לפני 15 שנים ראיתי סרט קולנוע בשם "בלתי שביר". גיבור הסרט היה אדם שבשל פגם גנטי סבל מרגישות מוגברת של עצמותיו. הוא שמר על עצמו בבית מחשש כי פגיעה קלה ביותר עלולה לסדוק את עמוד השדרה שלו. הדבר היחיד שאני זוכר מהסרט הייתה ההבנה העמוקה של הגיבור, כשהוא פוגש באדם אחר שניחן בחסינות מכל פגיעה. האדם האחר יכול היה לספוג מכות קשות ולעולם לא להיפגע באמת. ברגע הזה, שיא הסרט, התעוררה התובנה - כל אדם בעולם יכול לפגוש ביום מן הימים אדם אחר שהוא ההפך המוחלט ממנו. לכל גמד ממתין ענק אי שם, לכל חולה אנוש מסתתר איש בריא בצורה קיצונית.
היום, כשאני כבר מבוגר, אני מבין שהמסר הזה היה נכון בחלקו. אני מאמין שקיימים אנשים שהם הניגוד אחד של השני, אלא שברוב המקרים דרים הניגודים האלה באותו הגוף.
הדברים האלה קשורים בעיניי לעוול הגדול ביותר שיצרה החברה המודרנית לאנשיה שלה באלפי השנים האחרונות. יותר מכל נזק רעיוני או חומרי שהתהווה על כדור הארץ - החברה המודרנית מואשמת בשקר האלים ביותר, שנזקיו לא יתאחו לעולם - הסגידה לאור. אנחנו מעריצים את האור, מתפללים אליו, שמחים בו, חוגגים אותו, מתפללים אליו. כי אור הוא שמחה ואושר, תקווה ואמת. אור הוא שלמות וסיפוק וחיים. הוא נקודת היעד של כל מסע, הסימן להצלחה ולהצטיינות. זהו שחר של יום חדש, ראשית המציאות משחר בראשית. בלעדיו אין דבר, ולמענו הכל כדאי.
אך האור, שיכור מעוצמת הסגידה, מיהר להעלים את אחיו התאום. כך לפחות הציג אותו בעבר. אך האחר שהוסתר לא היה אחיו כלל ועיקר. היה הוא - אביו מולידו.
כי אין שמחה אמיתית לעולם ללא תוגת אפילה, ואין התגלות ללא מסע מפרך ומתעתע, ואין אושר בלי כאב ואין פסגות נוצצות בלי עמקים אפלים. האור נולד מן האפלה, והוא תלוי בה לעד.
ואנו, בני התרבות, החלטנו בפזיזות כי מוטב האור מן החושך, ומיהרנו להדחיק את האפלה אל תהומות נפש מסורגים. ולילדנו אין אנו מספרים בשבחה. על כך שהאור מוליך אותנו להתבלט, אך שקיעת החשכה מסייעת לנו להעמיק. המרדף אחר האור מריץ אותנו קדימה, אך החשכה מאפשרת לנו לעכל לאט ובכובד ראש. האור מעמיד אותנו למשפט שטחי, האפלה מאפשרת לנו לחיות בדרכינו. האור מהלל את סגולות החיוך, החושך מספר לנו חרש על הזיקה הסמויה בין היצר והעצב. ומרטיב ריקנותנו בדמעות מדממות מן הלב, ומותיר בנו פערים כדי לפנות מקום למשאות הדרך, ומותיר אותנו סקרנים לבאות ומותיר אותנו רעבים ללא-מוכר, ומלמד אותנו יתרונות הדממה, ומזור השקט ונפלאות העיוורון. החושך הנורא הזה יכול להורידנו אל מרתפי השאול, אך משם ישיבנו חזקים. יטע בנו שיחי דעת שמפירותיהם נצמיח מוסר. מסוכך עלינו בקרירות מפני סנוורי החמה. ופורט בנו על מיתרים נושנים שהיו נמסים בוודאי תחת להט עוצמת ההמונים.
כל תרבות על פני כדור הארץ חוגגת בדרכה את חג האורות, ומעלימה את פולחן האפלה. אולי כדי להותיר לנו להתמכר לפלאיה בעצמינו, להותיר לה מקום של כבוד. היא אכן מסוכנת, כמו שמספרים. אך כך גם הליכתנו שולל ללא דרך אחר הבטחות נוצצות, שיותירנו שמחים, מחייכים, וריקים.
היום, כשאני כבר מבוגר, אני מבין שהמסר הזה היה נכון בחלקו. אני מאמין שקיימים אנשים שהם הניגוד אחד של השני, אלא שברוב המקרים דרים הניגודים האלה באותו הגוף.
הדברים האלה קשורים בעיניי לעוול הגדול ביותר שיצרה החברה המודרנית לאנשיה שלה באלפי השנים האחרונות. יותר מכל נזק רעיוני או חומרי שהתהווה על כדור הארץ - החברה המודרנית מואשמת בשקר האלים ביותר, שנזקיו לא יתאחו לעולם - הסגידה לאור. אנחנו מעריצים את האור, מתפללים אליו, שמחים בו, חוגגים אותו, מתפללים אליו. כי אור הוא שמחה ואושר, תקווה ואמת. אור הוא שלמות וסיפוק וחיים. הוא נקודת היעד של כל מסע, הסימן להצלחה ולהצטיינות. זהו שחר של יום חדש, ראשית המציאות משחר בראשית. בלעדיו אין דבר, ולמענו הכל כדאי.
אך האור, שיכור מעוצמת הסגידה, מיהר להעלים את אחיו התאום. כך לפחות הציג אותו בעבר. אך האחר שהוסתר לא היה אחיו כלל ועיקר. היה הוא - אביו מולידו.
כי אין שמחה אמיתית לעולם ללא תוגת אפילה, ואין התגלות ללא מסע מפרך ומתעתע, ואין אושר בלי כאב ואין פסגות נוצצות בלי עמקים אפלים. האור נולד מן האפלה, והוא תלוי בה לעד.
ואנו, בני התרבות, החלטנו בפזיזות כי מוטב האור מן החושך, ומיהרנו להדחיק את האפלה אל תהומות נפש מסורגים. ולילדנו אין אנו מספרים בשבחה. על כך שהאור מוליך אותנו להתבלט, אך שקיעת החשכה מסייעת לנו להעמיק. המרדף אחר האור מריץ אותנו קדימה, אך החשכה מאפשרת לנו לעכל לאט ובכובד ראש. האור מעמיד אותנו למשפט שטחי, האפלה מאפשרת לנו לחיות בדרכינו. האור מהלל את סגולות החיוך, החושך מספר לנו חרש על הזיקה הסמויה בין היצר והעצב. ומרטיב ריקנותנו בדמעות מדממות מן הלב, ומותיר בנו פערים כדי לפנות מקום למשאות הדרך, ומותיר אותנו סקרנים לבאות ומותיר אותנו רעבים ללא-מוכר, ומלמד אותנו יתרונות הדממה, ומזור השקט ונפלאות העיוורון. החושך הנורא הזה יכול להורידנו אל מרתפי השאול, אך משם ישיבנו חזקים. יטע בנו שיחי דעת שמפירותיהם נצמיח מוסר. מסוכך עלינו בקרירות מפני סנוורי החמה. ופורט בנו על מיתרים נושנים שהיו נמסים בוודאי תחת להט עוצמת ההמונים.
כל תרבות על פני כדור הארץ חוגגת בדרכה את חג האורות, ומעלימה את פולחן האפלה. אולי כדי להותיר לנו להתמכר לפלאיה בעצמינו, להותיר לה מקום של כבוד. היא אכן מסוכנת, כמו שמספרים. אך כך גם הליכתנו שולל ללא דרך אחר הבטחות נוצצות, שיותירנו שמחים, מחייכים, וריקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה