שיעור שחייה

השאיפות החזקות ביותר נשמרו למים העמוקים. רק בשיעורים האחרונים של ילדותינו העזנו לנסות. מבחן חשוף ליכולת לצוף במעמקים, להתקדם בכוח הזרועות והרצון. להשתלב כמו דג ליד האחרים, לתת תנופה נגד הזרמים ולהמשיך הלאה. להתגבר על חרדת המחשכים הצלולים. ובצאתנו משם ידענו כי צליחת הבריכה היא הוכחה חשובה לכניעות האתגר בפני הרוח. ונסתלקה אימת המעמקים מעינינו הצעירות.

אך היום, כמו נתהפכו היוצרות וצידי הבריכה גם יחד. במעמקים אני מיטיב לשחות, כמו דג, כמו כולם. אלו הם הרדודים הנוטעים בי אימה, שוזרים בי חשש בל יירפא. במי האפסיים חרד אני לטבוע, נטול כושר ציפה, נעדר תנופה. אין בכוחי עוד לצלול ולהסתתר תחת להט השמש הצורבת הזו. רגליי פוצעות הקרקעית ואני נשאב אליה תשוש.

צחוק הגורל הוא כי דווקא המים הרדודים הם שמקשים כל כך, חונקים את נשימתך. אולי שכחו ללמד את הכלל הראשון של שיעור השחייה. אין להסתפק בהצטיינות נחושה בגבהים הנמוכים. לעיתים זו היכולת לנשום בטבעיות מעל פני הקרקע הנחוצה לך כדי לשרוד. גם במים רדודים, שהזלזול בהם עלול להוביל לטביעתך.

כשלים לוגיים

כל האמיתות הגדולות שאנו מגלים בחיינו, על חיינו, מנוסחות במשפטים כלליים.
וגם, כל משפט כללי הוא על החיים.
אבל, כל משפט כללי על החיים הוא בהכרח מכליל מדי.
ומה שמכליל מדי, יש בו יוצאים מן הכלל.
ואם יוצאים מן הכלל, הכלל הופך שגוי.
ומה ששגוי - שקרי.

לכן כל משפט כללי הוא שקרי.
וכך גם האמיתות הגדולות שאנו מגלים בחיינו, על חיינו.

לכן, רק שתיקות אמיתיות.
שתיקות וחיוכים.
וגם אז, רק אם יחד.
וגם אז, רק אם מקורם מהלב.
כספת האמיתות הנכספות.
שרק בו מותר להתעלם מהכללים.
שרק בו לפעמים מה ששגוי - אמת.

מטבע על רצפה

המולת אנשים בבית קפה בסתיו תל אביבי. בכל שולחן סיפור משלו, קונצרט של חלקי משפטים וחוויות משבוע חולף. המתבונן מן הצד רשאי לבחור לאן להתחבר, למי להצטרף בחשאי מן הצד, כמשקיף אלמוני על סעודה משפחתית של אחר.

העין נבלמת פתע ונעצרת על אורח זר. מטבע שחוק שוכב על גבו תחת אחד השולחנות השוקקים. איש אינו מבחין בו, הוא אינו חסר לאף אחד. אין לו כיס לשוב אליו, ערכו מוטל בספק. הוא נסתר מעיני האחרים, משקיף על סיפוריהם מלמטה, אפוף רגשי נחיתות השמורים לחפץ שאינו שייך. בנסיבות אחרות, כך נדמה, יכול היה לתת בדיוק את הערך המוסף הנדרש להשלמת עסקה גדולה, או רכישה נחוצה. אך הבוקר הנסיבות אינן לטובתו והוא פשוט שוכב שם, אלמוני ונאלם, נעדר המטבע לשון, נוצר קנאה ואדישות בקשיחות תבניתו. טעם מתכתי צרוב בשתיקתו. כבר ויתר על תשומת הלב. התמכר לאלמוניותו ההירואית. התמקם בנוחות בהיעדר חשיבותו בהיכל הסיפורים הזה, נכון לעצום עיניו על הרצפה הצוננת רוויית כתמי האחרים. אינו זקוק עוד לרחמים. מרופד לו בכלום הזה.

שאלות מטרידות פועמות וגוברות. מה אם יכלו המטבעות לחשוב? לדבר? האם גם הוא מביט עליי בהסתר הבוקר? האם זהות מחשבותנו?

כתוב עליו

ואם תפגשהו בלב המדבר, והוא עייף ועצוב. ושיממון ישתקף בעיניו כולאות הדמע, ואופק שחוק ייפרש על שפתיו. ונחוש יהיה להיוותר לבד בבדידותו. ומרוב תשישותו יפסיק לחלום. ומרוב המחנק יפסיק לשאוף, ויכבול עצמאו בשלשלאות בזכות חירותו. ויסבן עורו בחוזקה במיצי קנאה ובגבישי מלח על פצעים פתוחים. ויזמזם דומיות בליבו העצל. ויתלכד עם צליליו ועם עברו. ויזעק להבה בעיניו הכבויות. ויצבע שמיו אפור חורפי.

אם תפגשהו, אל נא תושיט לו יד. אל תעטפהו בחיבוק. צמא הוא לכזה, על כן יתנגד.

רק כתוב עליו. בקצרה. אולי ישוב ויקרא לעצמו.

רגע לפני

מה ממלא מחשבותיה של כוס ריקה טרם נתמלאה במזיגה. אילו קווי דמיון נשזרים בבלוק הלבן ברגעי ציפייתו למגע המכחול. אילו געגועים יוקדת השמש בקרבתה אל אופק הים.

מהם השירים המתפזמים בלב אהובה הממתינה דקות ארוכות על הרציף. מה מניע את רטט היד הנשלחת אל הידית. מה הדוקה אחיזת האצבעות במכתב הבשורה.

האם החיוך יודע מראש על לידתו? כיצד מתכוננות השפתיים לפרץ העונג? איזה סוד מלחשות הן לעיניים מבעוד מועד? כמה נפלאים חלקיקי שנייה אלה, כמה מרגשים.

יש המייסרים חייהם בהמתנה מייאשת. ויש המלחינים ציפייתם בצלילי השלמה. אלו הרגעים טרם השחר שבוראים בנו אמונה. זו חדוות הספק והאומץ לבטוח שמפיחים בנו רוח.

הבושה והלחישה (פוסט מספר 400)

הן משכימות יחד, כרוכות זו בזו עם אור ראשון.
ומטפסות יחד ממעמקי נפשי דרך הריאות.
עד כובשות הן עמדה אחורית בפרברי מחשבתי. בעורף הרוח.

הן חוות את יומי יחד, מלוות בחירותיי. מסתתרות מהמולת השגרה ומהבלי העכשיו.
ממתינות לתורן לפרוץ מן המחשכים.

זו הבושה, אמא.
הבושה שפוצעת.
שהוטבעה בגופי בימי האדם הראשון, שהיה נבוך במערומיו. שגורש מגן העדן.
והיא עודנה אורבת בלילות קרים לילדים המפחדים מן החושך.

אך איני לבד, אמא. בליבי לחישה.
והיא זועקת משפט יחיד הנמזג באזניי ברוך אמהי.
"אתה יותר מבשר ודם, אדם. יותר מבשר ודם".

ואני בינהן. מאמין.

ירושלים, דצמבר 2013

אדון עולם

הוא קם טרוד משינה טרופה נוספת. כבר שנים שאינו מצליח להירדם כמו שצריך. אלוהים אדירים, קרא לעצמו בגוף שלישי, בהתנשאות הנסלחת רק לו. גם כשהגעתי לרקיע השביעי אני עדיין מודאג ומתוסכל כל כך.

מבלי לגלות רחמים עזים מדי כלפי עצמו הלך להציץ פעם נוספת על הילדים. כמו תמיד, נדודי השינה החלו כשהגיעו לעולם. תמיד כשכבר חשב שהצליח, התעורר לקול בכי או איתותים על מצוקת נשימה. להיות אב מרובה ילדים זה לא פשוט, הסכים עם עצמו, והחליט לעשות מעשה.

כשהגיע למטה שאל מיד: מה קרה? והאדם התבייש, וחשב, והשיב בלחישה. מתגעגע. אבל את כל העולם הרי בראתי סביבו, ולמי בכלל יוכל לרכוש געגועים.

לעצמי, השיב האדם. לעצמי.

ובהישמע המילים פרש האב את כנפיו ושב לכסאו השמיימי. זה לא המקום שיצרתי. זה לא הגורל שביקשתי לברוא עבור בניי. ואפיקי מבוכתו הזרימו דמעות בעיניו הנצחיות. ומבול של געגועים פשט בארץ.

..והבורא, עצם עיניו באיטיות רכה ונרדם לבסוף. כמשלים עם תוגת יציריו. כמפנים את העוול הנורא שהביאו על עצמם. איך בערנותו נרדם בעיניים פקוחות. זנח ילדיו בגעגועיהם.

שלט

לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. לא יכלו לשים שלט קטן: "הנכון"? או לצייר חצי הכוונה או לפרסם הוראות הגעה או מפת כבישים או תמרור? והיכן הם הוריי ומדוע הרפו אחיזתם המגוננת בדיוק כאשר תעיתי באפילה. והיכן חבריי ומכריי. ואיה מסתתרים שכניי. ואף אסתפק בשעה זו בזרים. ואפילו יהיו הם סקרנים שיצטופפו יחד כדי להביט בי מן הצד וימהרו לחמוק לצללים. היכן הם כולם.

והיכן אני. לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. ומדוע חוזר על עצמי. ולא אל עצמי. כאן להיות, צריך אני? לא בטוח, בטוח שלא. לא יכלו לשים שלט: "בטוח"? או לסמנו בגדר חיה וטובה שתהא לי אם ואחות ומקלט? דווקא כעת, כשהכוכבים נטשו אותי. לו רק היו מביטים וזוהרים בי מן הצד. אסתפק בשעת לילה זו בזרותם. היכן הם.

לא בטוח שאני צריך. לא בטוח שחייב. ובכל זאת כאן, שואל. לא יכלו לשים שלט "לא בטוח"? וודאי הייתי נושאו לכל מקום. הייתי נהפך נושאו של השלט. והוא למושאי. דווקא כעת, ביתמות נעוריי. נווד דרכים תחת כיפת שמי מדבר. קול קורא בלילה ואין מענה.

וגובר החשש בקרבי כי אין מקומי כאן. לא בטוח. מדוע תעלומת צוקים ותהומות נפרשת לפנינו. מדוע אין בטחון בדרכי. לא יכלו לשים שלט? מה הייתי כותב בו?

החייל האמיץ

רוסו אמר שהאדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים. ומאלה החולקים על הבחנתו מציע אני לקום ממושבם ולצאת את הדלת. לפשוט בגדי עמלם ולרחף אל גבעות מוריקות, פסיפס נדודיהם. ולשאוף אוויר פסגות ולחדול מעיסוק בטרדות היום. ועת יתעוררו יבינו כי רק חלום היא חירות האדם. ועת יתפכחו וודאי יבינו כמה צדק רוסו. ועת יתבגרו יבינו כמה טעו.

כי אומרים שאדם הבורח מן הקושי והמצוקה פחדן הוא. אך אולי פחדן הוא זה הנשאר? שאינו מעז לשאול? המהסס לחלום? המתנחם בנוחות שגרת קבעון? פחדנים, כמו זבובים, אוהבים להתאסף מול זגוגית החלון הסגור. הם חושבים שזה מאפשר להם להיטמע בנוף בלי לצאת. הם אינם עובדים אפילו על עצמם. כמו זבובים ימותו צעירים כשיגלו שכבר אין בהם כנפיים. מיותרים יפלו חרש אל אפר אבותיהם הפחדנים.

צבא ההגנה מקצה שבע דקות לכל חייל לפשוט את מדיו. וכל חייל מתאמן ומשתפר עד שיצליח. אך לעולם לא תימצא דרך מהירה יותר לפשוט מדים מללמוד פילוסופיה. רק בזכותה אנו למדים שהחייל האמיץ ביותר הוא פחדן.

על סופה

כאילו עשויה היא מקשה אחת של קרח, אך שלבים חולפים בה. לעיתים סוערת ומסחררת ולעיתים דומעת ממטרים. לפרקים מציפה שטפונות ומשבשת את חיינו ולעיתים צובעת הכל לבן אצילי ואדיש. ואז מוצא עצמו האדם מול הנס השמיימי הזה וכמו העולם קופא גם הוא ומתנכר לקיומו ומצמית את הזמן ומתכסה שכבות הגנה שיכו בו להט חום ארעי משכר.

מתמזג מזגו של האדם במזג השמיים. נמזגים יחד לכוס אחת, שחצייה המלא נמוג בערפל וחציה הריק פוצע. ויש שמבקשים להרימה לחיים. ויש שהפוך.

ומפצירים בנו להעתיק עינינו הדואבות מן המשקעים ולשקוע בחלומות על סופה. על סופה של הסערה, של הדרך, של התקופה. סופה המתעתע, המסקרן המפתיע. זה המכשיל את חושיו החדים של הבלש המנוסה שהלך שולל לאורך הפרקים המותחים. שנדהם לבסוף לגלות.

כינס את כל החשודים בבקתה המושלגת וסקר אותם בחשדנות. תכנן בשיטתיות כיצד יאתר את האחראי לרצח, את עילת המוות. ובמקום זאת התמכר לחמימות הבקתה, לנוף המושלג הנצפה דרך חלונות משפחתיים. הניח את זכוכית המגדלת ופשט מעילו. מי האמין שכך יהיה סופה של התעלומה, חייך לראשונה בחייו. שיתחברו כך הרמזים ויחשפו את האחראי לחיים. שאין גופה כלל בסוף הפרשה הזו. שהתחלף החשד בשלווה.

עולות המחשבות בראש כאדים יוצאי הבלי פה מול זגוגית מוכתמת. בסופה צריך להיתלות, לא בתלאותיה. בתקוות הגאולה, ההשלמה. ועד אז נוסיף לחיות במתח. של סקרנות וציפייה. אימתי יפשירו הדרכים ויאפשרו לנו שוב לנוע. באילו צבעים יבחר הלבלוב שאחרי להפתיע אותנו בשובנו למחוזות האמונה שנקברו תחת הכפור.

הריח ההוא

רק שיגיע כבר הריח ההוא של הגשם, שמצליח לתרגם במדוייק תמימות ילדים לניחוח, עת שואפים אנו פרדסים צומחים וגבעות מוריקות ושלוליות שדה ומגפי נעורים ואהבות ראשונות וקשת בענן וחגים של פעם ובית ומשפחה. עת שואפים אנו כי לא ייפסק, שיוסיף להלום ברכותו בשכבות האבק והספק החונקות חלומותינו. שיבוא וימטיר גם עלינו טיפות מזל אחדות. ימלא גם אותנו בחסד.

רק שיגיע כבר הריח הזה, שמעורר בנו את מה שכבה, שמחזיר ונוטע בנו אמון. שיבוא וישטוף אותנו כהוגן.

הסערה בדרך

אומרים שהסערה בדרך, והיא תהיה עוצמתית במיוחד. ותסחוף כל מה שיעז לעמוד בדרכה ותפזר לכל עבר את שהוטל בשוליים. לא יוכל איש להתחפר באדישותו נוכח תאבונה הגועש, סחרורה נטול הרחמים יבלע חפים מפשע. ממטרים נחושים מטביעים עוללים בני שלושים תחת אימת ים. רעמיה נוקשים ומרתיעים ומאיימים להבקיע את גופך הדל ולבתרו לאלפי חלקיקים בהבזק איבה. במקרה הטוב, תותיר אותך מושלך ומדמם, מבכה את פצעיך, אבוד בפאתי תהום.

גשם מתחיל לרצד על זגוגית חלון. אט אט נפסק. הסערה כבר בעיצומה, מטלטלת. אך מבחוץ, מבחוץ לא ייראה לה זכר.

תורך

חבר יקר, הבט על התור הארוך המתעגל כזחילת נחש מול פתח ביתך. מורכבות חוליותיו מרבים שבאו לבקש סליחתך.

ראשונים התייצבו חבריך לעבודה. שחיבתם כלפיך העבירה אותם מנימוסם, מרחשי הכבוד הבסיסיים. פגעו ללא כוונה בקודים האנושיים ביותר שבין אדם לעמיתו, ביסודות האמון. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

מיד אחריהם ממתינים בעיניים כבויות ומבט מושפל חבריך. חלקם באו ממרחקים, מתקופות אחרות. לא ידעו מה לעשות עם דאגתם. ידיהם המושטות שפנו לחבק פצעו והכאיבו. נוף ילדותם היה חסר את הצבעים הרגישים שהיה בהם כדי לפקוח עיניים ולב. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

ובקצה התור משפחתך. שותקת. מחשבת מסלול מחדש. מהרהרת שוב במה שחשוב. מצטערת. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

ואני, אי שם בתוך התור, מגיח רק לרגע הצידה בסקרנות לבחון את אורכו. ומציץ לגלות מי בראשו, מול פתח ליבך. ומוצא שם אותך. מחפש מחילה. רצית להתקרב ובמקום זאת התרחקת. ביקשת לחבק וברחת.

יש הרבה אנשים ממתינים בחוץ. צא לקראתם.

איתני הטבע

בראשית ברא אלוהים את איתני הטבע. את שורש עניינם שתל בקרקע ואחר, פיזר ראשיהם ברקיע והנביט מזון מן האדמה והחייה בריאות מן האפר ושילח תקוות במורד הנהר, בתקווה שיגיעו אל הים הפתוח, ומשם ינדדו אל האופק ויצבעו אותו בקשת של אפשרויות.

אך מרד האדם באל וברא לעצמו איתני טבע אחרים. והם זוהרים מן השמש ובהירים מן האור ונועזים מעין הסערה ומהירים מן הרוח. והם נפילים בני אנוש המשרטטים מחדש את גבולות היקום ומגדירים מחדש את חוקיו. הם מרחיבים ביזע את שדה הראייה ומצמיחים בו פרחים חדשים. וגם במותם נותרים הם איתנים. כי הותירו חותם שגם האל נאמן לו. כי זכרונם חזק מן הטבע, מן הטבע לשכוח.

ואולי בכלל אי שם, בעיירה רחוקה ונידחת, יושב אדם ומחייך. והוא שומע מוזיקה טובה ושותה משהו טוב, ואוכל וישן ונאהב. ואולי בכלל גם הוא איתן טבע, בלי שאיש ישים לב. כי איתני טבע אמיתיים לא צריכים שילדים יצביעו עליהם ברחוב. זה בכלל בינם לבין אלוהים. זה היכולת שלהם לקחת את האיתנות שלהם כמובן מאיליו, בטבעיות. בקור הרוח השמור לאנשים חמים באמת. הצעדים הקטנים של רגלי הענקים. הפשטות של החכמים. הרגעים החולפים של האנשים הנצחיים. חיוכו של משורר.

פסגה אפלה

בערפל הסמיך הזה, הצמרירי והטובעני, אתה נשאב לתוך תמיסת העננות האפרפרה הזו, שמחקה את הנוף בכתמי מברשת עבים. על הגבעה הזו, שביום טוב אפשר לראות ממנה את תפארת הנוף, אתה ספוג באפלה חורפית, מטושטש בערפול חושים ומסוחרר תחת הטיפות המתפזרות באקראיות. הנשימה כבדה אך טהורה, ואתה נישא עימה מעלה, צף על שברי ענן לתוך עין הסערה, מתנתק מן הקרקע הבוצית, נכנע למאווייך ומגיש גופך השלו לחסדי רקיע כהה. בעמק שמתחת נשמעים קולות רחוקים, דהויים, של מים וזרימה וחיים. הרוחות מכות בך, מטיחות שריקות כמוסות ממרחקים,דוחקות בך לנוע, להתחמם. הטבע כולו בוהק ושוקק סביבך על פסגת ההר הזו, מצליח להשכיח בך הכל זולתו, מכשף אותך בזוהר הילתו, בכיסופי עבים השטים לאיטם בעיסה מוקצפת. ואתה נשאב, לתוך הריק המסחרר הזה, לתוך הצינה הלוהטת, המשכרת. אתה משליך ריקנותך למול ההמון הפלאי הזה, מתגמד כאפר הפזור ונידף נוכח עוצמת פאר הבריאה.

ורגע לפני שמתפזרת הסערה בסחרורה הנמשך, פורצת פנימה, משתוללת, ומוחקת עוד כמה מילים. אינה מניחה למילות סיכום, מסקנות ולקח להשלים את הטקסט. משלחת אמירות גדולות על החיים מתחתית השורות. מותירה רק את הדהוד הרוח, את זרימת המים, את ריקנות הערפל. אותך לבדך מתמוסס בתוך כל זה. את השקט המזכך הניתך בך כאש.