יש לי הרבה מילים, אך הן מסרבות, מסרבות להסתדר, מתרוצצות כנמלים בעולמן הצר, ואינן מתאגדות לכדי משפט צדק. היעדר חיבורן מחסיר בי מרגוע, פיזורן מפזר ספק, טירופן מסובב ראשים בטלטלה.
יש לי הרבה רעיונות, אך הם מסרבים, מסרבים לגווע, ומוסיפים להתחרות בהיעדר הכרעה, ואין רעיון העומד בראשם הנכון לעמוד בראשי כשליט יחיד, מורה דרך ומחוג שעות. והם שבורים כחלקים שאין מתוכם שלם, סדקי מראה שהאור נשבר בהם ואינו מתאושש.
יש בי חלומות סרבניים שאינם מעוררים אותי. תהיות במסלולי ניווט ליליים, חסרי מצפן ומצפון, שולחים אותי על גלויות נסתרות. כמו נמען שאיש אינו יודע כתובתו, והוא נווד דרכים חסר בית צף בין תפילות עננים למחילות אדמה.
וכשאני פוקד עליהם: שאו! שאו באחריות, ושאו תפילה ושאו אותי! אותי אדוניכם, אבי כוונות הבורא, היוצר והמשורר - לועגים הם לפקודותיי. מתגנבים אחריי ואוחזים ומושכים כל אחד לדרכו ואף אחד אינו לדרכי. כענק בארץ גמדים מטולטל נטול כיוון, מובל בכבלים בשבילים זרים, בדרכים פתלתלות, מסוכנות. ובתום המסע, עת מונח עלי קרקע, מתחוור כי במקום נותרתי. הותרתי, ועודני כבול.
סרבנים, סרבני פקודה ומצפון. לא יגלו הסוד, לא יחשפו הדרך. רק יוסיפו לטלטל את ספינת המשא, ישלחו לפרקים רוח מפרשים בוגדנית. יותירו את המלח לחפש בעצמו חוף מבטחים, אי בדידות. וכשתבוא השעה יתאגדו שם יחד, בחיוך ממזרי, בהודאה. שלא הייתה דרך אחרת. שלא נוצר אחר שיפסע בשבילי.
