יום שבת, 31 באוגוסט 2013

הדיון החסר

יש משהו מאוד מרשים, מרגיע, בשיקוליו המתוכננים של מנהיג שקול. שאינו ממהר לקבל החלטות. בוחן אחד לאחד את השיקולים הרחבים והצרים, מקשיב לעצת כלל יועציו, מסתכל על התמונה הרב-שכבתית המוצגת נגד עיניו. יושב סביב שולחן עמוס עוזרים ודעות בחדר בהיר, ומשווה בחדות תבונתו בין העלויות והתועלות. זהו וודאי שולחן עץ, והוא יציב מאוד. לעיתים מליוני אנשים נשענים על קורותיו בעת ובעונה אחת והוא נותר עומד. משטח רחב, דיון רחב, כתפיים רחבות. ואנו, זבוב שלעולם לא יורשה אל החדר, בטוחים, מורשמים.

יש משהו מעורר כבוד במנהיגים מתלבטים. הם הרי בודדים בלשכתם, נתקלים מדי יום ביומו במצבים מעוררי מחלוקת, עתירי דילמות ושיקולים. הביוגרפיות המפוארות אף פעם אינן מתארות החלטות אינטואיטיביות, ואנו גם לא מעוניינים לקרוא על אודותיהן. מבקשים לדעת כי הכרעות התקבלו לאחר היסוס ובחינה. לאחר שנשקלו כלל החלופות. שמישהו ישן על זה, מישהו הפך בכל סוגיה שוב ושוב. אקדחים אפשר לשלוף, אבל לא החלטות. אלה חייבות לבקוע ולנבוט בבוא הזמן, בעת המתאימה, כשהן בשלות.

ובזכות החדר היציב, והדיון השקול, והלבטים המוצדקים, יכולים כולנו ללכת לישון בבטחה. בלב שלם, הפועם בדיוק בקצב הנכון. רק מדי פעם יתהה אדם, עת יבהה באופק השקיעה בחוף הים, האם לא מגיע לנו יותר. האם לא ראויים אנו גם להתרגש. מתעוזת המנהיגות, מגבורת הערכים, מזוהרה של האמת, מנשגבות האמונה. האם לא ראויים אנו ללכת גם אחרי רעיון ואידיאלים ולא רק שיקולים וטיעונים. האם לא נכון הוא שיתייעץ השכל הישר עם הלב המרגיש, שתתקבלנה ההחלטות במשותף בין שניהם, ללא יועצים ושולחנות, במקום בו נוטשים האנשים הגדולים באמת את גבולות העולם הקיים. זה הדיון שכל כך חסר לנו. שכבר מזמן לא התקיים כאן, בהיעדר מוזמנים. 

מה בסך הכל מבקש לו האדם. לישון בשקט. לדעת שהוא מובל בידיים בטוחות. אך מעת לעת, לחוש ברעד הידיים. אך לא בחשש. בהתרגשות. בהתפעמות מניצוצות ההשראה.

יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

פרידה

נתן זך כתב פעם ש"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה".
אך מה בה, מה טמון בפרידה, הממית בנו. הקוטל בנו שביב חיים.
האם דמעות שקטות בעיני נפרדים.
צער המתרחקים החוברים אל צלליהם.
מיתרי געגועים לאלו שהלכו מבלי שוב.

או אולי נצחיותה האכזרית, החונקת
האוחזת גרון בני אנוש ברי-חלוף
ומקפלת אותם כעלי שלכת נרעדים,
החוששים לבוא הסתיו.

איש לא שרד לספר על טעם המוות.
אך אפשר כי עדיף הוא מטעם הפרידה.
מר, וקודר, ואפל ושחור.
אך מוטב הוא מטעמן החמוץ,
של ידיים קפוצות בודדות בכיס מעיל.

יום שבת, 24 באוגוסט 2013

בשבילנו

לעשות טוב לאדם שלעולם לא יגמול לנו בעשיית טוב עבורינו. להירתם למען מטרה שלא תזכה אותנו בנקודות זכות או פרסום. לתת כבוד דווקא לאלה המכפישים דמותינו. לסלול גשר מוזהב של אנושיות מעל התהום המקיפה ארמונות אפלים. להקשיב בעניין ובפתיחות למי שרוצה רק להשמיע. לחצות קווים ולגעת בפרחים קוצניים החוששים ממגע.

לסלוח למי שמעולם לא התנצל בפנינו. להישיר מבט אל עיניו של אדם שאינו חפץ בטובתנו. להושיט יד לזר, להתמסר לטובתו שלעולם לא תשיק לליבנו. לתת אמון במי שאינו זכאי לכך, ללמד את מי שאינו מעוניין להשתנות.

וכל זאת - לא מתוך חסד רחמנות או סגפנות, במנותק מפטרונות ואפילו לא מתוך אהבת האחר. רק מתוך אהבת עצמינו, מתוך הכבוד שאנו רוחשים למי שאנו רוצים להיות. מתוך האמונה המלאה שלנו ביכולת שלנו להיות נאורים וראויים חרף אתגרי הסביבה. בנכונות שלנו לשלם את מחירו של מפעיל המגדלור, השוכן בדד על אי חשוך, ומסור למלאכת הסיוע לניווט הספינות בים חשוך וסוער. 

איש לא יגמול לו, למפעיל. שמו לא יוודע ברבים. הצדק יעשה עימו רק בערוב יומו, בערוב ימיו, עת יניח ראשו על כר, ויירדם בחטף. סדיניו נקיים, וגם מצפונו. שלם יישקע למצולות השינה, בהכירו את עצמו, מוקף בערכיו. מחר ישוב אל עבודתו ויטפס אל המגדל. מדרגה אחר מדרגה יטפס מעלה אל מקום מושבו, שאין נישא ממנו. אך מבטו יוותר שפוף, יבהה בקרקע. לא אלוהים הוא מבקש להיות, רק עצמו. לא בשביל תהילת עולם בנינו את מגדלור האבן הישן הזה. לא בשביל הספנים התוהים. רק בצנעת שבילנו ידענו ללכת, רק אותם השכלנו לחרוש. רק בשבילנו.

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

אי אפשר להשוות

אי אפשר,
אי אפשר להשוות.
כי שם התרחשו הדברים ביערות רחוקים, וכאן זה מעבר לגבול.
והימים היו ימים אחרים, ועכשיו ימים כתיקונם.
ושם נעשו הדברים בשיטתיות וכאן באלתור של רגע.
שם הונהגו המעשים בתורות גזעיות, וכאן מלחמת אחים.
ושם הרי התנהל הכל בחורף, בקפאון שקט ואלגנטי של שלג. 
וכאן, טובחים כמו חיות באמצע הקיץ, בחמסין האזורי.
ושם הרי נעשה הכל בהסתר, במחשכים,
וכאן הכל גלוי ופומבי, והתקשורת מפיצה לכל עבר.
שם לא ידעו, וכאן הכל יודעים.
ושם היו חזקים מול חלשים, וכאן לא ברור מי אכזר ומי קורבן.
ושם טבחו מליונים, וכאן רק כמה עשרות אלפים.
ושם בגרמנית, וכאן בשפה אחרת. שלא תמיד נעים לשמוע.
ובכלל,  שם ברור היה שצריך להתערב, וכאן מוטב אולי לשתוק.
אולי חכם יותר להביט מהצד עד יחלוף.
עד ישתתקו זעקות הילדים הנבלעות בזוועות האילמות. 
כלום אין מבינים אתם את ההבדל?
ממילא ההפסד כבר גדול, והולך החשבון המוסרי ותופח. 
עד שכבר אי אפשר להשוות.
אי אפשר.

יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

לא בשמיים היא

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"
דברים, פרק ל', פסוקים יא'-יד'

בשיאה של הדרמה האנושית הנצחית יוצא האדם מן המערה, והוא חיוור ותשוש. בדרכו חלף על פני להבות האש המרצדת ובהה בדמויות הקרטון שהונחו בצידה, דימויים לכזבי המציאות. "אמץ עיניך והבט אל השמש", קול בטוח ומרוחק הדהד בראשו. דקות ארוכות חלפו עד הסתגלו עיניו אל המראה המסנוור, עד יכל מבטו אל מול החמה הקופחת. "כרע ברך בפני מעוז החום הזה, שניסו להסתיר ממך מיום היוולדך, הסוד הקיומי. הבט אל השמש והאמן, כי זו ולא אחרת היא האמת". והאיש הקשיב, והאמין, והביט. ורק אחרי שנים ארוכות העז להבין, כי גם שם אינה מצויה היא, גם שם אין נסתרת לה האמת.

למעשה, בדיוק להפך. לא באור בוהק שוכנת לבטח, כי אם במחשכים. בהחלטתו של האדם ההגון לבחור בדרך הנכונה והראויה גם כשמשוכנע הוא שאיש לא צופה בו ולעולם לא יגלה. כשעמוק במחשכי לבו ומחשבתו גוברים תבונתו וערכיו על יצריו ופיתוייו, באין איש מביט ויודע. בהצלחתו לסלוח לאחר גם כשהצדק עימו. במתן בסתר לחבר או לזר הזקוקים לתמיכתו. בעשיית הדבר הנכון מתוך אמונה תמימה בדרך, גם כשזו ארוכה ומפותלת, ומחייבת ליפול ולקום. גם בכיבוי מאורות. גם בעלטת בדידות ושכחה. גם בצינת דממה. שם, ובמיוחד שם - פועמת האמת בלבו התם של בן האנוש. 

יש החותרים כל יומם להוציא הצדק אל האור, ויש הבוחנים אותו דווקא בשעות הליל. עת יורדת העלטה על ההמונים ומתקבצים הפרטים איש-איש באוהלו, בכליו, בנפשו. ברגעים בהם חולפת שקיעתו של אדם מעל רוח הים שבנשימותיו, ומבטיחה לשוב ולזרוח בשחר חייו. ברגעים בהם הוא אדון לעצמו, ריבון מצפונו, שליט המידות הטובות. שאינו יודע נפשו אך לעולם לא ירפה מחיפושיו. הנווד העייף, התר בחיפושי אין-קץ אחר מטמון שמעולם לא ראה, אך הוא מציף חלומותיו באור יקרות, גואה בו ומחולל בעורקיו תקווה כי לא אבדה תקוותו. מתפלל כי גם בשעות החושך האפלות ביותר, עוד לא מאוחר באמת. מתנחם כי רק בהן, תתגלה לאין כל, ובעיקר לעצמו, זוהרה המשכר של המידה הטובה.

יום שישי, 16 באוגוסט 2013

אין דבר פשוט

"למה זה לדעתך?", הוא שואל. "לא יודע", אני ממהר.

אבל זה נכון. להבות מרקדות של מדורה וגלים נשברים של אוקיינוס מהפנטים אותנו. אפשר לבהות בהם שעות, להתנתק מצרות ההווה, לצלול לתוך תודעה ריקה, להתנקות. משהו בתמונה הזו מוציא אותנו מהסחרור ועוטף אותנו שלווה.

מצטער, אני לא יודע למה, ממהר ושותק. עומדים עוד כמה דקות מול הלהבות, כאילו מבקשים נואשות להידבק בלהט הממיס הזה, והוא מתחיל להתרחק.

"יודע מה?", אני קורא לו שהוא כבר רחוק, "אולי אני מבין עכשיו. זה חוסר היכולת שלנו להשלים עם זה שאנחנו לא מצליחים להבין תופעה כל כך טבעית. נכשלים בחיזוי הצעד הבא בדרכו של הטבע. להכיל את האקראיות הזו שיסודה ברכיבים הכי בסיסיים של הבריאה. לקבל את זה שדווקא הדברים הכי טבעיים, הכי בסיסיים, הכי זמינים ונגישים, דווקא הם המסובכים ביותר להבנה. זה מחייב אותנו להודות בחולשת האנושיות שלנו, בכמה אנחנו תלויים בחסדי החולשות שלנו, לא מצליחים לספוג את הקסם המופלא שנמצא כל כך קרוב. נבוכים מכל השאלות שלא שאלנו, מכל טחנות הרוח שביקשנו להביס במקום להשלים, לתת לקסם ולזמן לעשות את שלו".

אבל הוא כבר לא שומע את כל זה, רחוק. ואני ממשיך לבהות. נופל פעם נוספת שדוד למרגלות חוקיו החמקמקים של הטבע. לנסות להבין כיצד מעיזות הלהבות לרקד כך, מדוע גלים נשברים. וגם אנחנו, אנחנו. שתיקה מתסכלת תופסת את מקום ההבנה. אין דבר פשוט.

אלי, אלי

בבית הכנסת המפואר של וורשה ביקשו ראשי המשלחת לסחוף את הקהל. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ביומו הראשון של המסע והם וודאי חשבו לנצל המעמד כדי לגבש את הקבוצה, לחבר אותה למהות המקום. על המשימה הופקד רב המשלחת בעידודם של לובשי המדים ובתמיכתם של נציגיו חובשי הכיפות בכל צוות. טובי המזמורים נוצלו למשימה, השירים המוכרים והאהובים ביותר, להיטי התפילות. אך במקום שירה גדולה מלא בית הכנסת בעיקר מלמולים נוגים מוקפים חיוכי מבוכה בוהים. איש לא שמע, איש לא מכיר. הדי השירה הרמה של בית הכנסת המפואר הזה נדמו מזמן, לפני המלחמה, ואין איש משמר גחלתם. מארץ היהודים הרחוקה הגיעו בני העם השורד לשתוק. גם הרב נאלץ לשוב למקומו, מחופר בכשלונו להמריץ את השותקים. 
.
לפתע, זרם שירה גובר החל לפרוץ מאחת מפינות החדר, והוא רם, קולח ומתפשט. וכאילו פעפע גלים-גלים לכל אגפי ההיכל ונדבק בקירותיו. האווירה השתנתה בין-רגע עת חברו קהל הנוכחים כולם לשירה שקטה רבת עוצמה. החול והים, רשרוש של המים. תפילת האדם. כולם מכירים, כולם שרים. גם השותקים מצטרפים בעיניהם. ובתוך רגעים ספורים מתמלא החדר כולו שירה נוגה, משותפת ומאוחדת. חובשי הכומתות נרתמו למשימה, והמארגנים התמוגגו. שלוש פעמים חזרו על הלחן הקליט, לא רצו להרפות. סוף סוף החזרנו כבוד המולדת הנגוז, כבודו של העם כולו.

אך מה ידעו השרים על זהותה של המשוררת? וודאי ידעו רובם את שמה, אך מה הכירו על תולדות חייה? על געגועיה העזים לאמה שהביאו אותה לצנוח אל מעבר לקווי האויב ולהישבות שם כנראה מיד עם נחיתתה? על הנסיבות בהן הפכה היא, ולא אחרים, לגיבורת הגבורה היהודית, עדות אילמת לתעוזה היהודית לדחוק מזימות אפלות ולעקור רוע. ואולי בכלל, איש כבר לא יודע מי הייתה גברת סנש, והילתה מזמן גברה על גבורתה. ואולי בצנחיתה חרצה גם את גורלם של רבים אחרים, שבתעוזתם הנסתרת הצילו במו ידיהם מאות ואלפי יהודים שהתחמקו מגורל ההשמדה, אף כי לבשו חליפות ועניבות וניהלו את מפעל חסדם מאחורי שולחן ומכתבה. אולי מינוף גבורתה הוביל גם אותם לצניחה, אל תהום הנשייה של הזכרון ההיסטורי המהונדס.

שם, בבית הכנסת המשוחזר, הרגשתי בצורה המושחזת ביותר את עוצמת גדיעת המורשת. אין לנו שיר אחר פרט לנרטיב המסכנות המתגברת. אין לנו גיבורים ואין לנו שירים. תפילות בית הכנסת נחשבות נחלתם של "דתיים", בעוד נטולי הכיפה יכולים להסתפק לכל היותר בעיבוד מודרני לשיר השירים שתרם זמר עכשווי. ואנו דווקא זקוקים לעוד טקסטים מולחנים משותפים, מתגעגעים למה שלא ידענו ששייך לנו. אין בתוכנו פזמונים מלכדים, נמחקה בנו המורשת המשותפת עתיקת היומין של שירת אמונה, תפילה מולחנת, שיש בה כדי לזקק זהותנו בין אם בחרנו בדרך הדת או החילון. זה חלק מהאתוס וההצדקה של ישיבתנו כאן יחד, שבהיעדרה ספק אם יש אופק למסע המפולג בו אנו פוסעים.

על ספסלי העץ הבנתי עד כמה אנו רוצים לגוון את המחרוזת בשירים נוספים, שידברו גם על חיים ולא רק על מוות, על חולשות ולא רק על תעוזה, על קדושת השגרה ולא רק על הקרבה אינסופית. ובהיעדרן הבלתי נסלח של מנגינות אלה, שבנו ושרנו על החול והים פעם אחר פעם, בכל אתר הנצחה. והשירה הייתה תמיד רכה ונעימה ואחידה והרמונית. ודווקא משום כך, כל כך צורמת. 

יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

חציית קו רציף

הרציף כה עמוס היה, עד כי כמעט ולא ניכר זכר לקיומו. נבלע במאות, ואולי אלפי, ואולי מכפלת-אלפי רגליים ומטענים שפוזרו ברחבי אגפיו. הנוכחים, ממתינים כבר זמן רב. והמאחרת, ממאנת להגיע. אין קטרה באופק, אין רמזי קיטור בין גבעות רחוקות. גם המסילה דוממת ואינה שולחת כתובות עשן. כמו תמונה שקפאה בדמי ימיה.

ובאופן פלאי, חרף הציפייה המתבקשת להמולה ולתרעומת, שוקטים הממתינים. חלקם ישובים רדומים, חלקם שעונים על קיר. כבר אין מי הבוהה אל האופק, ומבטי הרוב מופנים אל נקודות סתמיות בקרקע, וזה אל זה. ובעצם, כבר אין הבדל בין השניים. אנדרטה חיה להמתנה סבלנית, פסלים אנשיים ממתינים לבשורה, באין מכריע בין טוהר אצילותו של הרגע לבין עליבות הימשכותו.

זוהי תחנה שכבר לא מרבים לבקר בה, רק שלט עץ קטן ושני מסמרים חלודים מלמדים על קסמה ההיסטורי שנגוז. זו הייתה הדרך אל האושר. אל תחנה זו התכנסו סקרנים ומאמינים מכל העולם כדי לעלות על הדרך, לשוב לפסים. שמה הילך בין ארצות ואגדות, תקופות וסיפורים, ורבים פקדו שעריה. והיום, נותרה קפואה. אין מבקר בה, ואין עוזב את שעריה. תחנה לשומקום.

מספרים על אלה שנטשו פעם. שמאסו בהמתנה לרכבת האושר ויצאו לדרכים לברר מדוע התעכבה. האם נפלה לתהום או פנתה למסילה אחרת. האם פסקו נתיביה, או שנסלל קו עוקף, בעמק אחר, בעבור אנשים אחרים. אך אלה מעולם לא שבו. שמו גורלם בכפם ויצאו אל המסע מבלי לשלוח אות חיים על ממצאי מסעם. והנותרים, נמנעים מלהזכירם. פן יתפתה עוד אחד מהצעירים חמומי המוח לצאת אל מסע מפוקפק שכזה. שהרי איש אינו מבטיח כי ימצא מבוקשו, ואילו הרכבת הנה-עוד-רגע-תכף מגיעה. לא כדאי לפספס. חבל.

והרציף עוד עמוס הוא, ונבלע באלפי מטענים, חלקם מיותמים. מי שהעז ללכת בכוחות גורלו הותיר מטענו מאחור. רק יכביד עליו בנתיבים העקלקלים, יקשה על הטיפוס, יאט ברוחות חזקות. בסוף הכל חוזר לעניין בטחון הדרך, סוג הטיפוס ויציבות הרוח. ולאמון הנוסעים בנתיבם.

יש הטוענים כי לעיתים נשמעים מרחוק שקשוק גלגלי הרכבת הקרבים אל התחנה. ואולי מקור השקשוק ברגלי החוששים לעזוב. כך או כך, איש מעולם לא ראה את הרכבת, ולא יכול להוכיח את קיומה. ייתכן כי רק מסילה הונחה על הקרקע, להוליך שולל את הממתינים. לסמן להרפתקנים הנועזים להתרחק, היכן אסור לדרוך במקום.

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

אם ננעלו

"אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו"
ר' שלום שבזי

לעיתים ננעלות דלתי הנדיבות של אדם, והוא אינו קשוב לצרכי זולתו ואינו אוהב חבריו באמת כאילו עצמו הם. ומתקשה לשמוח בשמחתם, ולהחדיר אל עומק נפשו זיו אושר בראותו את נסיקת יקיריו. ודם אהבתו מתדפק על דלת נדיבותו הנעולה ולא ייכנס, והוא נותר מכונס בתאו. מאחורי סורגי פלדה וקירות אילמים ימלא עצמו טינת חינם וישקע בשרעפי ימים אחרים, שאפשר וטרם התממשו. ואזניו כבר קהות משמוע נקישות רעים על מפתן ביתו, קריאות רחוקות בשמו המפצירות בו לפתוח שער, לשלוח צוהר.

לעיתים נאטמות דלתי נדיבות האדם, והוא אינו מוכן עוד לסלוח לזולתו. ואף שהצדק עימו, והנימוקים מסודרים בכליו, אין הוא נוקט את מידת החמלה הראויים לו, המודחקים בו. ואין זה ראוי כך לנצור בלבך דבר מחילה בכמוסות הלב. ומרבים לשבח תעוזת המתנצל ואין מהללים די את המעז לסלוח. את טוהר ליבו של אדם הפותח מפתנו וליבו בפני הזר המתדפק וחיוך מנחם על פניו, ומזמינו לשוב אל קהילת חבריו. אין מרבים להרהר בדבר מזור המחילה, כוחות המרפא של שיקוי הפלא המשיב חברים לאמונת קרבתם.

לעיתים נחסמות דלתי הנדיבות של אדם וננעלות מבפנים. וברגעים אלה אין האדם תומך, ואין האדם סולח, ואין האדם אוהב את עצמו-הוא. ונותר צפון בתוך ערפילי תהיותיו, סוהר לעצמו, מגיף עפעפיו לפיתויי השמש. קמל תאבונו לעץ הדעת, וקמלה תאוותו. לחשים אפלים מקוננים בו והוא מפחד, פן פתיחת הדלת לאורחיו, תשחרר גם את השדים הצרים על חדרי לבו. יאכלו בו עד תום, הוא מחליט באצילות נפשו, ומותיר התריסים מוגפים. יירדם פן יישמע הקריאות, עוצמתן כבר נחלשת, מספרן לא רב. גם חמימות חולפת, גם ילדות נשכחת.

ובחלומותיו מתדפק האדם על דלתי מרום, תר  אחרי צרור מפתחות החסד שנגזל. עוד ישובו לכפות ידיו ובהם תיפתח הדלת. עוד ישוב אל פלאי נדיבותו, אל טיפות החיים המעניקות מהות וטעם. בידיים בטוחות יסובב גלגלי המנעולים ויחצה את סף הבית. ובזה הרגע, נוטה להיקטע חלומו והוא מהתעורר. והרי להתעורר, להתעורר, זו ולא אחרת כמיהת חלומותיו. זו ולא אחרת השירה שתלווה צעידתו אל מחוץ לשער, סוד הגן הנעול.

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

חוק החזרה ליצרן

שלום אדוני, סוף סוף אני תופס אותך. תדע לך שאני מחפש אותך כבר חודשים, אולי כבר שנים, וזה בכלל לא פשוט. הרבה פעמים ניסיתי ליצור קשר, ולא הייתה תשובה. ואני לא היחיד. כן, אני יודע שאתה עסוק ושאני לא הלקוח היחיד. כן, אני יודע שבתקופה האחרונה כמעט כולם הפכו להיות לקוחות כאן, אבל אותי זה לא מעניין? הרי אל תשכח שהלקוח תמיד צודק, והוא רוצה להרגיש שמטפלים בו באופן אישי, כן אני יודע שאתה מסכים לזה. וגם הגישה לכאן לא הייתה פשוטה. אמנם יפה כאן, ומטופח, אבל אתם חייבים לעשות משהו עם המדרגות בכניסה, תראה כמה אני מתנשף, וחם למטה, אפילו מאוד. בכל מקרה, אני מבקש להחזיר. כן, להחזיר. למה אתה מתפלא? הרי יש כאן אחריות מלאה לכל החיים, כך נמסר לי מפורשות. אני בטוח, כן לחלוטין. למה? תראה, האמת שבתקופה האחרונה השימוש הלך ופחת. היום עם כל המוצרים החדישים, הטכנולוגיה הדיגיטלית, התחליפים הזולים, זה כבר הפך להיות מיושן ולא רלוונטי. אני רואה עם מה מסתובבים הצעירים, תאמין לי הם כבר מזמן לא לקוחות שלך. הקצב השתנה, והוא מכפיל את עצמו כל רגע. אי אפשר להסתפק בכלום, אסור להסתפק. האופנות מתחלפות, ואנחנו משתעבדים להיסטוריה לא רלוונטית. אתם הרי אפילו לא מאפשרים לסגור עניינים באינטרנט, והעולם זה כבר לא מה שהיה. כן, אני זוכר שאתם הייתם הראשונים בשוק, אבל בחייך, זה לא מקנה תהילת נצח. יש מתחרים רציניים, והם מתרבים מדי יום. אני רואה שאתה מעט מאוכזב, ומבין שזה מעליב, אבל אין ברירה, חייב להתקדם הלאה, למצוא משהו חדש. אני גם לא רוצה להתעורר מאוחר מדי ולגלות שאיחרתי את המועד, חשוב לי להחזיר עכשיו. כן, אני מבין את ההשלכות ומקווה שתוכלו להשלים את הניתוק כמה שיותר מהר. כן, אני יודע שאנחנו מכירים כבר שנים והתייחסת אליי כאילו אני הבן שלך, וכן אתה מכיר גם את ההורים שלי שנים, אבל אני לא יכול לתת ליחסים האישיים לבלבל אותי עכשיו. בסוף? זה רק עניין עסקי. זכותי להחזיר, ואני לקוח רציני. ואתה, אתה חייב לקבל. זה החוק, זה הדין. את סגירת יתר העניינים כבר נעשה בין חברות הביטוח ועורכי הדין, בסדר? יופי, שמח שהגענו לעמק השווה. הללויה.

וכך הוחזרה בהינף יד הסחורה ליצרן. והוא הוסיף לרחף מוטרד במשכנו. "איפה טעיתי?", שב ושאל את עוזריו. והם, נותרו שותקים. כנפיהם הלבנות מקופלות בכלימה בדש כותנותם. 

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

חסרי מילים

"There is no such thing as a language... not if a language is anything like what many philosophers and linguists have supposed..."
Donald Davidson

אנו זקוקים לעוד מילים, מושגים נוספים שיאפשרו לנו להתמודד עם כל הבלגאן הזה. דרכים חדשות לתאר את מה שאנחנו רואים, ובעיקר את מה שאנחנו לא. ביטויים נוספים להביע את מה שאנחנו מרגישים, ואת מה שאנו רוצים להרגיש. צבעים חדשים לצייר בהם את התמונות שטרם נחזו. גם הדברים הפשוטים ביותר מקבלים ממדים נוספים כשמתבוננים בהם באמת. לכשייחשף קסמם החבוי, הוא עשוי להותירנו חסרי מילים.

בניגוד להנחת היסוד המולדת, אין כל היגיון בהסתפקות באוצר המילים הקיים. הרי ממתי מסתפקים בני האדם באוצרות שניתנו להם מלכתחילה? חותרים ושואפים להגדיל הונם, להעצים כוחם. ורק את מאגר המילים אינם מתאמצים להגדיל. כאילו מכירים במוגבלות הנצח של חסמי תודעתם. מסתפקים בקיים, אינם מאמינים ביכולתם להכפיף את המציאות למרותם. לשלוט בחייהם בכוח המילה.

ובעצם, לנצח יובך ההיצע המילולי למול הביקוש האינסופי. לעד יותירו אותנו חלק מהתופעות בחיינו אילמים. מתפעמים בשתיקה נוכח פלאי ההוויה. וברגעים אלה, כשנתייצב נרגשים וחסרי מילים, בל נתייאש. הזדמנות גדולה היא להלחין פזמונים חדשים, להשחיז בכשרון-אמן עפרונות ומכחולים ייחודיים. ברוח הנווד הקדמון שלא הותיר לאף גבול להצר את כמיהת מסעותיו, כך עלינו למנוע מגבולות השפה להצר את חוויית משאותנו. 

זה אפילו לא עניין של אמונה, או תעוזה. רק הבנה פשוטה. המציאות אינה קבועה, היא אינה נתון. זה אנו הנתינים, בממלכת המילים שהספקנו ללמוד, שהיטבנו לנצור. מי יודע אלו נופים מסתתרים מחוץ לגבולות הממלכה, מעבר לחור המנעול. מי יודע כיצד עשויה להיראות המציאות סביבנו כשנסלול בה דרכים חדשות להגיע, להביע. אולי יהיה בהם להבקיע את המכשול, לסדוק את הסכר. להציף את התלמים החרושים בשטפון חדש. כשאנו שותקים אולי זה סימן שכדאי להמציא עצמינו מחדש. אולי זו בעיה של מילה. אולי אות.

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

חלקיקים

שני חלקיקים בודדים נעים בחלל, מכוח האינרציה. תנועתם מעגלית, והם חשים נטולי כוח משיכה. אין סיבות ונימוקים במסלולם המתמיד, אין גם רוח ואור. על פי החישובים האחרונים, הסבירות כי ייפגשו נמוכה מנמוכה. לכל היותר, יחלפו זה לצד זה, יחמקו מתגובת השרשרת. ייתכן כי תידרש כאן התערבות אלוהית כדי לארגן את המפגש, אך את זה אין המדענים יודעים לחשב.

אינם עייפים ואינם מוטרדים. אין סוגיות כבדות משקל בחלל. כבר שכחו מאין באו ומלכתחילה לא ידעו לאן הם נסים. שאריות אבק של כוכב אחד, שלבד העז. והם, הם אינם מעזים, ובעצם אינם כוכבים.

אם רק יחבור חלקיק האומץ לחלקיק המזל בחלקיק השנייה, אולי יסטו ממסלולם. ישאבו חום מאנרגיית ההתנגשות, יקרינו בהילת זוהרם גם על חלקיקים אחרים. אלו הם המפצים שיוצרים כוכבים, שבוראים חיים. מפגשים פשוטים ואקראיים המשנים סדרי עולם, מבחינים בין אור להיעדרו.

אך מה לנו בתאוריות אלה, חלקיקים אלמנטריים. רק להמשיך בנתיב הכבידה נועדנו. מרחוק נודעו שמועות על חלקיקי אמונה שהבעירו מאורות. הייתכן שההתערבות האלוהית טמונה בליבת החלקיק? האם הם חשים בכך? האם הם חשים? את זה אין המדענים יודעים לחשב.

יום שישי, 2 באוגוסט 2013

השואה הבאה

בשואה הבאה, אפשר שלא ינועו קרונות עמוסי-משא, ארוכי-מסע, ועליהם מספרים כחושים בדרכם לתחנה סופית. ואולי לא ייבנו מפעלי השמדה, ותאי זוועות, וחומות רעב. לא ייבלעו כפרים ועיירות בשיפולי תופת בין הרי שיער ונהרות דם. בשואה הבאה ייתכן שלא תיכבש נשמת אומללים בחרפת רעבם. ולא יוצמדו טלאי בד לטלאי אדם. ולא ינסקו עיניים תשושות ושלוות לעבר ארובות עשן. בשואה הבאה אולי לא יתועדו גדודים משולהבי מצעד, ולא יקובצו המונים בנאומי פילוג. הרי גם הרוע הפיק לקחיו. את השואה הבאה יעשה וודאי בשקט, בתחכום, סמויה מן העין ומן הלב. מהדהדת מתחת לגלי היומיום, תיטמע בשגרה.

אך אין השקט מתעתע. גם בשואה הבאה ישלמו אנשים בחייהם בגין זהותם, ייכלאו בכלימה בחומות בצורות. גם בשואה הבאה תביס שנאת החינם את השכל הישר, תמלא תהומות של אכזריות בצידוקים למכביר. גם בשואה הבאה ייגזלו מרצחים צלם אנוש מקורבנותיהם, ומעצמם. ינתצו זגוגיות של תמימות בעיני ילדים, רדופי מאבק שרידותם וגעגועים לאימם. יתאספו יחד בקברי אחים גופות, ערכים ותקוות. גם בשואה הבאה תיבלענה זעקות נשים עלומות בשתיקת ההמונים. גם אז לא ייצמח עשב באדמות חרוכות, לא תוכלנה הדמעות לבערה. תנצל אש הטירוף את רגעי שפלות רוחו של האדם השחוח, של לבו השכוח.

ואנחנו. מי יודע מה יהיה תפקידנו בשואה הבאה.
ומאין לנו, כי טרם החלה.

יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

בין שלושה לשבעה

כשחזר הבייתה גילה אחיו הבכור של סבי את הזוועה. אמו רחל וכל אחיו נרצחו באכזריות בידי שכניהם. איני יודע אם בכה או זעק כשכרך את הלולאה סביב צווארו בעליית הגג של ביתם. שמותיהם חקוקים על מצבת סבי, שזכה להתבגר שבור צער. לאמי, שנולדה בעיר העברית הראשונה, העניק את שם אמו.

אבי היה בן יחיד, ואיבד את אביו בגיל צעיר. תעודת הפרטיזן מקשטת כל סיפור אודותיו. אבל תמיד חשד, מתוך שברי סיפורים ולחישות, שהיו אחרים שנעלמו. שמותיהם נשכחו, התמזגו בערפל הזמן. אך רשימות ארוכות החקוקות בדפי עד באחד מביתני אושוויץ מבקשות להחיות סיפורים נשכחים. עשרה אנשים הנושאים את שם אבי מכפר סבי נשלחו אל מותם בטרבלינקה. שושלת מפוארת נגדעה וזכר בניה עמה.

בליל הסדר האחרון ישבנו שלושה, אני והוריי. שמחת החג נבלמה בכסאות מיותמים, בשירה שקטה. ואולי במקום שלושה מוטב לו היינו יושבים שבעה. כמנהג אבלים החסרים יקיריהם שאינם.

לעיתים הטרגדיות הגדולות ביותר נוגעות למה שלא זכה להתממש. לפעמים אין דבר עצוב יותר מאנשים שאין להם על מה, על מי, לבכות.

הנקמה

זו הנקמה המושלמת, הוא אומר לי. אתם, לבושי מדים מוקפדים מעוטרי סיכות וחבושי כומתות, מהלכים במשמעת צבאית על האדמה המקוללת הזו. מביטים הישר אל התופת ואינכם מסיטים מבט. מקיימים בכל צעד, בכל נאום, את שבועת "לעולם לא עוד". מייצגים בחזותכם הנחושה את המשפחות שנספו, את תעוזת העם ואת כבוד המולדת. מנציחים ומוכיחים. מעוררים סקרנות והשתאות בקרב המקומיים שוודאי ישתקו נוכח חזותכם כשם ששתקו אז. לא תתבעו מחילה כי אם תפגינו הרתעה. לא תבכו מוות כי אם תלמדו חיים. לא תשפילו מבט כי אם תצעדו בהרמת ראש. תתייצבו בשלשות ישרות ברחובות בהם צעדו גייסות הרוע, ותצבעו אותם צבעי תקווה ושרידות.

לא, אני משיב לו, בדיוק להפך. בעוד אני כאן בניכר הארור הזה, אתה הוא הנוקם. הערב, בפאב התל אביבי שלך, מוקף חברים ונטול דאגות. או כשתלך מחר למשרדך ותמציא משהו חדש. או בסוף השבוע בדרך לסרט או למחזה. כשתקנה בגד יפה אן כשתקרא ספר על ספסל בשדרה. כשתקים משפחה. ואולי הם לפעמים יתעניינו ואתה תספר והם לא ממש יבינו. הרי גם אתה לא. אין בכך חשיבות מיוחדת. נקום בשגרה. נקום בחושך לאור קרני תמימות יומיומית. נקום בהיעדר נקמה.

ואני מקשיב לדיון שביני לבינו ובעצם שביני לביני ואיני נוטל צד. את שני הצדדים אני לוקח וסופג לבפנים. סולח ונוקם, שונא ואוהב, נחוש ושליו. משהו בבחירה הכפולה הזו הופך אותי לחזק אך גם אנושי. מהו שילוב זה, אם לא מהות הנקמה המוצדקת. מהו דיון זה אם לא צומת דרכים בעיצומו של המסע. מי שטעם הבחירה בראשו לא יותיר נקמה בליבו.