצה"ל לנצח ולהימנע מלהשכיר בתים לערבים. הם קוראים לנו ליישב את הארץ ולהפגין חשדנות כלפי הגרים. הם מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו להציף תהיות ודילמות שהיו לאורך שנים לחם חוקה של היהדות (קל וחומר של הציונות והישראליות) ומצפים כי נלך כסומאים בערפל קרב אחר עמוד אש, שכבר מזמן לא ברור את מי הוא מייצג ולאן הוא מוביל. 

אין ספק בעיני, שהבינוניות היא שפותחת אפיקים מסוכנים לקיצוניות - וכי בחסות האדישות וחוסר העניין יש מי שמנסה למשוך אותנו עמוק יותר לתוך סחרור קיצוני ומיותר. אובדן דרך עלול להוביל אותנו למקומות מסוכנים. אולם אחרי שעוברים את נקודת האל-חזור, הוא גם עשוי להשחית את החזון עד כי לא נזכור כלל מאין באנו ומה ניסינו להגשים כאן. 

אם האבחון שלי נכון, אזי שיש בו גם נחמה - יש בו גם כדי לרמוז על הדרך לתקן ולשפר. אחריותו של כל מי שרואה בעצמו כאיש נבון ומסור, שעוד אכפת לו ושהוא מאמין בחזון, ערכים ודרך - להגביר מעורבותו בפוליטיקה. אני ממש לא מדבר על כניסה למעורבות פעילה כחברי וועדים ומליאות, כי אם להגביר עניין, לבוא להרצאות ולדיונים, לקרוא ולשאול, לתהות ולמחות. חייבים לייצר כאן שכבה, שתורכב מכל קצוות הקשת הפוליטית, שתעז להטיל ספק ולהבין שתמיד-תמיד יש יותר משתי אפשרויות ושהנתיב הנכון לפעמים צריך להיסלל טרם שניתן לצעוד בו. 

נכון שניתן להפריח את הבינוניות באקדמיה, ואמת שמצויינות אמיתית ניתן למצוא היום בעולם העסקים, התרבות, ואפילו במערכת הבטחון. אולם בסופו של דבר, עליית השפעתם של הקיצוניים בעת האחרונה המפזרים רוח של אפליה וגזענות בין שורותנו אינה מאפשרת לנו להוסיף ולזנוח את הזירה הפוליטית. זה הזמן לגיוס כללי של מצויינים, שיירתמו לטובת שכלול והעמקת השיח הציבורי בישראל. בדיוק כמו בענפים האחרים, השאיפה היא שככל שהמצויינים ינסקו גבוה יותר, כך יאלץ גם הממוצע הרווח ליישר קו ולעלות למעלה. אני לא מציע כאן לחפש אחר התשובות "הנכונות", אני לא בטוח שיש כאלה. אני מבקש להבטיח שנשאל את השאלות הנכונות ונסמן בבהירות חדה יותר את האתגרים האמיתיים מולם אנו נדרשים להתמודד. 

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

עיניים עצומות לרווחה

תרופה חדשה הגיעה לעיר, ואומרים שיש בכוחה לרפא כל מכאוב. למקרה שלא שמתם לב, לחיינו נכנסה בעת האחרונה גלולת קסמים בשם עצומה. תרופה זו תביא מזור לכל דאבון לב, תשכיח כאבי בטן מציקים ותפיח משב חדש בריאות מרוקנות חמצן. השימוש קל ופשוט - כל שעליכם לעשות הוא לחתום, העתק אחד יספיק, ומצפונכם כמו חדש. חתמתם - השפעתם. קולכם ייחשב, וכל בר דעת יבחין חיש מהר בעמדתכם הנחושה שתקושר לעד עם שמכם. בעידן המודרני אין אפילו צורך לקום מהמחשב (תנאי שיפחית לאלתר מחצית מהנרתמים), ובלחיצת כפתור ניתן להצטרף להמונים שכבר מוחים וזועקים - נגד הבעד ובעד הנגד. 


בשבועיים האחרונים הבעתי פעמיים התנגדות נחרצת להחתמת עצומות שהופנתה אליי. בפעם הראשונה הייתה זו מטרה מוצדקת ונאורה - עצומה המוחה נגד החלטת צה"ל להגביל את מכסת היוצאים לשנת השירות. פעילים חברתיים ואזרחים שאכפת להם מיהרו להחתים עצומה אינטרנטית שתקים קול מחאה נגד ההחלטה השרירותית של צה"ל, שתפגע בדור שלם של מתנדבים וצעירים בעלי חזון. אודה על האמת, אני אכן משוכנע שמתנדבים אלה (השינשינים) הם מלח הארץ, ובלימתם מלצאת להתנדב היא צעד מצער במיוחד. אבל לפני שאנו יוצאים אל הרחובות, הצעתי להמתין רגע - בשביל מה צריך כאן עצומה? הרי צה"ל לא קיבל את ההחלטה כלאחר יד, שכן קדמה לה מסכת אילוצי כוח אדם שכולנו מכירים ומרכינים ראשינו למולה. נכון למחות ונכון למצוא פתרונות - אבל רצוי שאלו יהיו מעשיים. האם אכן יועיל לציבור המתנדבים הנפגעים שנצרף את שמותינו לרשימה נוספת באתר רווי פרסומות? האם נגאל את הציבור המוכתם באמצעות ציבור מוחתם?


הפעם השנייה הייתה הבוקר, כאשר הבעתי מחאה נמרצת לניסיון להחתים עצומה המונית כנגד מאפייניו של מבחן הבית באחד מקורסי החובה ביחב"ל. העצומה נועדה לשכנע את המרצה שהמבחן שהוא מתעתד לכתוב אינו הוגן כלל - הן משום שמועדו אינו מתאים לחלק מהתלמידים, והן משום שלרשותנו יעמוד רק שבוע ימים בלבד, והרי הסיליבוס כולל 20 מאמרים. מודה שלא יכולתי להתאפק והשבתי בתפוצה רחבה לכלל הנמענים את עמדתי - בואו נשמור את כלי המחאה למחאות מוצדקות. האם עצומה היא הדרך המתאימה לפנות אל המרצה? האם צפוי כי יבהל ויתקפל? האם זוהי הדרך המכובדת ביותר לפעול בה? ומעל הכל - האם לא איבדנו קצת פורפורציות ושכחנו מחאה חברתית וכלים הפגנה ציבוריים מהם? יש כל כך הרבה מאבקים ראויים וחשובים, אינספור מטרות צודקות ומשמעותיות, ואנו נירתם למען דחיית מבחן?


חשוב לי להדגיש - האנשים המארגנים עצומות או חותמים עליהם אינם אנשים טפשים, עצלנים או בטלנים. רבים מהם הם אנשים חדורי רצון טוב וחיבה אותנטית להביע את עמדתם, באופן מבורך לטעמי. ואולם אני סבור, שעצומה היא לא הדרך לעשות זאת. במרבית המקרים חיכוכים ומשברים ניתן לפתור בהידברות, ישירה או יצירתית. אפשר לקיים דיונים וקבוצות שיח, אפשר לכתוב מכתבים ולקיים פגישות, להציע רעיונות אחרים, להירתם לפעילות חברתית מסייעת, להניע ולנוע ולהתנייע - באמת שיש המון מקום לעשייה חברתית ופוליטית תחת כל עץ רענן. אנחנו נמצאים בגיל שהוא פריבילגיה - הזדמנות לעשות, לשנות, לערער על מוסכמות. רק צריך לדעת לאן לכוון ומה לעשות - בעיניים פקוחות, ולא עצומות. 


מה שאני מציע זה לשים בצד כרגע את הכלי הזמין הזה, שהפך כבר מזמן לסוג של עלה תאנה מודרני נטול חשיבות ממשית. בכל מאבק שאנחנו מעוניינים להירתם אליו, אנחנו נדרשים לשאול עד כמה הוא חשוב לנו, עד כמה הוא נוגס במצפוננו ומדיר שינה מעינינו. אם אמנם כך הדבר, אל לנו להסתפק בחתימת שמינו (קל וחומר, להצטרף לעוד הפגנה רעשנית נודדת שנועדה בעיקר לקדם את מועמדותו של עסקן כזה או אחר לראשות אגודת האגודות של הסתדרות הסטודנטים). מוטב שנעצור לרגע ונראה איך אנחנו משנים, גם אם בקטן - בחברה, בקהילה, בתקשורת, במערכת הבטחון, בפוליטיקה - והשמיים הם הגבול. באמת שלשם צריך לנתב את האנרגיות. העצומות האלה לא רק שאינן מועילות לשום דבר, הן פשוט מזיקות - הן יוצרות שם רע למושג "המאבק הסטודנטיאלי", והופכות גם את הקול שלנו לכלי ריק. זאת, בין אם המטרות הן מוצדקות וראויות, ובין אם תכליתם העילאית הם לשפר את תנאי המבחן הקרוב. הן נתפסות כתרופת סרק שנועדה לאפשר לנו להירתם למאבקים בחלונית נפרדת של הדפדפן ולהמשיך בחיי השגרה. אם נודה על האמת, אנחנו אפילו לא זוכרים על מה חתמנו ועל מה לא - וזה גם באמת פחות חשוב. הזדהינו ונרתמנו.  


אז איך נחתום? רצוי בעשייה. ואפשר להתחיל כאן: http://www.shachentov.org.il/

חג שמח!