בזבוז

כשחשבתי עד אז על המילה הזו, בזבוז, חשבתי בעיקר על משאבים מתכלים. נייר, מיים, אוויר ואדמה - כל מה שאפשר למחזר, נתפשו בעיניי כדברים שאסור לבזבז. שכואב הלב, שלא חכם, שמיותר, שחבל. חייבים לחשוב על הדורות הבאים, ועל מה שיוותר גם לנו, ועל הדבר שנכון, ואם אפשר גם חכם וצודק.


ולפעמים, נקשרת המילה הזו לשטרות של כסף. והדיון הפנימי מתלהט ומתגלגל בין מה שבאמת צריך לבין מה שלא, בין הצורך לחסוך לצורך לחיות, והאם בכלל היה נכון לעשות את הקנייה הזו, והאם לא נכון היה להתאפק. ובכלל, כדאי שיהיו בחיים סדרי עדיפויות ברורים יותר, וצודקים יותר. המבזבזים חיים פחות, והטווח הארוך יעיב ויאפיל על הבזבוזים הדקים של העכשיו.


אבל אז יום אחד הוא סיפר לי, שביום הזיכרון הוא בעיקר חושב על הבזבוז. ואפילו לקח דף נייר, מהסוג שאפשר למחזר, וכתב על כך כמה מילים. ואפילו הקריא אותם, והם הקשיבו. חלקם ידעו וחלקם לא, שהוא הרי לא מדבר סתם. הוא חווה את הבזבוז על בשרו. לא רק הוא, כל המשפחה. והם כתבו על זה ספר, מהסוג שמתכלה. והם הזילו על זה דמעות, מהסוג שאפשר להתפיל. והם מספרים עליו סיפורים, מהסוג שאפשר למחזר. והם בוהים באדמה. ואז באוויר.

תיקון

מחשבה חדשה אחזה בראשי השבוע. את דירתי החדשה ארצה לעטר בגלובוס גדול. בזמני הפנוי אגלה מדינות, אנוע בנחלים, אבהה באוקיינוס. ארחיב אופקים, אערוך מסעות, אתכנן מסלולים. אמצא את הצפון, אכבוש הרים, אפרוץ דרכים. כן, את דירתי החדשה אני רוצה לעטר בגלובוס גדול. גדול יותר מדירתי החדשה.

 וכך, בין בית קפה לבית קפה, בין טרדה לחרדה, בין מחשבה לתקווה, בין מעברי אופנה ועונה, ומשנה לשנה, מצאתי את שחיפשתי. שוק פשפשים מאולתר, מוכן להוציא מאה, מתפשרים על חמישים, והמציאה היא גם מנורה. המחיר יורד כי יש נזקים בסחורה, אבל העסקה הוגנת ונסגרת במהירות. בלחיצת כפתור יאיר עולמי בלילי, בגוון עמום של דמדומים, ממעמקי היבשה.

 שום דבר לא כפי שהובטח לנו, אני אומר לה. צריך להתבגר. היינו כחולמים, שבויים בשאיפות שנגזרו מעולם האגדות. המציאות שלנו ארצית יותר, נתונה בגבולות. בכל פעם שמישהו לוקח עצמאות זה בא על חשבון ישות אחרת. לפעמים מלחמות פורצות בלי סיבה. אין מספיק מים לכולם, גם לא אוויר. ושנגמר החמצן נגמרות לפעמים המילים. ובכיסנו - רק מפה ומצפן. ולפעמים אין מפה. וגם אנחנו מסתובבים על צירנו ונעים בכוח האינרציה. וגם אנחנו נעים במעגלים בחלל שחור. אבל אומרים שיש כמה מקומות וכמה רגשות שבשבילם הכל שווה ומוצדק. ואנחנו מאמינים כשזורחת השמש ומקווים כשהיא שוקעת. וביתר הזמן מחפשים.

"אבא, קניתי גלובוס. שמתי בסלון, חיברתי לקיר". והוא עלה רק חמישים, מרשים. אבל שבור בצידו בסדק צר. פני העולם פגומים, חבולים.  "אולי אפשר לתקן", אבא מציע. "לא יודע, אולי..", אני אומר ובוהה בחופיו הדוממים האוקיינוס האטלנטי, "ננסה בהזדמנות".

הצדק הטבעי

משפט אחד משך את תשומת ליבי בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיית גיורי הרב דרוקמן. הנשיאה בדימוס בייניש האשימה כי "הרכב בית הדין הרבני הגדול רמס את כללי הצדק הטבעי". מובן לכל כי לא מדובר בהאשמה קלה או טענה של מה בכך. אבל נדמה שמתחת למילים הספורות האלה מסתתרים הרים ותהומות של מחלוקות ותפישות עולם מתנגשות, של גישות שונות בתכלית לחיים, של תכליות אחרות, של חיים אחרים.

האם הייתה צריכה כבוד הנשיאה להתעמק בפסיקת הגיורים כדי להכיר בפערים העצומים המפרידים בין שני בתי המשפט? בין אולמות הדין השוכנים בירושלים חוצצים הנחות יסוד מנוגדות שלעולם לא תיפגשנה כנראה, ובוודאי לא יוכלו להוליך להסכמה משותפת על ערכיו של "הצדק הטבעי". ומי בכלל קובע שהמושג הזה קיים בכלל? מהו צדק ומהו טבע? האם ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ מתוך תקנון כתוב? האם סלל את מערכת הכוכבים סביב מערכת חוקים תואמת שנועדה להנחות את בני האנוש ככוכב הצפון? האם עודנו מצוי שם בין העננים כדי לפקח ולאכוף את הציות? ומי על פני האדמה אמון על פרשנות ציוויו?

בעבר נטען כי ממלכות קורסות הן אלה שבהן לא דין ולא דיין. כשאין שופטים ומלכים בירושליים, גם היכלי השפלה לא ירוממו ראשם. ואנו? לכאורה נתגאה בכך שדיינים רבים לנו. והצדק, מופיע מכל עבר, על צורותיו וגווניו המרובים. אך בהעדר שורשי החזון והזהות, לא יוכל הצדק הטבעי לצמוח מן הקרקע. ואנו, לא נזכה להנות מפרותיו. יהודים ומתגיירים, חילונים ודתיים, צברים ועולים, כל איש ורבניו, עוונותיו וערכיו. וודאי יטען גם בית הדין הרבני כי בית המשפט העליון רומס את הצדק. ייתכן אפילו שהצדק איתו. תלוי את מי שואלים.

דם המכבים

הם מתאספים מדי שנה סביב הקבר, נושאים כסאות, כיבוד קל ואת עצמם. החולצות שחורות ברובן, וחלק מהילדים הקטנים שלא זכו להכיר כבר עונדים דרגות. מחייכים זה לזה, מחמיאים. כבר חודשים ארוכים שלא התראו, וכמעט טוב שיש את האירוע השנתי הזה, שאפשר להתאסף ולהתכנס. אחדים מניחים אבן, ואחדים שותקים. הגיעו מרחוק, והקדימו מאוד. דקות ארוכות בחנו מה השתנה מאז הפעם הקודמת. הם מגלים במהרה שהרוב נותר כשהיה. בית קברות רחב ידיים, וככל שהוא צפוף יותר, כך בולטת בו הריקנות.

הקבר הזה הוא החיבור של המשפחות לקרקע. זהו תג המחיר ששילמו בעל כורחם על הזכות להתקיים כאן, מס הדמים שנגבה מכולנו. צה"ל סיתת אותיות אחידות על המצבות, אך כל משפחה צובעת את הקורבן בצבעים אחרים. רק מבטי ההשלמה הקפואים, שהחליפו את ההלם והצער השוקעים, רק אלה משותפים לכולם. מטח יריות הכבוד לא מעורר את תוגת השכול, לא מנחם את האם הפוקדת את קבר בנה שנים ארוכות שלא הצליחו לייבש את דמעות עיניה. ראשי הערים ונציגי הממשלה מניחים בתורם את הזרים. שירת התקווה. פקקי תנועה. בדרך כבר התייעצו החיילים היכן יחגגו הלילה. לא כולם יחגגו. יש שקפא זמנם.

בכניסה לבית העלמין מחלקים מדבקות קטנות, ועליהן תמונה של פרח דם המכבים. הוא מסמל את גבורתם של אבותנו, ששילמו גם הם מחיר דמים יקר בשדה המערכה. מוטב לנו להיזכר במכבים, אני חושב. התמונות ממלחמות ישראל טעונות. הן עמוסות במחלוקות פוליטיות, החלטות מעוררות מחלוקת, שגיאות אסטרטגיות. חלק מדמעות השכול זולגות בסימני שאלה, חלק מהפצעים נפערים מהורהרים. הסטריונים רבים סבורים שגם מרד המכבים ראוי להיחשב כמשגה היסטורי. מעשה גבורה, שאולי בדיעבד מיותר היה לקיימו. ואני חושב, שראוי להתפעל מהחלטת המכבים לצאת אל שדה הקרב חדורי ערכים. אחר קריאות המצפון שלהם הסתערו אל הקרב, בשם הצווי הערכי התגייסו מלוכדים. הם תרו אחר דרך ארץ, ולא חבלי ארץ. ביקשו להגשים חזונות, ולא רק קרקעות.  מכאן נגזרת גבורתם האמיתית, תהילת מאבקם, טוהר מלחמתם.

אני מקפל את המדבקה שלי ושם בכיס. אין אני זקוק לסמל נוסף כשאני כבר לובש מדים. הרגליים עוברות בין הקברים אבל הראש מנסה להביט מעלה. המצבות האלה יחברו אותנו לנצח לקרקע. אבל הרוח, היא חייבת לרחף גבוה יותר. מעבר למקום ולזמן. מעבר לספק ולפחד. כמו דם המכבים.

לא גנב, רוצח

תור ארוך של חיילים השתרך מאחורי הדלפק, כמדי יום. בקצה התור, יזכו מגיני המדינה לקבל קורטוב ישראליות מעוצב בקפידה ותזונה לנפש. הם מעדיפים לראות בזה חומוס של צהריים, עם קופסת סלט ופיתה אחת (כי מישהו בצה"ל החליט לאחרונה לקצץ את המנה המופרזת של שתי פיתות לחייל. ואמנם, חשוב לקצץ בשומנים). אלא שבאותו היום חיכתה לממתינים הפתעה נוספת. בקצה התור, רגע לפני ניגוב חפצם, ניצב מצד התור חייל שמנמן, ואת פדחתו עיטרה כיפה שחורה גדולה. היה זה "אדון החומוס".

כשיד אחת אוחזת במכשיר הנייד שלו, ביד השניה סימן לחברו מאחורי הדוכן כמה מנות לסדר וכמה פיתות לחלק. הידיים האלה החליפו פתקי זכאות לאוכל, סימנו על איומים פוטנציאליים (מנהל חדר האוכל שהביט מאחור, אך לא התעניין במיוחד במחזה) ובעיקר - זלזול בטור החיילים שנאלץ להמתין. הכיפה, כך נודע לי מאוחר יותר, הושמה כדי לתרץ את אי הגילוח. כשאתה מתחזה לדתי, קל יותר למפקד להכיר בשימור מנהג ימי העומר. ובינתיים, על הדרך, הקומבינה מתמשכת, בצהרי היום, בבסיס צבאי, וכל היתר - מאחור בתור. רק הגעתה של סבלנותי לקיצה עשתה סוף לסיפור, אבל רק לבינתיים, עד ליום המחרת.

בעוד אני בוהה בכיפה השחורה והגדולה הזו דמיינתי כיצד אני שומע את זעקותיו של "האיש המשוגע" המככב בכתביו של ניטשה. בצעקות שבר בישר לרוכלי השוק על מות האל, נסער וכואב, בעודם מגחכים על קריאותיו. רק כשקרבו אליו והאזינו לטיעוניו, הלבינו פניהם. יש דבר היגיון בקולו, הפנימו. לא ישות אלוהית אחרת נטלה את חייו, כי אם יצירי כפיו, בני האנוש. הם עינו אותו, נשאו שמו לשווא, דחקו אותו לקרן זווית, העלילו עליו עלילות - עד כי לא יכול היה עוד לשאת את העול הנורא. גם לאחר שחלף מן העולם, אותו עולם אותו ברא, המשיכו לטעון בשמו טענות ורקמו בחתימתו מזימות, וכך גם את מנוחת עולמיו הפרו וקטעו, פעם אחר פעם. ולנו, כך זעק המשוגע שהתברר כשפוי, לא נותר אלא לבכות את לכתו ולהתאבל על אזבונו ולהצטער על הירצחו.

ואתה, אדון החומוס, הרי בסך הכל ניסית להתחמק מגילוח. ובשמם של חבריך ניצבת שם, רימית וגנבת ושיקרת ופגעת. כמעט יצא ללא פגע. אבל הכיפה שהנחת על ראשך, היא לא תאפשר לך להתחמק בזול הפעם. לא בעוון קל יחלץ אותך בית המשפט. למול הקטגוריה האנושית ניצב אתה לא כגנב כי אם כרוצח, או לפחות שותף לרצח. והמחמירים עוד יטענו שרוצח המונים, ואף פושע נגד האנושות. שבגללך ובגלל דומיך ניצבים אנו מתפללים לשמיים ריקים, ותוהים היכן היה ולא היה כשהזדקקנו לו כל כך. והוא, כך מספרים, ביקש לחרוט מילים אחדות על מצבתו. מילות סליחה ומחילה בפני מאמיניו האמיתיים. שחיפשו את ערכיו בתוך ליבם. ולא נשאו שמו לשווא. עם חומוס, או בלי. 

מה עושים כשפוגשים משורר ברחוב?

אחרי כמה שניות הזיהוי היה וודאי. שערו הלבן מפוזר כמבטו, זקנו סבוך כמילותיו. זה המשורר המפורסם, שדיוקנו התנוסס מעל אי-אלו ספרים, כך וכך כתבות, כהנה וכהנה תוכניות אירוח וכנסי שירה. שיריו הוקראו, הולחנו, הומחזו, אתגרו תלמידים בבחינות הבגרות. כתביו היו לנכס צאן ברזל, מפעל לאומי, עוד בטרם נכתבו. פניו היו מעוררים זיק של זכרון בקרב כל אזרח בר-דעת, ואחדים גם היו מסוגלים לנקוב בשמו. אולי רק יחידי סגולה. והיום, אני בתוכם.

אני מחנה את רכבי בדיוק בצד המדרכה בה הוא מתהלך, ובחורה צעירה תומכת בכתפיו. לרגעים נדמה לי שאנו אף מחליפים מבטים. ואז עולה הרעיון במוחי - אולי אפנה? הרי די בכך שאזהה אותו ואביא חיוך אל פניו. הנה, גם הדור הצעיר במדינת היהודים יודע שירה. גם הוא עושה עדיין כבוד לאושיות תרבות, ולא רק לפליטי ריאליטי. באמירת שלום מנומסת אחת, מבוישת אך החלטית, אוכל לתרום למורשת הספרותית של עמינו, ובאותה השעה גם להוסיף סיפור נחמד נוסף למחרוזת החוויות העירונית שלי.

אבל מה בכלל אומרים למשורר בסדר גודל שכזה? האם נהוג להחמיא לו על יצירותיו? לשתפו באנקדוטה על דימוי שבחר בו? להחמיא על חריזותיו? לבקר את הלחנותיו? ואולי משורר זה, כאחרים, הוא מן הזן המתבודד? ואולי יהיר ונישא מעם הוא? הייתכן שיראה בפנייתי - כך סתם באמצע היום ללא היכרות מוקדמת - משום עלבון? תקיפה ציבורית? כיצד נוהגים הם בכלל המשוררים? מה טיבם? מהו סגנונם כשאינם חורתים במחברת הכיס? כמה אירוני שדווקא למול אמני הניסוח והלשון, מצאתי עצמי נטול מילים. אני החנתי במקומי, והוא חלף באוויר כאיש רוח, ופגישתנו המיוחלת נותרה דוממה.

ומכל התוכניות, החלטתי לממש רק את הבאת הסיפור-שלא-קרה אל הכתב. כך, כפי שהתרחש. בסתמיות הקיומית של הרחוב. אבל בסגנון פואטי-משהו. כראוי למשורר.

בדיוק ברגע

דווקא בתקופה של כמעט, וסביב, ובאזור
של סימוני אזורים גדולים וניסיון לקלוע לתוכם,
ואולי להפך - קליעה לתוכם וסימון אזורים גדולים סביבם,
גואים ונוגעים הגעגועים הנוגים, לרגע האחד.

לנקודה המדוייקת בה מתעקל הקו למעגל,
לחלקיק חלקיקי השניה שמבשר ריח של גשם לפני שירד,
למבט הנכון שהגיע בעיתוי הנכון מהכיוון הנכון,
לפעימת הלב שנחסרה ושינתה חיים.

המחשבה הזו מנחמת.
אין להקדים את המאוחר או להתחמק מן המיותר.
כאבים ופצעים לא יעכבו ולו לרגע את מחר. 
זה לא דיוק מאיים של תער, אלא שעת פריחת הניצנים.

זו המחשבה על אלוהים כמתקן שעונים,
המכוון לנו דמעות חורף וחלומות אביב,
זו ההתמכרות לקצב האבהי של הטבע,
לחמימות קרניה של שמש השגרה המדוייקת.
ולהתנחמות בכוחנו לשבור אותה. 

לא במקום

איש מבוגר, שיערו מאפיר, יושב על ספסל בלי נעליים. רק גרביים מצהיבות מפרידות בינו לבין האספלט. הוא שותק וידיו מרעישות, מחטטות בשקית גרעינים. ואני לא רוצה להרעיש או לחטט, ולכן חולף בשקט ומישיר מבט. וחוצה את הכיכר ושב אל ביתי. ובלי לרצות משאיר חלק קטן, שארית זניחה, לשבת יחד איתו על הספסל. במיוחד עכשיו, כשמתחיל לטפטף. בשבוע הבא ישירו בכיכר הזו על אחווה ורעות.


היא בוהה ברצפה, אבל לא עצובה. חיוך של בושה מברך אותי כשאני חולף מולה. שיער אסוף בטבעת גומי, ועיניים סקרניות מלוכסנות. היא לא שייכת לכאן, אבל שייכת למישהו. או מישהי. ואחד משניהם מתפללים ביום השבת הלוהט הזה בתוך בית הכנסת הממוזג. והם מברכים על חמלה ותרומה, והם משבחים נדבה ומצווה, והיא ממתינה לדבר השם בחוץ. אני ממשיך לאימון בלי לבהות, מנסה לאטום אזניי לשירה ההרמונית הבוקעת מבפנים.


אנשים זרים חיים בתוכנו, אבל הפכנו אדישים לסבלם. ועכשיו גם אנחנו זרים, והם דווקא במקומם. מקומם המקומם. זה אנחנו שלא במקומנו. מסיטים מבט לקריאה שותקת לעזרה וסותמים אפינו לרעב. הכיכר תובעת חשבון נפש דווקא בהיעדר טקס או הפגנה. הקריאות החזקות של בית הכנסת נשמעות חזק יותר מבחוץ. המבט שלנו כן יותר כשהוא זקוף, ואמיתי ושואל.

מבוך זכוכית

בסוף היום, היא כנראה חושבת, החיים משורטטים, מסתחררים, במבוך זכוכית. אנחנו מתפתלים בין צמתי מחשבות, נתיבים מקבילים, דפנות חלקלקות. אין שלטים מכוויני יציאה במרדף הזה, רק מבויים סתומים. או שמא יש לאמר מבואות סתומות. ואולי, כה נפוצים הם עד כי מגיעים בכל המינים והסוגים.

והקירות, בניגוד לציפייה, שקופים ומבריקים. אך במקום שיואיל הדבר לניווט, מגבירה חדירותם את תסכול האשליה. היציאה נשקפת לה אי שם במרחק, הושט ידך וגע בה, אך הדרך אליה מרוצפת קוצים ועקרבים, ספק אם תימצא. ובינתיים תוהים וטועים בין קירות מתחלפים, רדופים בין פניות חדות ומעברים כהים, בין אנשים חדים ומחשבות קהות, בינינו לבין עצמינו. ובמקום שנמצא דרכינו בנקל, כלואים בכלובי זכוכית אטומים. וגם כשהדרך ברורה ופתוחה, נדמה לפרקים כי עטופה היא זגוגית משוריינת, אטומה לקליעים שיכלו אולי לפצוע, לשרוט כדי להכאיב, כדי להזכיר שאנו עוד חיים.

ובכלל, כך אמרו לנו, המבוך היה עשוי פעם מראות. וילדים הסתובבו בו כבפארק שעשועים, מחייכים ומנפנפים לבבואתם המשונה. המבוגרים, הם שהחליפו המראות בזכוכיות. מוטב היה להם להעמיד פני שקופים על פני התבוננות תמידית בעצמם, כך הכריזו. ובאותה החלטה חטופה מחקו גם את דלת היציאה. בתקופה שעוד היו כאן מראות, הם נזכרים, היה עוד סיכוי. ועכשיו, רק מבוכת מבוכים.

אבל את, את מאלה שלעולם לא מוותרים. מתנערת מגבולות של זמן ומקום. מהנחישות שלך הרי עוד תיסלל הדרך. יימצב נתיב-עוקף-תסכול. הריצה שלך עוד תנפץ את הדפנות. חוסר השקט שלך יוביל את כולנו בנתיב הנכון. ואולי הנתיב הזה עוד לא מבין כמה הוא נכון וגם הוא רק מחכה לך. שתסבירי שאסור להיות מרוצים מהקיים ומהשקוף. שתזכירי לכולנו כמה שבריריים הקירות כאן. וכמה אנחנו לא.

בלילות של ירח מלא

בלילות של ירח מלא, לא נותר לו לנתין היקום אלא להעיף ממרחק מבט מלא קנאה בפלא השמיימי ולבכות על כברת הגלקסיות החוצצת בינו לבין לבנתו, בין צערו לבין סהרו. וככל שהיא קורנת עליו, הוא חש כי היא קורנת אליו, ופניה מחייכים באטימות חיוורת הצובעת אישוניו בזיו ילדות.

בלילות של ירח מלא נזכר האדם באלפי יורדי הים שוכני סיפון שהושיטו ידם למרומים ונאחזו בה כבמצפן, עת ניווטו בסיועה את דרכם. ומבקש גם הוא לאתר דרכו בים השיממון של חייו, ולצוף מעל גאות הבלבול והספק, ולהאחז בכוכבי מרום כבסולם יעקב, להיחלץ ולא לטבוע.

בלילות של ירח מלא משלים הוא האדם שלא יהיה עוד לעולם בן 21, ומפנים כי נכזבו תקוותיו להגיע לירח. ואולי, כך נצורה תקווה בחדרי ליבו, יגיע ביום מן הימים הירח אליו, וישאף ריאותיו בלובן בריאה, ויציף אותו תבונת רקיע המגמדת כל דאגה ארצית, פרי אדמה בת-חלוף.

ובהביטו מעלה בלילות של ירח מלא לא יילל האדם, ולא יתפלל. לא ירכן ראשו ולא ישופף קומתו. כי אי שם באפלה יש אור גדול, והוא שלם ועגול, וכבר הגיע לפרקו במחצית החודש. ואנו? עוד לא במחצית. אי שם מגרדים את הרבע. ומהמקום הזה די לנו בכדור לבן וזוהר המרעיף עלינו הילה של נצח. נקודה קטנה בערפל, שבקסמה ממלאת את החלל כולו, זה שסביבנו, זה שבפנים.וכך נמלא לו האדם בסיפוק נעורים ונאורות. ומוצא עצמו בלילות של ירח, מלא.

1984

ביוני 1949 יצא לאוויר העולם ספר שהצליח לחזות את עתיד העולם בדיוק מצמרר. וינסטון סמית' מתעורר למציאות הנשלטת בידי חוקים מגבילים וסיסמאות ריקניות.

"מלחמה היא שלום" - פוקדת המפלגה, ומנסה לשכנע את ההמונים להאמין שרק באמצעות הקרבת דם ודמעות תצליח האנושות לזכות בשלווה. ובעצם, הסתירה כי השלום ניתן להשגה גם בדרכים אחרות, אמיצות וראויות יותר. שתעוזת המעזים לא מביישת את נחישות הלוחמים, שגם דמעות של התרגשות ופיוס נחשבות.

"חירות היא עבדות" - קבע צו המשטר, והנחה את הנתינים להישמר מחופש יתר שיוביל בסופו לאנרכיה משעבדת. יש להקפיד על חוקים מגבילים שיבטיחו את עתידנו. אבל היכנשהוא בלב האנשים בערה ההכרה שרק חירות מצפונית וערכית אמיתית יכולה להוביל להגשמה - עצמית, חברתית, עולמית. כזו שמעניקה לכל אדם הזכות להיות עצמו, לתת ככל שהוא יכול ומוכן. הבניינים הגבוהים ביותר נבנו על ידי שילוב ידיים חופשיות.

"בערות היא כוח" - שרידות השלטון הושתתה על אדישות ההמונים, כסילותם וצרות אופקיהם. מי שקורא ויודע, לא יאפשר לכוחות החושך לגבור. מי שלומד ומתפתח, סופג את אור השמש שמחוץ למערה, ויודע לשאת אותו בכליו גם עבור נזקקי הדעת, המשתכרים מריקנות הכוח ועיוורים לחיוניות התבונה.

החזון של אורוול הוא תמרור אזהרה מטריד, ונגזרת ממנו שליחות אמיתית עבור כולנו. כמה מרגש עבורי היה להיווכח בזעקותיו מן העבר. כבר מן הדפים הראשונים של הספר, ברגעים בהם התעורר וינסטון סמית' לעולם המאתגר הזה, חדור רצון בשינוי, ב-4 באפריל 1984. באותם רגעים ממש, בהם התעוררתי גם אני.

כמעט

ויסלבה שימברוסקה כעסה על המילה 'הכל': "מילה מתנשאת, נפוחה מיהרה. מן הראוי שתכתב במרכאות כפולות. מעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר. שהיא מכנסת, מקיפה, מכילה, אוצרת בתוכה. בעוד שאין היא אלא רסיס מן הסערה".

ואני לא מבין, אם כבר נזפה, מדוע פסחה על "כלום": מילה שקרית, רדודה באפסיותה. מן הראוי שתכתב גם היא במרכאות כפולות. מעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר. על אף שהיא מתעלמת, מחסירה, מאבדת, מוותרת מתוכה. מכילה היא הרבה יותר מהסערה מכפי שנדמה. ולפעמים נדמה, כי היא מקור הסערה בעצמה.

ובכלל, אם כבר לכעוס על מילה כלשהי, מוטב למקד הזעם ב"כמעט": מילה מכאיבה, מכבידה נשימות יגעים. מן הראוי שלא תכתב, שלא תאמר, שלא תהגה. מעמידה פנים שנתנה הזדמנות, אך נקמנותה צורבת. כינסה רק קנאה, הקיפה בושה, הכילה יגון, אצרה את תחושת הפספוס. היא רסיס שמועה על סערה שקרתה, והנביטה ירק בשדות אחרים. ובידינו - היא גרגר חול. של שיממון מדברי, של הנוף המרהיב הנשקף מרכסי הר נבו, תעתוע טעמה המבטיח של החלטה נבונה, שהתקבלה בדיעבד.