יום שני, 29 באפריל 2013

האיש שחשב שהוא שמש

איש יוצא מביתו השכם, טרם זורחת השמש, ושב מאוחר, אחרי ששקעה. אז בעצם, פטר אותה מתפקידה, ואולי מילא את מקומה ליום אחד, ואפשר שלשבוע, ובעצם לתמיד. וחשב עצמו כנראה לשמש, אם לקח עצמו כה ברצינות. כי נעלם לפעמים תחת עננים, והסתגר ברדת גשם. וחש לפעמים כאילו עלייתו וירידתו מותירה אותו במקומו. ואחרים, שסבבו סביב עצמם, טוב לפחות היה להם משהו להסתובב סביבו. ובכלל, אם יצא מהחושך ושב בעלטה, מיותר שפקח עיניים בדרכו. ומוטב היה, מטעמי חסכון, כי היה מהלך בעיניים עצומות לאורך השביל. שוכח לרגע שהוא השמש, ומטייל כעיוור באפלתו. ובעצם, אם השקיע מאור חייו בעבודתו, הרי ממילא סתום-עיניים הוא. ובעצם, כלל לא משנה אם יפקח מבטו לנופי משרד. ואחרי הכל, עוד צעיר וחרוץ הוא שכך מתרומם מדי בוקר אל שמיים קפוצים, מקמץ במחשבות ובשינה. ובעצם מסור הוא, גם כשלפעמים שכח למה. ונחושות ידיו, אך ריקות תכלית. ונעוץ לפעמים מבטו בחלל, ולפעמים הוא בפנים, ובעצם כבר לא משנה.

איש יוצא מביתו השכם, טרם זורחת השמש, ושב מאוחר אחרי ששקעה. והיא, עצובה שטרם זרח, וחוששת משקיעתו. ורוצה להאיר לו, ואינה יכולה. כי פטר אותה מתפקידה, וחשב כי מילא מקומה. והיא, מה כבר הציעה. לתת בו חום, וסיבה. להציפו אמת. להשכימו באור, גם אם באיחור. לצרוב עורו בסימנים דקים של חיים. לסייע לו לקלף קליפות כזב מעל טבעו השלם.

יום ראשון, 28 באפריל 2013

רגע אחד

הרגע בו הבנת שטעית, או הולכת שולל. שבחרת בפנייה הלא נכונה וסיבוב התיקון היה ארוך ומתיש. הרגע בו אכזבת, אחרים או את עצמך. בו נפלת, בו שברת, בו שיקרת בו ויתרת. הרגע שלא יוצא מראשך המתייסר, ומעלה בשרעפיו נתיבים שלא מומשו. איך ברגע מעדת, איך ברגע רעדת במקום לנצל את הרגע שלא יחלוף עוד לעולם.

אבל לפעמים, רק לרגע, יעבור לידך אדם שעשית לו רגע ואתה לא תבחין. ולפעמים תגיד משהו שיעשה שינוי קטן במישהו, שיוותר שם לתמיד. ואולי היה זה הרגע איתך שעורר היכנשהוא בעולם חיוך עצוב של געגוע. ואולי את הרגע שעכשיו אינך חווה לבד. ובעצם, אתה במרחק של רגע מסחרור העננים שחיכית לו. כל רגע. מאז שהתחלת. לצבור רגעים.

לפעמים, רק לרגע אחד קצר בים הזמן, מותר להאמין. רגע אחד, לאמר אז לאושר, חכה עוד רגע. אני מוכן.

יום שישי, 26 באפריל 2013

נועה הולכת לגן

כל הילדים יושבים ומציירים בצבעי גועש. ועל הניירות הלחים דשא ירוק, וגג אדום, ובית. כמו שלימדו ההורים, והסבירה הגננת. ואת, ילדה קטנה, דמייני נופים אחרים. עם אנשים על עננים, וגגות כחולים. תחלמי במכחול עולמות אחרים, בחרי בעצמך גוונים של חיוך.

כל הילדים בונים מגדלים מקוביות, ואת בתוכם. ושם תגלי לראשונה כמה מסובך לבנות ופשוט לפרק. כמה מסובך לשמור על יציבות כשרוצים להגיע גבוה. כמה נעים יותר לבנות יחד, כמה חשוב הבסיס האיתן, כמה תלויה כל קומה בשכבה שתחתיה. 

ואף פעם אל תישארי בתוך החדר בהפסקות. צאי החוצה, אל השמש והחול. אל מקור הרוח.

ולטפי הרבה חיות. כל אחד ראוי לליטוף הגון מדי פעם.

והמשיכי לחייך ולרקוד בכל פעם שהמוזיקה מתנגנת. מעכשיו ועד עולם.

וחשוב מכל, ילדה קטנה, אהבי את כל הילדים בגן. הגבוהים והנמוכים, רזים ושמנים, בכל הסוגים. שחקי עם מי שתרצי, אבל כבדי את כולם. את ההבחנה בין הצבעים שמרי לדף הציור. את הקוביות צריך לבנות יחד. כולם רוצים וראויים לרקוד ולצחוק תחת השמש. למדי אותנו איך לעשות את זה. הזכירי לנו מאין באנו. הציפי אותנו באהבת אין-תנאי הנצורה בתמימות ילדים.

יום חמישי, 25 באפריל 2013

אבל בינתיים נפריט נמלים

על דלת נוספת באחד הבניינים חרטו על הדלת: "תג מחיר". פה לא יגורו ערבים, לא ישכנו מחבלים. הבניין שלנו הוא ליהודים בלבד, שטח מוגדר לעם הנבחר. לא נסכים שילונו כאן אחרים. אויבנו המבקש לגור בקרבנו, בל יתפלא ואל יתלונן. כי בניין הארץ מצוותנו, על כל דירותיו. נפריח וננציח. נגן על כל שער ודלת, מלחמה זו מלחמה. ונכון שאלימות היא פסולה, וגזענות מקוללת, והתאכזרות לחפים מפשע אסורה ומסוכנת. ולא שערכים זה לא חשוב, אבל - אבל בינתיים נפריט נמלים. נשחרר סירות מכבליהן. נמתח מפרש.

ויש שגריר אחד שתיעד כל פרט וסיפר וגילה, ואפילו קצת הגזים, ובבית המשפט טען שאינו זוכר דבר. ואסיר שאיש לא ידע שנאסר, ואיש לא ידע שמת, ואיש אינו אשם. ויש נבחרים שבחרו לרמות. ואחרים שהטרידו ופגעו. ויש שהדליפו והכפישו, גנבו ונעלבו. ונכון שכל אלה מכתימים ומקוממים, אך הכתמים יוסרו במי המלח לכשיופרטו הנמלים. ושמש חדשה תפקוד את מעגן הספינות החגיגיות, עת צאתן אל הים. וגם אנו נהיה שם, נרגשים.

אומרים שזה טוב להפריט נמלים, ואני מאמין. וטוענים שאחרי שנסיים, תהיה כאן מהפיכה של ממש, והים יעלה על גדותיו מעושר תיירות, רווחה כלכלית, שפע של סחורה. ואני, מעוניין בכל אלה, ומפציר בהם - אל תשתהו, מהרו והפריטו. רק מחשבה נקמנית ועמומה אופפת מחשבותיי: מה יועילו ספינות חופשיות לריקנות נתיבי הדרך, מה תועיל הגבהת גלים ברוח חמה כל עוד מתבוססים אנו במי אפסיים. מתי תגונה השנאה והאיבה באותו להט המרקד סביב נאומי ההפרטה. 

מתי תפציע שיירת מלחי שם-מיים, עטויי לבן, ותראה בנו ראויים באמת להיות חופשיים. כאלה שאינם מהססים להפריט, אך גם עוסקים לפעמים באומץ במה שמחבר אותנו יחד.

יום רביעי, 24 באפריל 2013

קסמם של הדברים הפשוטים

ליטוף מדוייק של שמש במורד רחוב שנשפך בסגידה לגלים. נשימה מלאה, משוחררת, משוחררת דאגות. חיוך של אדם אהוב, של ילד. ריח מתוק של עץ שמזכיר בית ברחוב ההוא. ניחוחות בישול מחלון פתוח. אדיבותו של זר הזוכר את שמי. חיבוק של כוונה. רגע של כנות, בינך לבין עצמך. גור כלבים שמחפש אהבה בעיניך, ואתה מוצא אותה בזנבו. תווים ראשונים של שיר שבא בטוב. מבט אילם פורט סיפור. זוג קשישים אוחז ידיים, חולקים צניעות וקפה. כשלמישהו אכפת, גם שאינו חייב. כשלך אכפת. ליטוף מדוייק.

חשרת עננים קודרים מכסים את קסמם של הדברים הפשוטים. מטמינים פלאם תחת שכבות סבוכות. ובלב האופל דמעה קלה מבצבצת, חודרת. זולגת בפשטות מרגשת, נוצצת. מבקשת להנביט זרעי אמונה יבשים, להפעים מבטים, לפקוח לבבות.

יום שבת, 20 באפריל 2013

לפני עלות השחר

הצלילים הדוממים האחרונים של הלילה פורטים על הנימים הרגישים ביותר. שולחים עיניים עייפות לחלון, בהייה אחרונה נודדת בין פיסות העלטה, תוהה באפלה. מי מבטיחנו כי שוב יעלה בוקר. מאין שאובה התקווה כי להט אור יפורר שאריות ליל צונן. לבד ניצב אדם על אדן החלון, משקיף בנוף חייו, מפזר תקוות ברוח.

ואולי לא השלים את יומו, ואפשר כי לא עשה די. ומניין שיזמן לו הבוקר נחמה? מן אין. רק לחישה רדופה של רוח מצחקקת באזניו, מבשרת על לבלוב מדשאות ירוקים בחלקות שכנים, חולפת בחטף נגד חזה, פוצעת לב.

צנועות שאיפות האדם, עלובות הן. חבויות במבטים נוגים התרים אחר אופק, נסתר לו אי שם בערפל. ביום של ראות טובה אפשר לראות מכאן רחוק, אמרו לו. אבל עכשיו אין יום ואין סיבה. רק שתיקה של לילה, המתנה דחוקה לזריחה. שוכב במיטתו אך עומד בהסכם. שנחתם במוצאי ליל בינו לבין השמיים. ומבטיח כי הלילה יעבור. מתחייב שיום יבוא. 

יום שלישי, 16 באפריל 2013

הסטה מילולית

המפקד הנכנס אל החדר ומבקש להתרשם מהאופן בו התנהל התהליך, ישמע בעיקר מילים טובות ותומכות. הביקורת תוצג בקצרה, במילים מדודות שתואמו מראש. המבקרים החריפים כלל לא יורשו לדבר. גם לא ישלחו הערותיהם מאוחר יותר. אין לכך מקום או צורך. הרי אין המפקד מבקש לשמוע את שאין להשמיע, ויסתפק לרוב בתמונה המאוזנת כולה בצד החיובי.

דומה הוא בכך לשר או למנהל, המשחקים כולם על במת התאטרון המשותפת, מפנים אוזן מבויימת אל קהל משבחים, מנהלים דיון ששורותיו נכתבו מבעוד מועד. כשאור יידלק רק מי שנחוץ יופיע לפני הקלעים. האחרים יוסיפו ללחוש במחשכים כי ניתן וצריך היה אחרת. וחלקם אף יציעו מהפכות של ממש, אך קולם לא יישמע כלל. מספרים שמדי פעם מגיחים הם בהפתעה, אך איש עוד לא חזה בכך, איש לא תיעד.

ובסוף, עת תצא הרכבת מהתחנה, לא תדע כי מסילתה נסללה על דרך כמעט ונתיב בערך, על מילים יפות ללא כיסוי, בין הרי עמימות מכוונת, בין שבילי ריקנות ורבאלית, בין עמקים שאין בהם עומק ולא נחמה. כי כל מילת אמת נוקבת שלא נאמרה מסיטה את המסילה חלקיק מילימטר הצידה. בחסרונן, לעולם לא תגיע הרכבת ליעדה. וכל הנוסעים יופתעו ויכעסו, יעלבו וירטנו. אך יגידו זאת במילים יפות, עדינות. כי איש לא אשם, בעצם. זה רק הרצון הבסיסי שלנו להיות בסדר, ממושמעים. שאיפתנו לא לברוח לקצוות, לשמור על הממוצע. כאילו שאפשר להסתפק בו. כאילו שמותר לנו.

עצמאות

כשיבוא יום העצמאות האמיתית, נעז להרפות לדקות אחדות את עיני המשמר. נצטמצם לעיניים קטנות, מתחשבות. נפנה מבט פנימה, נקהה חדות, נעדן להיטות. נתיר לעצמינו להיות מי שאנו באמת. נקשיב ללב, נתמסר לצווי פעימותיו.

כשתבוא העצמאות תיטול המלחמה חוקים ומגבלות ותשחרר את אלה שהוטלו על האהבה. וכשישובו הלוחמים משדה הקרב יזרעו אומץ לבם בקרקע ויבנו סככות זוגיות מעצי זית רעננים.

כשיבוא יום העצמאות יביט אדם אל עצמו ויעז למחול. להשלים עם שהינו ולסלוח על שאינו. יצליח אז לשבת בשלווה עם עצמו בדומייה, בשתיקה שאי אפשר לפדות במילים היקרות ביותר.

ובדקת העצמאות הזו, החולפת, השברירית, נפסיק לדבר בגוף שלישי. נתאחד עם הראשון, האחד. נכיר באמת. נחיה.

יום ראשון, 14 באפריל 2013

בזכות

בזכות אבא שכזה גדל הילד, חדור אמונה ומלא בטחון. וזכה בעיני הנחושת שלו, ובאומץ לבו. ועל אף שכמעט ולא הכיר אותו, הפך אותו לאבא. כך התנחמה אחר כך האם. בקול שבור, שלא הייתה בו כל נחמה.

בזכות ילד שכזה הפכה האם למאושרת. וכשלא הבחין, הציצה בו בפליאה. כמה דומה הוא, כמה עזים הקווים המשותפים. בתווי הפנים, בשפתיים הנושכות סוד. ובזכותו זכה האב שמישהו בעולם הזה יקרא לו אבא. אך הילד הזה לא זכה. הלך צעיר, מדי. הותיר געגועים וחלומות שלא יתגשמו.

בזכות האם הזו נותר מי שיספר, ויזכור. ויפקוד את מקום קבורתם, מדי שבוע באותה השעה. שם, בספסל המשקיף אל ההרים, היא מדמיינת אותם יושבים יחד. כבר שנים שהיא מגיעה לכאן לבדה, מדמיינת את המפגש.

בזכות הדמעות שלנו תצמיח האדמה המקוללת הזו ענפים חדשים. וכמותינו ישאבו חלומות של לבלוב משורשיהם. אם רק לא ייגדעו ידברו בנו דברי זכות. יספרו אודותינו שבחרנו בחיים, שביקשנו שלום. ברוח סתיו ירשרשו העלים את קורותיהם. ילחשו סיפורים קטנים, שהפכו אותנו למי שאנחנו.

יום שבת, 13 באפריל 2013

טעם החיים

"תאמיני לי, לפעמים אני חושבת שפשוט בא לי לקפוץ מהחלון", היא אומרת בנימה מיואשת לבחורה שעמדה לידה. זה לא ענייני אמרתי לעצמי, כהנחת הקרקע לקראת ההתערבות. "את יודעת", ניסיתי להסביר, "את עובדת כאן בקומת קרקע, חלון לא יתן הרבה תועלת", בחרתי בעניינות פרקטית. אבל באמת שלא צפיתי את הבאות.

"כן, זה נכון. אני עובדת בקומת קרקע, ואין פה הרבה חלונות. אבל רק שתדע לך שאני גרה בדירה יפה בקומה שנייה, ובה יש הרבה חלונות ויש אור, ואם אני ארצה אני אוכל לקפוץ משם. ובכלל, מוזר שאתה חושב שהתכוונתי למקום העבודה שלי בכלל. אנחנו כאן בכלל לא מאמינים שהעבודה היא חזות הכל, ויש דברים הרבה יותר חשובים מעבודה. צריך להיות מאושר, וצריך להיות עם הרבה חברים, וצריך להגשים את עצמך. העבודה זה רק מקום שאנחנו נמצאים בו חלק מהיום, מרווחים בו כסף כדי שנוכל לעשות את הדברים שחשובים לנו באמת, את הדברים שבגללם באמת נולדנו, שיום אחד נתגעגע אליהם מאוד. המקום שבאמת חשוב לנו זה המקום שנמצא מחוץ לעבודה, בחיים הפרטיים. בבית. ושם, בקומה השנייה שלי, אם אני ארצה, אני אקפוץ מהחלון".

היא סיימה את הנאום בשביעות רצון, מבחינה לכך שהקשבתי לכל מילה. בינתיים, סיימה להכין, והושיטה לי את הגלידה. "זה עשרים שקלים בבקשה". שילמתי והלכתי.

וואלה, עשתה לי חמוץ-מתוק.

על גגות תל אביב

מחלון הקומה השמינית לא רואים את הרעש, לא שומעים את הלכלוך. גם באנשים בקושי מבחינים, ובתוכם רק בנכונים. והאוויר נעים וממוזג בנוף, והחלונות רחבים, מותאמים לגובה השמש. יושב אדם בקצה מגדלו וחש גבה קומה, שקול מלכות, משקיף מן המרפסת עד קצה האופק, ומעבר. מתעלם מן הסימנים המטרימים, המטרידים, המחשידים, המטפסים חרש על הקירות תחתיו. גם העצים הגבוהים ביותר קורסים לפעמים, כך מספרים. אך לא על גגות תל אביב. פה אין מפחדים מקרחות היער. הכל עניין של אופנה.

בקומה הראשונה של מגדל היוקרה לא רואים את הרעש, לא שומעים את הלכלוך. גם באנשים בקושי מבחינים, ובתוכם רק בנכונים ובמתבקשים. פקידת הקבלה השיבה אמנם בקרירות כי מכון הכושר בקומה כך וכך, ונפתח, אך תהתה באותה הנשימה היקרה מדוע אני שואל וכיצד ומי אני. ולא, השיבה בחיוך, איני זכאי להירשם ולמעשה גם לא לשאול. והנוף המרהיב היחיד שהותר לי הוא זה הפרוש על תמונת הענק שהוצבה בהיכל הכניסה. ובכך הסתיימה שיחתנו שמעולם לא החלה. היא ומעסיקיה הרי לא מסתפקים בהשקפה על האופק, הם כבשו אותו וניכסו אותו אליהם. הרחוב, על ספסליו ועציו, הוא פתוח לכולם. אך יש גגות זכוכית שאליהם לא ניתן להגיע. רק להביט בקנאה בין חריצי מדרכות.

ובערב שישי כשרוח קרירה מקדשת מן הים את מפלסי העיר, אני עומד על גג בית חבר ושומע הד תפילות מבית הכנסת הסמוך. והשירה ההרמונית הזו מתערבלת בקולות ובקצבי העיר לתערובת מגוונת, בועטת, מבלבלת. יש משהו מרהיב בנופי העיר הזו תחת שמש שוקעת, חילופי משמרות מסודרים בין להט היום לפלאי הלילה. ויש גם משהו מרעיב בגגות תל אביב, שמרטיטה בנו תאבון לרדת מן הגג, לחזור אל הקרקע, למצוא סככה אמינה מן הגשם, שנזכה להיות ראויים לבנות תחתיה. נהיה גם אנו מאושרי בנייה, מוגני ממטרים. 

יום שבת, 6 באפריל 2013

בחמש נם צייד

במקום הכי נמוך בתל אביב אנשים בודדים דחוסים בצפיפות יחד. שוחים במי אפסיים, של זיעה ואלכוהול. מנסים לעמוד נכון בקצב, מתמכרים לו. בוחנים את כולם, למעט עצמם, שוחרים לטרף. תאוותם בלתי מושגת, נחישותם חייתית. אין חוקים במלחמה הזו, גם לא הפסקות אש. הכמהים למנוחה יחזו בתבוסה בתהילת לוחמי הלילה.

ויש שהמחנק משיא מבטם מעלה, תרים בדמיונם אחר זכר אוויר פסגות. מרחפים לתקופות אחרות, של תמימות נעורים ואמונת אמת. אך אין אמונה בין כתלי מקדש הכזב. רק רדידות משכרת, שדה קטל אכזרי רדוף גופות מסוחררות שאיבדו נשמתן.

בחמש נם צייד וחוזר אל ביתו. סופר הישגים באשפת חציו, אשפת חייו. אך אין הטרף בשללו, רק שנתו טרופה. ריח בשר חרוך עולה בבגדיו, מעורר מזימות אפלות במחשבתו. לעולם לא ימצא את שמבקש, וכבר שכח את שחיפש. כי את עצמו איבד במורד הדרך, את מי שביקש להיות. ועתה הפך הוא לניצוד, מוטל שדוד מעורפל הכרה. חיוך מזוייף מתפשט על שפתיו. חשוב לחייך, אמרו לו. גם אם ללא תכלית.

יום שישי, 5 באפריל 2013

עניין של ציפיות

הכי חשוב שתהיה כרית לשים עליה את הראש בלילה, עטופה בציפית מכובסת. במיטה נוחה, מזרון טוב. זה הכי חשוב. מקום לעצום בו עיניים, להעביר את הזמן מהיום למחר. תחנת ביניים מכאנית בין ימי עבודה תבניתיים, שנה אחר שנה. שבלוניות של קיום, מציאות בנאלית.

לכן, הם אף פעם לא יעברו דירה. אין לשם מה, אין צורך בכך. אין טעם לחפש נוף אחר, ותחבורה יש בשפע. וחשוב מכך, חניה מתחת לבית. ופעם בשנה יצאו מכאן עם נהג המונית הקבוע לטיול מאורגן בחו"ל. כבר אינם יורדים אל הפארק כמו פעם, יש נופים גם בטלוויזיה. ואוויר, בשביל זה הותקן מזגן. ושיפצו לפני כמה שנים, ויש גם מדיח. הכי חשוב שתהיה כרית לשים עליה את הראש בלילה. ביתר לא צריך להשקיע.

ומדי כמה שבועות הילדים מגיעים לצהריים. מגיעים כמעט בזמן, ויוצאים שבעים. וכולם מרוצים, וחושבים על הקינוח. אולי לא היו חיוכים סביב לשולחן, אולי הנקישות מקורן מטרדות בועטות תחת השולחן, תחת השטיח. אבל כולם באו כמעט בזמן, ויצאו שבעים. ועוד כמה שעות נניח את הראש קצת, ננוח.

לרוב אינם חולמים. אך לעיתים, בלילות טרופים, יסער הדמיון מחזיונות של חוסר וודאות ומצוקה, של החלטות קשות שצריך לקבל והזמן ידחק. ואפשר כי ייעורו בבהלה ויפקחו עיניים בעלטה. הכרית, תירטב מזיעת חרדתם. מערעור שלוות קיומם הבוטחת. 

בבוקר, ישטפו הציפיות והן תשובנה למקומן. הכי חשוב שתהיה כרית לשים עליה את הראש בלילה, עטופה בציפית מכובסת. כמה יציב הוא הרוגע האופף את אלה שאינם ממתינים למותם. כמה עצוב הוא.

יום חמישי, 4 באפריל 2013

מרחקים

100 מטרים ועשרים ותשע שנים מפרידים בין המקום בו פגשתי לראשונה באוויר העולם, למקום בו חסרתי אותו הלילה. בין המקום בו יצאתי לאור, למסתור בו חסיתי בחושך. והמסלול הקצר בינהם הוא הקו הישר הפתלתל ביותר שקיים. המישור התלול ביותר. קרקע מטלטלת ובלתי יציבה. דרך שאינה מנחמת ההולכים בה, ובשוליה גדרות פוצעים. ולעיתים עוצר ומתקשה להיזכר מאין באתי, ולשם מה, וממשיך ללכת.

שנות אור מפרידות בין הכוכב שאנו חיים בו לחלל החיצון. ומרחק דומה אל החלל הפנימי. ואין אבק הכוכבים מרפא את הפער. בני האדם מתנועעים כמטוטלת בין חלום למציאות, גומעים מרחקים ומסעות ונותרים צמאים לבית. רק בו יגברו על כוח הכובד, יביסו את כוח המשיכה.

10 סנטימטרים אורך המסע מן המוח ללב.
אין מורכב ומייגע ממנו. תלאותיו סיפור חיים. השלמתו - פסגת שאיפות.
והנדודים בעורקיו מתפצלים ומתרבים, תרים אחר המחילה הנשגבת,
הקושרת בין גופים, בין חלומות.