יום שני, 29 בספטמבר 2014

רשימות

רשימת מצרכים על דלת מקרר.
אוסף משימות לביצוע.
שמות אנשים להתקשר אליהם.
בגדים לארוז.

כל הרשימות סופרות את מה שאין.
אבל לנו אין בכך צורך.
הפערים ממלאים אותנו.
ההעדר מצוי איתנו כל הזמן.
חסרונו נוכח. זועק בשתיקתו. כואב.

מוטב שיספרו לנו מה קיים.
זה מה שיש, שחסר ואיננו.
זה מה שנמצא, שאבד.

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

חלוקת העולם

עברו כבר הרבה שנים, היא מספרת. אם היה בחיים, היה כבר בן 35. ובכל זאת היא זוכרת הרבה ממנו, ועוד פוגשת חברים מתגעגעים. על ההתאבדות היא לא רוצה לספר, גם לא יודעת. מנסה לא לחשוב מה היו המניעים. אולי היה מאוד עצוב, או לא התאים למסגרת. השנה גם אבא שלו נפטר. "שנה מוזרה", היא מסכמת. ועל הדרך, מספרת איך המוות פגש בה כבר מזמן, כשהייתה בהריון עם בתה הבכורה והבעל הראשון נהרג במלחמה. "היא לא רוצה לגור כאן יותר", מספרת עליה, שכבר שנים באמסטרדם. "היא ברחה מהמוות". אבל אין דמעות בשיחה הזו, רק חיוכים. וסיפורים, ותכניות, ורעיונות, והצעות. אין גם מוות בשיחה הזו, אולי רק בסיפורים. רק חיים, וצבעים, וטיולים. והדמיון שוקק חיים. "אני לא צריכה שישלחו לי נרות נשמה", היא אומרת בכעס על אגודות ההנצחה. "אולי יתנו לי כרטיסים לאופרה?", מציעה. ובינתיים ממשיכה לחייך ולזרוח. "אני רואה את הנשים שהולכות עם זרי הפרחים לבתי הקברות, ולא מבינה למה הן לא באות איתי לקולנוע", היא זורקת בנו, וגם בעצמה. והבית שלה אומנותי ומסוגנן כמו המשפטים שלה, ואין בשניהם רמז לאובדן. רק אובדן של זמן, שבוודאי היה ניתן לעשות בו יותר. עוד טיול, עוד ציור.

הגשם מקדים להגיע השנה, ושולח רמזים ראשונים משעות הבוקר המוקדמות. ומטפטף בנו תזכורות קצובות של אושר, וניחוח מעודן של התחדשות, ונגינה זכה ושקטה של אופטימיות. מהסוג שרק אגלי טל על עלים רטובים יכולים להפיח בתום יובש הקיץ. ואנו מגיבים כמו סרפדים בסתיו, נהנים מהממטרים אך מסרבים להאמין, מקשיחים גב בספקנות גאוותנית. ובכל זאת משהו חודר את אדישות החמסין הזו, משקה בנו זרעים נושנים של ילדות.

ויש ילדה שנתנה לי אתמול חיבוק, ואמרה שהיא אוהבת. ומרוב שנשבתי בקסמיה, האמנתי.

בסוף היום, אני מבין.
מקורות החוזק והחולשה חילקו ביניהם את העולם.
החולשה, בחרה לעצמה את המקומות הצפויים.

יום שישי, 26 בספטמבר 2014

א'-ב' של נופש משפחתי בחג

א -ילת. כמו מרק. חם ומהביל בקיץ, עדיף לנסות בחורף. ובכל מקרה רק מזרחיים יודעים לעשות מזה שמח.

ב - ית. חושב עליך, מתגעגע. תכף אחזור ונוכל לנוח ביחד כמו שאנחנו אוהבים.

ג - לידה. עקרון ההדדיות. אתה נותן אחת לאחיינית, היא מחזירה אותה למכנסיים שלך.

ד - וד. אני משחק איתך עד שזה נעשה מגעיל.

ה - ורים. רק בנוף המדברי הפתוח של ים המלח המחשבות צלולות ואתה נזכר למה עזבת את הבית כל כך מהר.

ו - ילון. סוגרים כדי שהשמש לא תעיר אותך בשבע בבוקר. ממילא רבע שעה אחר כך המשפחה תדפוק לך בדלת ותנזוף שאתה מאחר לארוחת בוקר.

ז - מן. עובר יותר לאט בחופשה. וחבל.

ח - דרנית. הזו שגנבה לך מהחדר כל מה שאיבדת בבריכה.

ט - לפון. כל כך כיף להתנתק מהכל, למצוא פינה מבודדת על החוף, ולגלוש בו.

י - לדים. תופעה שצריך לחסל בשלב מוקדם. תשדיר תעמולה מהלך לסירוס כימי. דוגמית לכמה רע עוד הולך להיות כאן בשנים הבאות.

כ - ולסטרול. מתנה מטעם הנהלת המלון בתום כל ארוחת בוקר.

ל - ובי. אתר הנופש המרכזי של אשכנזים עד שיורדת השמש ואפשר להיכנס לבריכה.

מ - לח. אפשר לצוף על זה. זהו. גיליתי לכם את הפואנטה. באמת שכל היתר מיותר.

נ - א לא להפריע. טומן בחובו פנטזיה של פרשיית אהבים סוערת בחדר מלון ובפועל משמש כשאתם בשירותים ובאים לנקות.

ס - לפי. פשרה בין רצון לתעד לבין הבריחה מהמשפחה.

ע - רבים. אלה שקודמו לאחרונה למנהלי הצוותים של הסודאנים.

פ - סוריאזיס / פיפי - תתעלם, זה זרמי מעמקים של הבריכה.

צ - וק איתן. עדיף.

ק - וקו. אביזר אופנה שיכול לגלות את הגיל שלך. אם זה חמוד את ילדה בת 12. אם פתטי, אתה גבר מקריח בן 50.

ר - וסיות. תכונת האופי הגורמת לך להאמין שאתה נראה פחות רוסי עם זפת על הפרצוף.

ש - יזוף. מה שהם משיגים בים ואני בדרך לאוטו.

ת - כלה חופשה וקללותיה.

גגות רעפים

כל הילדים בגן שלי ציירו בתים עם גגות רעפים ושמיים מעוננים. ושמש ואבא וילד. ולמרות שכל אחד מהם היה אדם נפרד עם אישיות ורעיונות, כולם ציירו אותם בתים ושרו אותם שירים. ונזהרו מאוד לא לצאת מהקווים ולא לקשקש על השולחן. כי זה לא יפה. כי יבוא שוטר. כי זה יוציא למישהו עין. אבל כל העיניים נותרו במקומן, בוהות בשתיקת שעמום בגגות רעפים עם ארובה.

ואחר כך התבגרו והלכו ללמוד משפטים. או ראיית חשבון. כי זה נחוץ ומשתלם.

תנו לילדים לצרוח ולרקוד. אמרו להם כן. השתוללו איתם. תנו להם להוביל ולטעות. העניקו להם את ההזדמנות הנועזת להוציא למישהו עין. לצאת מהקווים, לצייר דשא כתום. מדהים כמה אנחנו חושבים שאנו מגוננים עליהם ובעצם עושים הפוך. כמה צריבת קווי המסגרת האלה נספגת עמוק מתחת לאור וצורבת שנים מאוחר יותר. כשזה מאוחר מדי.

הרי אין גגות רעפים בנוף שלנו. רק אלה שאנו סוככים בדאגה מוגזמת מעל עיניים תמימות. משוגעים, רדו מהגג. הגיע הזמן לרקוד עד העננים, לקשקש את עצמינו בצבעים שטרם הומצאו. לתת להם הזדמנות להראות לנו שאנחנו טועים. לתת מבט אחר. עדיף שמישהו יאבד עין על פני אחרים שחיים איתן כבויות.

יום שני, 22 בספטמבר 2014

שאלה של טעם

מרכז המבקרים של מפעל הטעמים הזה היה שומם משך רוב שעות היממה. ולא משום שהיה המפעל כושל. להפך. היה משגשג ומצליח מאוד. טעמיו היו נפוצים ושכיחים בכל העולם. כמעט לא היה אדם, או מי שהתיימר להיחשב לכזה, שלא הכיר וידע. כולם טעמו ממוצריו הנפוצים.

אלא שמקום הקמתו היה סוד גמור. נגזר ישירות מערפל המסתורין ששרר סביב שיטות הייצור וההפקה החשאיות של הטעמים. כולם ניסו אותם במהלך חייהם, אך מעטים הכירו את רזי הייצור. סודות אלה היו שמורים למעטים, ביניהם סופרים ומשוררים, אנשי רוח ומנהיגים, מצביאים וציירים, שהתקבצו לפרקים בשעות ערב ללמוד פלא יצירתו של טעם חדש.

על המדפים הם היו סדורים בערבוביה: טעם טוב וטעם יקר. טעם אכזבה וטעם של פעם. טעם מתוק וטעם של עוד. כל מי שחפץ בכך מצא שיש עוד טעם. כולם עמדו למכירה בצידי מכונות הערבוב הכבדות, מאפשרים למבקרים המועטים לצאת עם טעם נרכש.

ובשולי היציאה, על מפתן שער הברזל המאיים, הונחה דרך קבע סלסלת שפתונים צנועה. בצאתם מרחו האורחים מעט מן התכולה על השפתיים ויצאו לדרכם. כמו היה זה חוק טבע בלתי שביר. אלה היודעים סוד ייצור הטעמים, לנצח יחושו טעם מרירות מאכזבת בפיהם. תכופות התמלאו דמעות מלוחות וביקשו להמתיק עונשם. אך לנצח נותרה המרירות הצינית הזו בנפשם. עד השלימו עם מר גורלם. עד הפנימו כי אין בכך טעם.

יום שישי, 19 בספטמבר 2014

אסור לפתוח

על ארון חשמל שכונתי, חשוף לעין כל ברחוב הראשי, הוצמד שלט גדול עם אותיות רחבות: "אסור לפתוח, סכנת מוות". וכאילו לא די במילים, נוספו סימני קריאה והדגשה וסמלים ברורים המבקשים להבהיר: מוות בייסורים טמון כאן למי שיעז לממש את סקרנותו, ראו הוזהרתם. כה חזק המסר, עד כי מעורר הוא חשש ורעד קל גם למי שחולפים לידו ואף אינם שוקלים לאחוז בידיות המתכת. כמצופה מעוברים ושבים החולפים לצד היכלו של המוות בכבודו ובעצמו, מקום משכנו האכזרי המפתה במילים פתלתלות כסילים אבודים.

ואני עובר מול הארון החתום ונזכר באינספור מקרים מהעבר שהיו קשים ומתוחים ועצובים. ובשיא תסיסתם ונפיצותם נעלמו כפיצוף שמכלה את עצמו, נלכדו במנגנון העלמות עצמית ונכחדו כלא היו. כמוגלה שאם אין נוגעים בה מגלידה מעצמה. כזכרון מבעית שאינו נותן אותותיו באם אינו נזכר וידוע. מה נותר ממלחמות שאין איש מהלל בגנותן. מה תועלת באכזבות שאין איש מבכה, בחסרונות שאף אחד אינו חותר להשלים. המפלצת הנוראית ממתינה לנו משחר ילדות תחת המיטה. מה יוותר מאימתה אם נותירה שם להתגמד בבדידותה?

כולם זקוקים למגע כדי להתקיים. והיצר לגעת טבוע בתוך נימי נפשינו השוחרת לחבק את היחד. אך יש דברים שמוטב לנעול בכספות חשוכות מפתח. בארונות חשמל ממיתי אימה. שלא האזהרה על תיבת המתח הגבוה אינו מסמל מוות. להפך. טמון בו הסיכוי היחיד לחיים. הבחירה המודעת שלנו לא לגעת במה שנכון לנעול.

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

זה המחיר

את האוכל הוא ביקש שיגישו לו בזריזות. הוא הרי לא התכוון לסעוד כאן ממושכות, וזמנו היקר חייבו לקצר שהותו. "אני ממהר מאוד", התנצל בטון מאשים, והנחה את הטבחים להיחפז בהתקנת ארוחתו. הוא לא שאל לשלומם ולא סקר את מזג האוויר. הוא ויתר על התפריט ועל הנימוסין. הוא גלגל בעדינות את המפית ואת הניסיון לפתוח בשיחת חולין.

הוא גם לא התעניין במצרכים שימוזגו בקדירה. מצידו, שיעלו הם באש המחבת וייצלו יחדיו. גם לא הוטרד מכלי ההגשה והפנה עורף לכתמים שעיטרו את מפת השולחן. כל אלה לא העסיקו אותו בשעה זו של רעב מתוח.

שכן לא הייתה זו מעין תאוות מזון יצרית ומשתוקקת, כמו המתוארת לפרקים בספרים ובסרטים. היה זה רעב תכליתי, ממוקד מטרה ושיטה, לסעוד וללכת. לאכול כי צריך. לשבוע עד סיפוק מספק, עד יכבה הכרח האכילה.

אין סיבה להתפלא. זו השפה בה דיבר, העקרונות שהכיר. כך הוא חי, כך עבד, כך אהב. לא הכיר אחרת. לא היה זמן לכך.

בסיום, שהקדים לבוא, המלצר הניח את החשבון בבהילות על השולחן. הוא עצר אותו מבועת, ידיים רועדות ומזיעות. הסכום גבוה... גבוה מאוד... יותר משאוכל לשלם.

אמת אדוני, הוא השיב, אמת. לראשונה: אמת. אך זה המחיר הגבוה. הגבוה מאוד. הגבוה מדי.

בעבור מה? לשם מה?

בעבור הבינוניות שלך אדוני. בעבורה. ועכשיו שלם בעבור מה שבחרת להזמין. שלם בענייניות ובמהירות בה אתה נושם. בלי שאלות וחרטות. זה המחיר, זה.

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

יצר ההרס

"האופי ההרסני מכיר רק סיסמה אחת: לפנות מקום. ורק פעילות אחת: לסלק. הצורך שלו באוויר צח ובמרחב תנועה חזק מכל שנאה... כשם שהיוצר מבקש לו בדידות, כך מוכרח המהרס להקיף עצמו דרך קבע באנשים, עדים לפעילותו... הוא אינו מעוניין כלל להיות מובן... תודעתו היא תודעת האדם ההסטורי אשר הרגש הבסיסי שלו הוא אי אמון... הוא המהימנות בכבודה ובעצמה... במקום שם נתקלים אחרים בחומות או בהרים, גם שם הוא מוצא דרך... את מה שקיים הוא הופך להריסות, לא למען ההריסות, אלא למען הדרך הנמשכת דרכן". // וולטר בנימין ("המשוטט")

רבות דובר על סגולות האדם היוצר. על חיוניות רכיב היצירה בחייו של האדם השלם, מרכזיותה של היצירה בחיי התרבות העשירים של קהילה. על מותר היצירה על פני האדישות, הרדידות ושתיקת המבוכה.

אך מהו הר אם לא גבעה שתוחמה בעמק? מהי שתיקה אם לא הפסקה בין משפטים? האהבה היא נווה שוקק בלב מדבר. היאוש הוא מבשר התקווה, הרעב הוא מנוע התאווה. והיצירה, אין בה הרי דבר בלא הרס, נפלאותיה פירות מתוקים תלויים עלי גזע חרב.

אין מדברים על ההרס כי פסול ואכזר הוא. אך ביצריו טמונים זרעי ההתחדשות. בתעוזתו כוח האמונה האנושי. במעשיו תקווה בהירה לשחר הנסתר תחת ערפילי הקיום השגרתיים לעייפה.

יצר ההרס אינו הרס היצר. הוא ראשית הדרך הנפרצת אל האופק. פסוקי הפתיחה של סיפור הבריאה החדש. הוא נחישות בן האנוש לא להסתפק. החלטתו להחליט. בחירתו הראויה בלא-קיים.

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

ביום בו פרצה שביתת הדואר

ביום בו פרצה שביתת הדואר והדוורים הודיעו כי לא ימסרו דבר, נחשף הרחק משם טלפון חדש. והוא ימסור ויחלק עבורכם כל מה שתבקשו, וגם הרבה ממה שלא ביקשתם. במהירות, ביעילות. ללא מספר בית או מיקוד. ללא שביתות.

ביום בו פרצה שביתת הדואר ומלקקי הבולים מילאו פיהם מים התנהלה מלחמה עקובה מדם במדבריות רחוקות. ניצוצות של שנאה בין המשוגעים לאלה שאיבדו את ראשם נשקפו מעל כל מסך: בבתים, ברחובות, במכשירי כף יד. מעולם לא הייתה מלחמה רחוקה קרובה כל כך. אין היד משיגה את הכנופיות, ובה בעת כל יד צורכת אותם, מתמכרת לזוועת הנגישות, לריחוק הקרבה.

ביום בו פרצה שביתת הדואר ואספני הגלויות החלו להתאסף בלשכת התעסוקה, ידוענית מוכרת צעדה תחת חופתה. מעטים הוזמנו, אך כולם נכחו. הצופים ראו שמלתה לפני האורחים. הגולשים התרגשו יותר מהחברים. רגע מיוחד ופרטי שהוזרק לכולם. מנת יתר של פולשניות שלעולם לא תפיל את המכורים.

אבל עובדי הדואר, הם לא חלק מכל זה. הם שובתים, ומאיימים לשלול מאיתנו את מלאכתם. דווקא היום, ביום שכזה. אם רק היו שולחים טענותיהם במקום להפגין, וודאי הייתה חוזרת המעטפה אל ידיהם, ועליה כיתוב בדיו אדומה: לא ניתן היה לאתר את הנמען למכתבכם. הכתובת לא ידועה. ממליצים כי תנצלו את שביתתכם כדי להתעדכן בכתובות החדשות על הקיר. על הדרך, הציצו גם בשעון, בלוח השנה. עבר זמנכם. התקדמו, או העלמו. הקופאים במקומם לא יוכלו לצפות עוד לאהדת המתקדמים. לא זו דרכו של עולם, חשבו מחוץ לתיבה. הקמתם מהומת שווא על-לא-דוור.

יום שבת, 6 בספטמבר 2014

לחיות את החלום

אחד הדברים המרתקים במדע החלומות הוא שלמרות שלכולנו חיים שונים, מגוונים ונפרדים, ישנם מוטיבים מסויימים בחלומות שחוזרים אצל כולנו. מרתק להפנים שחלומות שאנחנו חולמים בלילה צצים במוחם של מליונים, בעשרות שפות ונופים. משהו בקוד הפתוח של האנושות מריץ את שומר המסך הזה כשאנו במצב שינה מסביב לעולם.

שניים מהם פוקדים אותי לא מעט כבר שנים, שניהם בנאליים ושחוקים מאוד. באחד אני מתהלך בפרהסיה ומגלה מאוחר מדי ששכחתי להתלבש. בשני אני עומד לגשת למבחן בעוד דקות ספורות ונזכר שבעצם שכחתי להתכונן. קל להבחין בקווי הדמיון הברורים בין המקרים: סיפורים של הפתעה ומבוכה, היעדר היערכות מספקת, חשש מתגובת אחרים על כשלים שבוצעו בשוגג. דאגתם המאיימת של רבים הנדחקת לעיתים לשולי התת מודע ומגיחה בחלומות. לכן רבים מהפסיכולוגים והפרשנים תמימי דעים: החלומות הם ביטוי של מאוויים פנימיים המקבלים ביטוי על גלי הדמיון בשעות חשכה. הם עשויים ללמד אותנו על עצמינו, לגלות לנו סודות שהדחקנו.

אבל מה יקרה אם נעשה ניסוי מסוכן ונחיה את החלום? אם נגש מחר בבוקר למבחן במקצוע שלא למדנו? או שנתהלך ערומים? מה אם נראה בחלום לא שיקוף מטאפורי של רגשות מודחקים אלא מתכון ליישום? תכנית פעולה שעצם יישומה תדחק מהנפש את הדאגות הסמויות ומועקות החשש? אולי החלום פחות מתוחכם ממה שנדמה לנו, הוא אינו מציג את הבעיה אלא מציע את הפתרון. משרטט את המוצא הרדיקאלי שיכול לשחרר אותנו מהכבלים של השמרנות המודרנית אשר בשם האדרת חזון הפוליטקלי-קורקט מרוקנת אותנו מזהות ייחודית.

אנו עומדים על שפת החלום. כמו בפני ים סוף, אנו ממתינים לנחשול שיקפוץ ויוכיח. לניגשים למבחנים ללא הכנה אנו קוראים הרפתקנים או טפשים. הנודיסטים הם כת של משוגעים. ואולי תפקיד החלום הוא לאתגר בדיוק את התפישות האלה. לרמוז לנו, שחיים בנאליים מעוטי סיפוק בגבולות המוכר והלגיטימי הם שגעון לא פחות, הרפתקנות שאין בה כל תעוזה. אנחנו יכולים לחיות את החלום אבל מפחדים, ולכן מנסים לפרש אותו יתר על המידה. אולי מדובר בחלום צלול, אולי צלול מאיתנו. 

יום שישי, 5 בספטמבר 2014

לא נהוג

הוא מת לפתוח איתו בשיחה הלילה. ברור שזה נשמע משוגע ולא הגיוני. לעולם לא יצליח להסביר את זה לאף אחד, גם לא לעצמו. אבל שניהם יושבים כאן לבד, שקועים עד עומק תבונתם בספרים. והוא רואה אותו הרבה ויודע שהוא קורא ונבון. הרעיונות שצפים לו בראש עכשיו כמהים לבן שיח, והוא חושד שמולו ניצבת חרב להתחכך בה. בעדינות מזוייפת הוא מציג את חזות הספר לראווה בתקווה שעמיתו יגלה תעוזה עדיפה. אבל הרי מדובר במאמץ חסר תכלית: לא תתפתח כאן שיחה. שני זרים חובבי קריאה ורוח לא נועדו להתדיין באורח מזדמן ובלתי מתוכנן. גם מכרים וותיקים כמעט שאינם עושים זאת. אף כי חפצים הם בחברותא, בבדידותא יוותרו. כי עם כל הרצון הטוב, לא נהוג הוא הדבר. לא נהוג.

ולפעמים עוד מבקש להתייעץ איתה, כמו אז כשהיה ילד. אבל בגר בשנים והיא כבר מיושנת ואינה מבינה. כועס על עצמו כששוקע במחשבה לשתפה בהרהוריו. הרי זה כבר לא הגיל ולא העיתוי. וזה באמת לא נהוג.

ולפעמים שוקל לעזוב הכל ולברוח.
ולפעמים לשיר בקול גדול בפרהסיה.
ולפעמים להודות שאין לו מושג.
או לקפוץ על שולחן ולצרוח.
או לשתוק.
אבל נזכר מיד שלא נהוג.

יום אחד עוד יתוחקר:
שהרי אם דבר לא נהוג,
מי בכל זאת נוהג כאן.
מי מנווט ונע כרצונו קדימה.
ומי לכל הרוחות נתן רשיון
למישהו אחר
לכוון את התנועה,
לנהוג במקומינו.

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

מבט משוגע בעיניים

כשיש לך מבט משוגע בעיניים, אתה בולט בנוף. אף אחד לא יכול להתעלם מקיומך, אתה לעולם לא נבלע בנוף החיוור. גם כשאתה שותק, ואפילו כשאתה ישן. כי כולם בוהים בך כל הזמן ומנסים להבין מה באמת מתהלך לך בראש. אחדים מהם ישקיעו בכך שניות אחדות, אחרים שעות. יסרקו את הבעת הפנים שלך ויתאמצו לפצח מה לעזאזל עובר שם, מה מניע אותך להסתכל כך עליהם, מהם המחשבות הזדוניות או ההרפתקאות המגוחכות שמקיימות שם קרנבל מטורף בין האזניים שלך. מה אתה מתכנן. איזו מוזיקה משמיעים שם בחללים הפנימיים שלך. ובקנאה קלה ישאלו בהסתר, איפה אפשר לטעום או לשתות את הדבר הזה, שגרם לכולם להתמכר לייחודיות שלך.

כשיש לך מבט משוגע בעיניים, אף אחד לא באמת משוכנע בן כמה אתה. לפעמים אתה נראה לכולם ילד, כי ידוע שרק לילדים יש חלומות באישונים. ולפעמים אתה נראה ממש מבוגר, מנוסה כזה, שעבר כל כך הרבה בחיים, שחריצי המסעות שלו ניכרים בכל תנועה, וגם במבט הזגוגי הזה, שתלאות הזמן והדרך הוציאו אותו ממיקוד שגרתי. וכך אתה מתהלך בין הבריות נטול גיל ומעל הזמן, והסקרנות שבכל מקרה נוטפת ממך הופכת להיות סמיכה יותר, ערמומית.

כשיש לך מבט משוגע בעיניים אתה כל הזמן מעניין, כל הזמן מחדש. אתה לא צריך להתאמץ כדי להפנט אחרים לשקוע בתוך עולמך הפנימי. הם רוצים לקבל ממך עוד - משפט, קריצה. כל דבר שיעיד יותר על מי אתה ומה אתה. הם סקרנים לחשוף עוד רכיבים בך שמשתתפים בהפקה הקולנועית הזו המוקרנת לך בעיניים. לשאוב עוד סודות מהפלא החריג הזה. להבין מה גורם לאדם למרוד, לסרב להתהלך כבוי כמו כל היתר. להעז להיות שונה. מהו מקור אומץ הלב הזה לדחות את ההצעה שקיבלת מלידה להיראות שפוי, ולאמץ בלי לחשוב פעמיים את הילת המשוגע המחייבת כל כך, התובענית. 

ועכשיו תמיד ימשיכו לדבר עליך. כשיתארו אותך, ואותם. יספרו איך חלפו ליד האיש עם המבט המיוחד הזה, אחרי המשוגע. שהעז ולא הפסיק. שלא נכנע. שאף אחד לעולם לא ישכח, אפילו אם ירצה. ההוא שסערה שלמה כנראה מתחוללת לו בפנים, ועוד לא החליט בן כמה הוא, או איפה הוא, או מי הוא. רק הביט בצניעות בעיניים מוזרות ובהבעה פזורה, הביט, שתק, וספג.

אין ספק. מבט משוגע בעיניים זה הדבר הכי טוב שבן אדם יכול לבקש.

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

כמה חבל

כמה שאלות הפנת לאנשים שלא ידעו לענות. כמה שיחות נהלת עם אנשים שהאזינו לעצמם. כמה ספרים קראת שדיברו על אחרים. כמה נופים מוכרים שחקו את עיניך. כמה צלילים זולים שעשעו לריק את נפשך המורכבת. כמה חבל.

אחרי כמה רכבות רדפת כשחשת שאתה יורד מהפסים. כמה צבעים הפסדת כששקעת בגוונים של אפור. כמה הפרזות מלאו אותך שחיפשת מילים פשוטות. כמה חיפשת שיכולת לבקש. כמה ביקשת שיכולת לתת. כמה נתת ולא קיבלת. הלכת ולא התחרטת. שאלת כמה ולא תהית למה, המשכת ללכת ולא הבנת. כמה חבל.

כמה גלגלים החלפת ולא הבנת שלא בהם הבעיה. כמה גלגלים, ולא הם שמונעים ממך לנסוע. כמה. אבל לא הם תקועים. כמה החלפת. לא הם נקרעו באמצע הדרך. לא מהם יצא האוויר.

חבר, גשם כבד עומד ליפול. שכח מכל השמשיות שצברת בדרך וצא לרקוד באמצע המבול. זה הזמן להפסיק לשאול. כמה חבל שתפספס.