יום חמישי, 28 ביוני 2012

בשבחי הרגולציה

מכה קשה לקשת, אין ספק. הזכיינית התבשרה הערב כי "הרשות השנייה" לא תאפשר לה להעלות לפי שעה את העונה החדשה של "האח הגדול". ברקע, לא מחלוקות סביב מינון הפרסומות או הסדרי חובות. פרשה מביכה מעיבה על שידור התוכנית הפופולארית, אולי הנצפית ביותר בישראל. פרשה של כדורים פסכיאטרים, טיפול פסיכולוגי לקוי ומגמתי, הונאת בני אדם, מרמה והפרת אמונים של הקהל. והכל, בחסות שעשוע ההמונים, הכל למען הנאת העם.


משהו צורם ומטריד במיוחד בפרשת הכדורים של קשת. גם לפני שהתוודענו אליה, היו שנעו בחוסר נוחות מול מסך הטלוויזיה. בכל העולם מתרווחים אנשים בספה ומתמכרים לקבוצת המטורפים האלה הסובבים סביב עצמם באקווריום שקוף. מקללים, משתכרים, מתפשטים, מתבזים, בוגדים, מתאהבים, מודחים. הטמגוצ'י שלנו הפך אנושי, ואנו שולטים בו דרך הטלפון הנייד. עוד לפני שהכרנו את הפסיכולוג העלום חשנו אי נוחות של הזייה מעיקה, אך השתקנו את המצפון באומרינו - הם בחרו בכך. אנו צופים באנשים כפי שהם באמת. מחר יכול להיות שנהיה אנחנו בבית האח הגדול. ובכלל, הכל למען הבידור, וההומור, והספורט.


אבל עכשיו, אין עוד הצדקה לתמימות שלנו לשוב ולעלות. לא באנשים רגילים צפינו, כי אם בבובות מהונדסות. הם נבחרו בקפידה כבעלי אישיות גבולית. הם הוזנו בתרופות שערערו אותם ופגעו בשליטה העצמית שלהם, שממילא נפגמה בתנאים הקלסטרופוביים של הבית המתועד. הם הושלכו לג'ונגל מבויים ולאחר זמן קצר הודחו ממנו והושלכו חזרה אל מאחורי הקלעים, בחזרה לחייהם העלומים. נוצלו כלאחר יד, שימשו לדקות ספורות את מכונת הרייטינג והועברו לסל המחזור. אולי יוזמנו לספיישל מודחים, אם ירצה הקהל.


אין מילים לתאר את הבוז שיש לרחוש כלפי המנגנון המניפולטיבי ששלח את התמימים האלה לתהילת עולם בת דקות ספורות, ולא היסס לדחוף אותם למחוזות קיצוניים בעבור עוד נתח הון ממפרסם כזה או אחר. חילופי ההאשמות מעל דפי העיתונים בין הזכיינית והפסיכיאטר אינם מצליחים לבלבל אותנו - כולם אשמים, וכולם ראויים להישפט ולהיענש על המשחק הנלוז ששיחקו בבני אדם. ולאחר מכן, עוד העזו בכלל להגיש את התוכנית פעם נוספת לאישור הרשות, כאילו דבר לא קרה. פשעים לחוד, וכספים בנפרד.


באופן מפתיע, דווקא בין כל מעשי העוול החמורים האלה, עולה כאור חיובי חיוניותו של הרגולטור. הגורם שאנו כה אוהבים להשמיץ בעידן החירות, החופש, פיצוץ המידע - דווקא עמוד התווך השמרן והיסודי הזה, הוא שבולם את הסחף. שהרי אם היו הדברים תלויים בנו, וודאי היינו סקרנים לקבל לפחות עוד עונה אחת של "האח הגדול". רק עוד הצצה אחת וזהו, לראות אם אולי ישנו דרכם. ואולי יוותר על חלק מהכדורים הפעם, ואולי יסתפקו באלכוהול או היפנוזה. אם זה היה תלוי בנו, אולי היינו נותנים הזדמנות נוספת, בחסות הסקרנות המתפרצת.


רק הרגולטור העקשן עומד איתן ומציל אותנו מעצמינו, ניצב חוצץ בין הסקרנות להוגנות, בין תאוות הבשרים להגיון הישרים. כשהיצרים משתוללים ומוציאים משליטה, חשוב להכיר בהשפעתו המוצדקת כל כך של גורם מקצועי שיודע לתת טון של שכל ישר וצדק בתוך תזמורת זייפנית ומתישה. אדרבא, אם יש דבר מה שלמדנו מהפרשיה הארורה הזו, הוא חשיבות שימור הרגולציה בחיינו. ומי שסבור כי מקומה רק בעולם התקשורת והעסקים, מוטב שיחשוב מעת לעת גם על איכות חברי הכנסת שלנו. הדמוקרטיה מחייבת כי הנציגים ייבחרו בידי ההמון. אך כמה דמוקרטיה מצויה בשיטת הפריימריז? או וועדות הכנסת? או מינוי השרים? או יחסי הכנסת עם בית המשפט?


דווקא שוחרי החירות נדרשים לשבח את הרגולציה. דווקא חסידי הצדק והשוויון ראוי שיזעקו בשבחו ובדבר חיוניותו. כי במקום שבו אין גבולות, לאף אחד אין מנוחה ונחלה. והגבולות, כך שב ומתבהר פעם אחר פעם, נחוצים קודם כל כדי להפריד בינינו לבין עצמינו. בין מי שאנחנו נוטים להיות, לבין מי שאנו רוצים להיות. להגן עלינו מפני היסחפות מיותרת, תאוות בצע ובשרים, אינטרסים זרים הנכפים בידי בודדים. 


אנו בני אדם וזכותינו לטעות, להתמכר לחולשות, להיכנע ליצרים. זהו טבענו. אך בל יוליך אותנו איש שולל אחר רצונות לא לנו. אל לאיש להוביל אותנו בדרכים עקלקלות בתואנת רצון ציבורי שהושג במרמה. זכותנו להנות תושג רק אם לא יותר להונות. וככל שהדברים נשמעים מנותקים בעידן החירות האזורי והעולמי, אנו זקוקים גם לרגולציה. פנימית, חברתית, לאומית. שתאזן יצר עם ערך. שתתן ערך ליצירה.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

אי אפשר לרצות את כולם

"אי אפשר לרצות את כולם", אמרו נציגי הקואליציה. ואחר כך פלטו שאיפה כבדה, ששחררה את המועקה המצטברת שהתנפחה להם בחללי הריאות בשבועות האחרונים. וכאילו שחררה הודאה פשוטה זו את מכאובי מצפונם ואת צביטות ליבם ואת שאיפות אמונתם. והבינו כי הצלחה נעימה היא, אך כשלון נפוץ יותר. וכי יש אזורים ותרחישים במגרש הפוליטי החשובים יותר מהצלחה ויציבות, הנחוצים יותר מנצחון. שמתחת לאינטרסים ולסיכומים ולחוזים ולברירות ולבריחות ולפשרות יש דרך, ורוח ועמדה. והיא יציבה ובלתי מתפשרת. והיא אחת. ולכן אי אפשר, פשוט אי אפשר, לרצות את כולם.

"אי אפשר לרצות את כולם", אמרה האם והביטה ממושכות בתמונות ילדיה שהיו ממוסגרות על מראה גדולה שהוצבה לתפארת בחדר השינה שלה. גידלתי ורוממתי וחינכתי והשקעתי. ריפאתי מחלות וחיבקתי בכל עונות השנה. אך גדלו ובגרו ועכשיו מושכים הם לכיוונים שונים. ואני, אחת אני, ומבקשת לתת משל עצמי למענם, ומעט משל עצמי גם לעצמי. וגם אני בגרתי וגם אני רוצה עוד לטעום מן החיים. והמשפחה כבר התרחבה, והחלומות עוד לא יבשו, וגם לא הדמעות. והכעס שב ומופיע, ואיתו אכזבות ומריבות, ושדיםמן העבר צצים ממגירות סגורות ומרתיעים מלגעת. ורוצה אני לפעמים לחזור למה שהיה פעם, לפשטות של הגיל ההוא, לליטוף ראש, להכנת כריך ואריזת מחברות. שעוד היה מותר להחזיק ידיים ולקבל נשיקה. אבל הזמנים חלפו ועכשיו הכל מסובך יותר, שורט ומטלטל וכואב ופצוע. והידיים, קצרות מלהכיל וללטף. אי אפשר לרצות את כולם.

ענני סופה אחרונים חלפו עם הרוח וחשפו בפניו מעשה ידיו. נשען הבורא לאחור וחכך ידיו בסיפוק מהול תהיה. לא הכל מושלם בתמונה הנפרשת לפניי. הטורפים חידדו שניהם. הרשעים הפכו מתוחכמים יותר. האדם נלחם בטבע, וטבעו משלחו להילחם באדם. אין מספיק גשמי ברכה. אין מנוחה לעמל. צדק לא ישרור לעד. שנאת חינם עולה ביוקר. אין חוקים במלחמה, אך יש חוקים לאהבה. והתקווה, גם היא כבר פוחתת. "אך ניחא", מהרהר לעצמו וחוזר לנמנום עולמים על ערסל מול השמש. "אי אפשר לרצות את כולם".

אז אומרים, מה אכפת לי בעצם. אני הרי לא באמת צריך אותם כדי להיות מרוצה. זה מתחיל מבפנים, הם אומרים - וצודקים. רק קצת להרפות, לתת הזדמנות, להשלים. מה עוד אפשר לרצות, מה עוד אפשר. את עצמי, לא הרבה יותר. נתחיל בעצמי. אחרי זה כבר יבואו כולם. אם רק ירצו.

יום ראשון, 24 ביוני 2012

על האסתטיקה

משך אלפי בשנים עסקו פילוסופים ברחבי העולם בשאלה הנצחית של מהות האסתטיקה. לא בהבלים שטחיים של קווי האופי הוטרדו, כי אם בניסיון להגדיר ולנסח את כללי המתאר של החינניות הסימטרית, של השלמות הנגלית אל העין. רבים ניסו וכשלו בניסיון ללכוד את חדוות רטט הלב למראה יצירת אומנות במילים ספורות וגדושות. אך אחדים מהם הצליחו במשימה. ובהם אלה שקבעו בפשטות, כי האסתטיקה במהותה היא התאמת הצורה אל התוכן.

בין אם בתמונה של אומן מפורסם או ביצירה של מלחין נודע, סרט או הצגה, סיפור או מופע מחול - ההלימה העדינה בין החזות החיצונית לבין המהות הפנימית היא שמושכת את העין, שמקסימה לב. היא המקרינה על מעשה ידי אדם הילה של תוצר שמיימי מן הטבע, יסוד בריאה גנוז. אף מתמטיקאי לא ימצא את הנוסחה המדוייקת, אף כימאי לא ירקח את התמהיל המושלם - אבל כשתחזה העין בהלימה הזו תזהה אותה לאלתר. זוהי האסתטיקה בהתגלמותה. מה נאה היא לאין כל. מה נשגבת היא. כמה חפצים אנחנו ללכת בעקבותיה.

המאבק המתחולל בימים אלה במדינת ישראל הוא מהמוצדקים שנבטו בה. הוא עוסק בסדרי עדיפויות, בצדק חברתי, בדאגה לחלש, בחלוקת הנטל וההון, בשקיפות ממשלתית, בהיגיון משילותי, בשילוב מתוחכם של חוק וחמלה, של אינטרסים קולקטיביים וחירויות הפרט. לכאורה, היינו צריכים לצאת לרחוב כולנו. לזעוק את כאבינו, לתרגם חלומותנו בצעדים קטנים ומדודים לאורך השדרה. מובלי אהבה ולא כעס - אהבה למדינה ולארץ הזו, שנולדנו בה מבחירה, שנרצה לגדל בה ילדים. בבקשות ולא רק בדרישות - תנו בנו אמון, העניקו לנו הזדמנות, לימדו איתנו דרך ארץ, הוכיחו שהכיוון אינו סופי, שיש עוד תקווה לשינוי.

בכל יום כשאני קם בבוקר אני מאמין שיש דרך אמצע. שאפשר לעשות שינוי גדול בצעדים נכונים ובטוחים. שאפשר להשפיע מבפנים. שמותר לחשוב אחרת, ושעם קצת אומץ ונחישות ניתן לעשות מהפיכות גדולות. שיום אחד, ועוד בטרם יהיה מאוחר, נשמיע קול שפוי שיכבה רעשי טירוף וקיצון. זוהי האמונה האסתטית הקטנה שלי, שבוחרת לחשוב שעוד ניתן למזג את התוכן הראוי עם הצורה המשכנעת. זהו היופי שאני מייחל לו. לבנות מחדש ולא לנפץ זגוגיות. לשפר את החוק ולא לקלל שוטרים. ללכד את השורות בשדרה, במתינות עיקשת.

יש הרואים בטענות כאלה נאיביות מגוכחת. האסתטיות, כך יאמרו, אין מקומה במערכת הפוליטית הנוקשה, הרומסת והסוערת. אבל בכל יום שאני קם בבוקר אני מאמין שיש דרך אמצע. והיא לא רק חכמה וטובה יותר, היא גם יפה יותר. ולכן תמשוך בקסמיה גם את קטני האמונה. גם הם הרי מחפשים כמו כולנו, חלקת אדמה טובה לטעת בה חיים. עבודה, חיים, צדק, אמת ואהבה. איזון פסטוראלי מושלם. אין אסתטי ממנו.

יום שבת, 23 ביוני 2012

עד בוא השחר

במדינות האזור התפתחה בשנים האחרונות תופעה חברתית חדשה, מסקרנת ומעוררת מחשבה. בחסות החשיכה, בשעות הקטנות של הלילה, מגיחים צעירים וצעירות אל גגות הבניינים ופותחים בצעקות. חלקם מקללים, אחרים זועקים את שמם, ובתוכם יש הזועקים ססמאות מחאה הנשלחות מחלון אל חלון ומשם לחלל האוויר. כמו כלבים רדופי שינה, הצעירים האלה משגרים חיצי התרסה נגד סוהרי השלטון הסוכרים פיותיהם בשעות היום. הם אוספים את שאריות כוחם ומטפסים בחדר המדרגות אל קצות הבניין, שם בינות דודי שמש וחבלי כביסה הם חשים מוגנים להיות עצמם. קולות אלמוניים תובעי שינוי הקוראים לשחר חדש לעלות.

נוטרי המשטר ניצבים נבוכים והמומים למול התופעה המתפשטת. הצעקות מפריעות לרוב הדומם לנוח בשקט. על צידם הם נעים במיטותיהם, מתקשים להירדם נוכח זעקת הילדים. בסתר ליבם, יודעים כי הזעקה צודקת. אם רק היה בהם הכוח, חדוות הנעורים ותעוזת הנמרצים, אפשר והיו מצטרפים אליהם. אך להם כבר יש מקומות עבודה שאפשר להפסיד. אם יאסרו, תאבד פרנסת המשפחה כולה. לעיתים נדמה להם כי את קולות ילדיהם שלהם הם שומעים על הגגות, והם משתדלים להתעלם. מוטב כי לא יזהו, שלא ידעו. זרועות המשטר גם הם אינם מצליחים לעשות סוף לתופעה. הם מתקשים לעצור את הזועקים, וכשמצליחים לשים יד על בודדים מהם, התופעה גוברת ומתרחבת. גגות נוספים מצטרפים למקהלת הצועקים. וכך נמשך הקונצרט ההזוי הזה, בצורה מעגלית - הצעירים קוראים בלילה, וביום נענים בשתיקה. ואין לדעת מי מהקולות צורם ומטריד יותר.

ואולי המעמד המיוחד של גגות הצעוקים אמור להוות מסר חשוב לכולנו, בכל עולם ובכל חברה. יכול השלטון להציב גבולות ומחסומים בפנינו. נפרדים אנו בצבע עור, בדרגות שכר, בעיר מגורים, באמונות ובדעות. ולפעמים נדמה כי אנו משלימים עם המגבלות, וחיים בתוכם בשלווה, בכניעה צייתנית. אך בל יתבלבל איש - שמחת הבריות אמנם ניכרת עד הגג, אך לא חוצה את סיפו. כי לכל אחת מאיתנו שמורה לנצח הזכות לעלות אל הגג אם נחפוץ בכך. ואנו עדיין יכולים ביום מן הימים לטפס בחדר המדרגות ולהתייצב כתף אל כתף עם שכנינו בזעקות שבר ומחאה. איש לא יוכל לבלום קריאות בוז לשיטה הקיימת, זעקות התנגדות והתנערות על אי שוויון, קיפוח, עושק וטירוף מערכות. הצעקות שיישמעו בלילה ידירו שינה מעיני הדוממים ויהפכו אותם בהדרגה עייפים יותר. העייפות תשחק את מנגנוני ההגנה שעטו על עצמם במרוצת השנים ושמרו עליהם במרחבי נוחות המתמגזים עם ציפיות המשטר. או אז יחברו העייפים עם הנרדפים, הזועקים והנאבקים, המוחים והבוכים. יוכיחו הם כי הסדר יציר כפי אדם הוא, ולעיתים מחפה הוא על בלגאן רב. השלטון, כך נוטים אנו לשכוח, ניתן בידי הכלל, והוא שימצא את דרכו בסופו של יום לצמרת. כמו הצעירים המוצאים עצמם בסוף יומם בפסגת הבתים.

יש המחכים כל הלילה לשחר שיבוא, ויש המתאמצים להביאו. הם אינם משתהים. הם אינם שועים לאזהרות. הם לוקחים את הסיכון ומתאמצים עד הגג. רוב הסיכויים כי מוציאים את קולם לשווא. סבירות גבוהה כי לא יצליחו. אך בלילות אפלים במיוחד, עדיף להתייצב לצידם מאשר ללכת לישון. לפחות שם פחות בודד. לפחות שם עוד לא אבדה תקוותנו.


לחיות ולבכות

המנגנון הביולוגי המפותח המותקן בראותינו, מיטיב לשמור על קצב נשימה אחיד. בתום פעולת השאיפה, מפעיל הוא פעולה נשיפה. האוויר חולף בתוכינו כבפס ייצור, מותיר בנו רשמים של חוץ והופך אותנו לרכיב במפעל הנשמה טבעי ואורגני, במקצב מתמשך, משחר ילדות ועד לנשימות אחרונות.


הכתיבה כמותה כפליטת האוויר מהריאות. היא ביטוי טבעי של הרעיונות שהצטברו בקריאה, של מפעל הדעת. לאחר שהבשילו ההברקות שבלב, ותובלו בהבנות של הנפש, יכול המוצר לצאת לחלל האוויר. היד הנרגשת מונעת בקצב הפעימות ואוספת מילים ומשפטים, מייצאת את נבכי הרגש לשורות צפופות.


אך החיים, מלוא החופן שנקלט בחושינו ונספג בין סדקי התאים של העור. מכלול החוויות והמסעות, שרידי ההרפתקאות שנשתמרו בתוכינו. כיצד ייפלטו אל חלל האוויר? כיצד יתורגמו אל החוץ?


רק בדמעות. דמעות של קבלה והשלמה והכרה. בכי של אמת, של הודאה באפסות האדם בפני היקום. נהי סופיים וזמניים נוכח היקום הנצחי. יגונם הנרגש של בני האנוש המתקשים לעכל את פלאי הבריאה. אנו קולטים את החיים מכל עבר, ופולטים אותם בדמעות. לכן אנו אנושיים כל כך, על הטוב והרע המשתמע. לכן אין לחשוש מלבכות. זה חלק מגלגל החיים. דווקא בצידו העליון, היפה, הבטוח. 

יום שישי, 22 ביוני 2012

מועצת הגשם

כשריח צריבת הבשר נמהל בספיגת הזיעה, ומטפס האדם על גבי המעלות המטפסות, נדמה כי אין תקווה צוננת באופק מהביל. והימים ימי שרב, ובצורת פוצעת נשימה, והחום פורץ סכרים של היגיון. נחילי אדם שוצפים רחובות, תרים אחר מים וצל. רק לטבול אצבעות במרחבים צוננים, ולו לרגע, לקרר להט יום. וברגעים הנוטפים נחלשת אמונתנו בחילופי העונות, וגובר החשש כי נגזר גורלינו להינמס. ומי יבטיחנו כי נשוב לשדות פורחים באפור ולפריצת נחלים גועשים בזרימתם, שאפשר ונמוגו בזכרונות אין-שוב.

ולתומי אני חושד כי מדובר במזימה של בוראים. ומדמיין איך ישבו מועצות ממטרים לפגישות ארוכות והמציאו פרקי גיהנום בין חודשי השנה. וחשבו בוודאי כי יהיה זה ניסוי מחשל לנשמות יגעות, שיוכיחו צדקת חייהם ביזע גובר. ובבסיס המצאתם הנכלולית שאיפה סמויה להנביט מתוך האגלים המתרבים על המצח געגועי נאמנות לסופות. בכל ניגוב תתהדק הכמיהה לשוב אל הגשם, להשתלהב בין הטיפות, לספוג ריחותיו לתוכינו.

הוא שברא את החמסין, יצר את הגשם. טיפות הזיעה שהתאדו לאוויר ישובו אלינו בחורף. אמירה שכזו אין טבעה באמונה רוחנית במועצת שמיים. מקורה באמונה ברוח האדם. שזקוק לניצוץ ריח הגשם הראשון כדי להלך בין חודשי הקיץ, ותלוי בתנועת גלי ים לוהטים עת נאפד במעילים כבדים. שזוכר הוא כי יש תנועה מסביבו, ומעליו, ובתוכו. וכי תמיד יש עוד למה לחכות, וכדאי להמתין. שאחרת הכל נעצר כמו שעון מקולקל, מסוכסך עם הזמן. ואנחנו הרי ממשיכים וזורמים וגדלים בכל רגע. אנחנו הרי לא קופאים. לפחות לא בחודשים הקרובים.

יום רביעי, 20 ביוני 2012

למודי משפטים

בוודאי לא יצאו מביתם שבועות ארוכים, במאמציהם לנסחם. ואולי עסקו שעות בהזזת סימני הפיסוק מקצה לקצה, בערבוב המילים, בליטוש ההברות, הנשימות. רק כשחשו שלמים עם היצירה המוגמרת יצאו את ביתם, אל הרחוב או אל הגן הציבורי, וקיבצו סביבם מספר עיתונאים או סופרים ידועים. כחכחו בגרונם, הישירו מבט, ופרסו באדישות מבויימת למשעי את אמרת הכנף החדשה שלוטשה בעמל תבונתם. וההיסטוריה, שימרה המילים בספרים ובסרטים, והאדירה את הציטוטים לכדי מופתים, וקידשה את הדברים בשם אומרם עד קץ הימים.

אך אולי, היו הדברים פשוטים בהרבה. ופניני הלשון התפזרו לכשעצמן במשב רוח של בוקר עם שחר. או נמסרו כלאחר יד בצאתם מחנות המצרכים, או מבית השימוש, או על ערש דווי. אפשר והאמירות המושחזות האלה מעולם לא עובדו ומורקו, ונפלטו אל העולם כבדרך אגב או מקרה, נטולות כוונה עקשנית או שאיפה נסתרת לתהילת עולם.

מעדיף אני את האפשרות השנייה. מרגיע לחשוב כי גם מילים פשוטות יכולות לעשות היסטוריה. רק אם ניצבת בליבתם כוונה תמימה של פשטות כנה. עטופות צניעות של היעדר יומרה. שעושות את הדרך הקצרה מלב אל לב. כמו האנשים שהיינו רוצים להיות. כמו האנשים שהיינו רוצים שיהיו לצידנו.

יום שבת, 16 ביוני 2012

הטובים

הטובים אינם בוכים עוד. נגמלו הם מהרגל מגונה זו. החליפו ממחטותיהם במחאותיהם. הפכו ענייניים ובוגרים. מזמן הרי שאינם ילדים, וסולדים הם ממשחקים. אין זמן לנוח כשהמערכות עוד לפנינו. ריחה הנוח של השגרה מצמית אותנו למחשכי הבלים, והרגש הלא הוא סם ממכר שעדיף בהחלט בלעדיו.

הטובים אינם חומלים עוד. מובן שהלב עוד נצבט לפרקים, אך ממשיך הוא לפעום בשגרה, ממוכן ומשולהב. זה עומס החמלה שהונחת מעלינו ולא נותן בנו מנוח, והרי זהו זמן להתמקד בעיקר. ומי בכלל חמל עלינו? ומי ישמע זעקתינו? רק החברים הטובים באמת שאינם זונחים אותנו גם כשאינם, הם ירוקים גם ממרחקים וזמינים לשיחות וידאו גם בצאתם מהסופר עיוורים לדיירים החדשים ברחוב.

הטובים אינם מתרגשים עוד. אין כבר ממה, והמציאות דוחקת. המלחמות של כולם נוראיות. התינוקות של כולם חמודים (או לפחות של הרוב). השיר הזה נחמד, אבל שמענו כמותו עשרות. יצירת האמנות הזו דורשת לייק, שימתין עד שנגיע הבייתה. ובינתיים, אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון עושים דרכם המעגלית מהיום למחר.

הטובים אינם טובים עוד. רק כאילו וכמעט. יומרנות קיומית ריקנית. אך הרעים, רעים יותר מאי פעם. ואין מי שיתייצב ויחסום. ואין שומר בשער, וגבולות ההגיון פרוצים וחדורים. רק כוס יין תל אביבית מוכיחה יעילותה הנחרצת. מוחקת זכרונות מטרידים, משכיחה נקיפות דועכות, מטשטשת ההכרה כי הרעיון קדם לחומר, והמטרה לתירוץ והחופש לצדק. הטובות כבר מזמן הלכו לטייסים. והטייסים? כמו תמיד.. אין טובים מהם לסיים בשבילנו את העבודה השחורה.

יום שישי, 15 ביוני 2012

פריקים של הטבע

מפעם לפעם מתפרסם בעיתון ראיון עם מדען נודע בעל שם עולמי שאולי אף זכה בפרס נובל שחשפו לאור הזרקורים. לעיתים, מצטלם המדען הנבוך במעבדתו. ולעיתים, מעז הוא להצטלם בסדנה החבויה בביתו, בה חושף הוא גילויים ויצירות אחרות. נסתבר, אם נאמין לכתבות במגזיני סוף השבוע, שרבים מהמדענים הם אומנים חובבים. לא רק בודדים מהם, אלא רבים וטובים. יש המחלקים זמנם בין פיצוח סודות הקיום ביום ושכלול החזקת המכחול בלילה. יש הרוקחים חומרים בעבודה וחרוזים בביתם. ויש אף המדביקים אטומים בודדים לשרשרת, ובלילות מעצבים תכשיטים. ואין הדבר מפליא, סותר או הזוי. לשיטתם, אין טבעי מכך. כמעט צורך אנושי מתבקש.

ואני אינני נפעם ואיני מתפלא. המדענים הלאה, כמותם כמספרים המציפים את רישומיהם. הם אינם רוצים להיות ראשוניים - המתחלקים רק בעצמם ובאחד. הם רוצים להתחלק ולחלוק בהרבה יותר. להיות כמו האחרים, הבלתי-ראשוניים, המכונים בשפה מתמטית "פריקים". כל חלומם הוא לצאת את המעבדה ולהיות פריקים של הטבע. כאלה שמגשרים בין עולמות נפרדים בגשרים של אופי. מלחימים קצוות תבל ביצר יוצר ויצירתי. לא רק שאין הם צריכים להתנצל על השילוב, הם צריכים לברך עליו. לעולם לא יצליח מדען לגלות את סוד יופיו של העולם אם לא יחלום כיצד לציירו. התגליות הגדולות יתגלו רק לאזני אלה שיטיבו להלחינן. התמונה הגדולה שתופיע בפנינו יום אחד תותיר אותנו המומים. ועל חלוקיהם הלבנים של המדענים שיציגו אותה, יבלטו כתמים גדולים של צבעי שמן זוהרים.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

באופן פרדוקסאלי

פרדוקס יווני ישן מפני הספירה מספר על חץ במעופו. אם נקפיא את החץ בכל רגע נתון, טוען הפרדוקס, נגלה שהוא במנוחה. תעופת החץ איננה אלא אסופת רגעי מנוחה קפואים. התנועה, כך טוען הפרדוקס, היא אשלייה אופטית בלבד ואינה מתקיימת במציאות. ואני, חושב על היום שלי. אסופת רגעים קפואים, קטנים, טקטיים, פשוטים. אולי החזון והייעוד אשליה הם. אולי האמונה ברעיון הגדול שקרית. לא ייתכן כי מורכבת היא מאוסף נקודות בזמן, קטנות ותלושות.

פרדוקס אחר מדבר על דגל המתנופנף ברוח. "הבט", אומר אחד, "הדגל זז". "טעות", מסביר אחר, "הרוח זזה". ואולי, אף אחד מהם. "המחשבה זזה", מסביר שלישי. ואני תוהה האם אשליה היא האמונה כי הרוח הנושבת בלב אדם סוחפת אותו הלאה, מצמיחה פירות בעמל ידיו ונוטעת משמעות בנפשו. ואולי, זו רק הרוח המנשבת זה אלפי בשנים, וחולפת גם על פנינו, ואנו חושבים בטעות כי השפענו על כיוונה.

ובעצם, באופן פרדוקסאלי, כדאי להתחיל מהסוף. כי במקום בו יש רוח של אמת, יש אמונה. ובמחוזות האמונה צומח חזון. וביניהם מתאפשרת התנועה. ולמרגלותיהם, כל רגע קפוא בזמן מקבל משמעות של ממש.


יום שלישי, 12 ביוני 2012

להתראות בבטחה

כמה פעמים יוצא לאזרח לפגוש את שר הבטחון? לא רק מעל דפי העיתונים או במסך הטלוויזיה, כי אם ממש לראותו, לחזות בו מתהלך בצד מאבטחיו, מקרין עוצמה והרתעה בכל שעל. בטקסי זיכרון. באירועי הזכרה. בעצרות תמיכה ובתנועות נגד. בהנחות זרים, בנאומים חוצבים, בהדלקת נרות. בפגישות פתוחות, בישיבות סגורות, בדיוני תקציב, בהרצאות נוקבות, בעימותים צורמים. ובכולם, יביט אל השר מרחוק. יגביה מעט מושבו כדי ללכוד את מלוא חזותו. אחדים גם יצלמו, יתעדו את שלא ארע.

וכמה פעמים יוצא לשר הבטחון לפגוש באזרח?  לראותו באמת - ולא רק מעל דפי העיתונים או במסך הטלוויזיה. לא דרך נתוני הסקרים והמדגמים, תוצאות הקלפיות ושאלוני הרחוב. האם יפגשו בו בצערו? בשמחותיו? האם יודע הוא אילו שירים אוהב הוא לשמוע? האם הוא רגיש לפחדיו? האם נתקל באכזבותיו? באהבותיו? האם מכיר את שמו? האם ביקר בעיר מגוריו? האם הבין מה מרכיב באמת את בטחונו האישי? את בטחון משפחתו? את חוסנו הערכי, את יציבות נפשו? האם מסוגל הוא כלל להתמודד עם סימני שאלה רבים כל כך שתכליתם, כך נדמה, לערער בטחון ולא לייצרו?

ספק אם ייפגשו אי פעם, שר הבטחון והאזרח. ואם כן, אולי רק ישיקו מבטיהם בדממה. בחצי קריצה או חיוך. כאילו אומרים הם שלום אחד לשני, במבוכה אלמונית. ומקווים בסתר ליבם, שניהם, שלא יפגשו עוד לעולם.

יום ראשון, 10 ביוני 2012

רק מרפסות נוסכות בי

במקום בו אכזבו זרים וחברים, באזורים נחבאים של הלב, במקומם של קרובים שהפכו רחוקים. כתחליף להבטחה שהופרה, שקר שהוטח, קשר שהותך, או נשכח. לא כמו הנוטשים והרמאים, לא כמו הרשעים והמתחזים. בניגוד גמור למזג אוויר הפכפך, לממטרים מתישים, לעייפות פוצעת.

רק מרפסות נוסכות בי תקווה. שניתן יהיה להשקיף אל השדרה בבהירות, ולקחת ממנה מלוא השאיפה הפנימה. שאפשר יהיה לפתוח את הבית לרחוב, ולמזג בהקפדה את שני חלקי השלם. שאפשר יהיה לשבת בכל העונות עם ספר או בלי, להביט בשמיים ולהיות מוגנים משוכניהם. להיות נישאים מהחולפים, אך גם נפעמים מהילתם וסגנונם. שתהיינה בבואה הולמת למה שאנו רוצים להיות. שיהיה בהן מרחב מבודד לביחד. שתהיינה נוחות במידה. שיהיו בהם פעמוני קיר ותאורה הולמת. שיראו מן את הים. שיראו אותן מהחוף. שתהיינה גבוהות, אך לא מדי. שתהיינה בטוחות, אך פתוחות. שלוות אך מעניינות. מרווחות אך מגוננות. ושקופות, שקופות לחלוטין. שיראו דרכן את כל דיירי הבית, והם את עצמם, בהשתקפות של הרחוב, בהשתאות של העוברים ושבים.

רק מרפסות נוסכות בי תקווה. רק אליהן נישאות עיניי בשקיקה. 

יום שבת, 9 ביוני 2012

מסילות ישרים

ברכבת הזו הקפידו כי כל קרון יאכלס קבוצות דומות, כדי להקל על הנסיעה והנשיאה. בקרון הראשון הורשו להתמקמם הבטוחים בעצמם. תריסיהם היו מוגפים כל העת, הן לא נוצר צורך להביט בנופים החולפים. הספסלים היו מעטים, שכן הרוב עמדו במקומם. ומעט עמודים תאם לרצונם של הנוסעים לאחוז בעצמם, בחוזקה.

הקרון האחרון שמור היה לביישנים. לא בכדי הונחו להתיישב באחרוני התאים. היה זה לבקשתם. העדיפו שלא לחלוף על פני האחרים, להיוותר במחשכים. רצו לבלות במסעם כסרחים עודפים, בלתי מורגשים. לעיתים קרובות, פספס הכרטיסן את התאים האחרונים, וגם המיזוג כבר לא הורגש בשורות התחתונות. אך איש לא התלונן ולא פצע פיו. הרי לא משנה להם, לביישנים, כיצד עובר המסע. כל עוד עובר הוא, כל עוד הזמן חולף.

וכך סודרו התאים בין העסוקים לטרחנים, בין הנחושים והיהירים, קרון לאדישים, קרון לחוששים, קרון נמוך לנטולי האופק, קרון כהה לרואי השחורות, קרון מחומם לקפואים בדעתם, וחצי קרון למסתפקים במועט.

רק שלט קטן ודהוי בכניסה בישר את חוקי הרכבת: נא לא לשאול שאלות. הנוסעים כולם ידעו את מקורו. פעם, על פי האגדה, היו כאן כאלה שהעזו לשאול ולתהות. הם מצאו עצמם יורדים מן הפסים. זהו לקח שיש ללמוד.

...וחבל. כי רק אם היו שואלים היו יודעים. שהרכבת הזו - לא תגיע לעולם ליעדה.

פתקים

עקבו בזהירות אחר מסלול כבל החשמל, אתרו את הקצה הנחשי שלו, נקודת היניקה שלו מזרם החבוי בקיר. מבלי שישים לב, תפסו בראש ומשכו בחוזקה. ההלם הראשוני בוודאי יביא לרטט קצר במסך, שישכך במהרה. עכשיו אתם בטוחים. נשמו עמוק, אחזו בשתי ידיים בקופסה הגדולה (רק לאחר שוידאתם שהחלון במרפסת פתוח לרווחה) והעיפו את הטלוויזיה אל החצר. המתינו שנייה וחצי עד להישמע קול רועם של זכוכיות שבורות. הציצו וודאו שלא נשאר זכר ממנה. שלא נפלה בטעות על חתול תועה שאובדן אחת מנשמותיו תסכל את הצלחת המבצע.


עכשיו אפשר להמשיך לשלב הבא - הביטו סביב והתחילו לקטוף - עיתונים ומגזינים ישנים, משחקי מחשב, קומדיות רומנטיות, תמונות המתארות בחדות מפתיעה כלום משמים, לוחות זמנים ומשימות, אתרי רכילות באינטרנט, חטיפים נוטפי רעל, חובות משפחתיות וחברתיות שאינן חובות כלל, הסחות דעת מזדמנות, מראות משקרות. העיפו גם את הכסאות והספות, את הכריות והמשענות. זה יפגע בנוחות שלכם, אבל זה הכרחי לעכשיו, לבינתיים. תלשו והשמידו, העיפו וגרסו. הותירו את קירותכם ואת עצמכם חשופים ובשלים אל השלב המסיים והמכריע.


עתה, כשאתם משוכנעים שהגיע העת, גשו לממש את משימת העל. מלאו הקירות בפתקים, מכל הסוגים ובכל הצבעים ובכל הגדלים. ואת כולם, מלאו רעיונות, זכרונות שנאבדו, אובדנות שנזכרו, רסיסי מחשבה, משפטי שיר, חלומות כוזבים, צלילים רשומים, רשמים צלולים, מחשבות שהצליחו ידיכם ללכוד טרם התפזרו בחלל האוויר המבושם. הפכו הקירות הלבנים לגדושי תובנות, קשטו הסיד בניצוצות של הבנה, במילים פשוטות ופסוקי אולי.


כשתתרחקו מעט מהקיר, וודאי תתחילו להבחין בנקודות הדהויות, ציוני הדרך החבויים בכל פתק. מצאו אותם בזהירות, היו בטוחים שבחרתם בנכונות. החליפו את סדר הפתקים, תלו חדשים, אך וודאו כי אתם מוצאים אותן. עכשיו קחו עפרון והחלו למתוח קווים, מהתקרה ועד הרצפה, בין החדרים (של הדירה, של הלב), בין הדלתות והחלונות, מתחת ומעל לשטיח, בין החללים המוארים למגירות הנעולות. זה ייקח זמן, אך אל תוותרו. השלימו את המשימה כהלכה, זו משימת חייכם, זה חיוני כדי להפוך את הדירה לבית של ממש, להצדיק את דמי השכירות.


וכשסיימתם, משכו את הקו עוד כמה מטרים מהקיר, ושרטטו אותו גם על עצמכם, שיטפס דרך נימי הדם אל לבכם וראשכם. ואל תחברו אותו יותר לשום דבר, השאירו פתוח. הביטו סביבכם, בסיפוק. חלפו שוב על פני קו החיים הנשזר סביבכם. והשבעו, לא לתת לאף אחד לכלוא אותו בקופסה. לפחות כל עוד נדמה לכם שאתם חיים.

יום שישי, 8 ביוני 2012

תודה על פנייתכם

יש הסבורים שהחיים הם שביל מתפתל רצוף צמתים. וכמו הדרכים, גם האנשים הסבורים מתפצלים. יש בהם הטוענים כי ישות שמיימית מכתיבה עבורינו את הדרך, פונה בשבילנו, בשביליה. יש המתעקשים שאנו הפונים, ופנינו מכתיבות את הכיוון. ויש המשלבים, ויש המתווכחים והרוב – מתעלמים.

נדמה לפעמים שאין ייסורים קשים לו לאדם מאשר התקרבותו אל הצומת. זעקות "אנה אפנה" מרעידות את הנפש, מכאיבות את הנשימה. ואולי באמת היו מעדיפים מרבית האנשים שתיפרש הדרך לפניהם. שיכתיב השלט את הכיוון, שיוגבלו החלופות. אם יכלו האנשים, אולי היו מפגינים נגד הצמתים, ואמנם ברבות השנים אכן הציפו אותם ברמזורים ובשלטים. בעיר בה אני גר, למשל, כמעט אף פעם אסור לפנות לאחור ולחזור לכיוון ממנו הגעת. המסר ברור – יש להמשיך הלאה כמו כולם. מותר לך להיות מה שאתה רוצה – רק אל תביט לאחור. ואנחנו משלימים עם זה, נוהגים לפי הכללים. ומאוד שמחים בסתר הלב, שיש מי שקובע אותם במקומנו.

אחת השאלות הנפוצות נוגעות לתוכניות העתיד. אנו שואלים זה את זה מה נעשה כשנגדל. ואני, הרי עוד טרם החלטתי. אבל עמוק בפנים אני יודע, שהתפנית שלי קרובה. שלא אהסס לבחון גם דרכים לא סלולות, להביט גם לאחור, ולהסתכל לפעמים גם מעלה. אין בי יומרה להיות הנהג הזהיר ביותר, ולהותיר הרפתקאות מסעירות בשולי הנתיבים. הגשרים של היום מוצבים על דרכים שנפרצו בידי אדם. יש שגילו יבשות, ויש שבראו מרחבים. יש שהטיבו דרך, ויש שסללו אותה במו ידיהם, כשהעזו להחליט ולנטוש את מסלולי ההמונים המשורטטים.

גם לי קשה בצמתים, גם אני מתעייף בנסיעות ארוכות. אבל לעולם לא אקרא "אנה אפנה" אל שמיים ערלים. שואל אני רק מתי אפנה, מתי תינתן בידי ההזדמנות המיוחלת. יש הממתינים חיי נצח עבורה. ויש שבשל פספוס פנייה נסתרת, לעולם לא יגיעו למחוז חפצם.

יום שישי, 1 ביוני 2012

הודעה נמסרה

הותר לפרסום כי לוחם בן עשרים נרצח הבוקר בידי מחבל פלסטיני ברצועת עזה. נורה מן המארב, בגזרה שהייתה שקטה. המחבל חוסל. מסוקי חיל האוויר סורקים באוויר, אבל לא מוצאים דבר. מועד הלווייתו טרם נקבע. הודעה נמסרה.

חייל גולני בן עשרים נורה הבוקר ונהרג בבסיס ליד רצועת עזה. הוא שהה עם חבריו החיילים בשעת הבוקר בשטח המוצב, נערכו לתחילת פעילות. סביר שעמד לצאת לחופשת סופ"ש. ירדו מכוננות, ונכנסו להתקלות. חבריו הגיבו באש. הודעה נמסרה.

ילד בן עשרים אימץ רובה ואומן להגן על חייו ועל חיי מדינתו. בכלל לא משנה מי צודק ומי לא, חשב הילד וצדק. או שנהיה על המשמר או שנפקיר את המולדת. אך ילד מתועב אחר הפתיעו ופגע בו. רגע לפני שדמיין את סוף השבוע, הקדים הסוף להגיע. הידיעה הזו על חציית הגדר הקפיצה אותם הבוקר בזמן לא מתאים.

זה תמיד הזמן הלא מתאים. רק הודעות תמיד נמסרות בזמן. קצרות, דייקניות, קהות חושים. מבשרות את שארע מבלי  לתת את הדעת, את הרגש, על מה שמרכיב את הכותרות החלודות שנשכחות בעיתון של אתמול. דבר לא מכתים את הכותרות היבשות. הן לא מתעכבות על דמות החייל של הלוחם. על פני הילד של החייל. על פני הוריו. רק על פני ארונו, והוא הרי כבר חתום.

כי חיל האוויר כבר פועל בשעות האחרונות בגזרת רצועת עזה, אבל כל ילד יודע שזה לא יעזור. התבגרו הילדים האלה, יודעים שלסיפור שלהם יש סופים אחרים לפעמים. מדהים שהם עדיין נמצאים שם, מאמינים. מצמרר כיצד מטמינים את פחדיהם בכיסי אפודים. מפחיד שהם עדיין רוצים ילדים.