יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

בסיכומו של יום

מכל עבר נוחתים עלינו בימים האחרונים סיכומים שנתיים, מפורטים, קולקטיביים וצבעוניים. העיתונים, אתרי האינטרנט, רשתות הטלוויזיה ואפילו המכולות השכונתיות מפצירות בנו לעצור ולהיזכר מה שמענו השנה ומה ראינו, מה למדנו ומה הבנו, מה הפנמנו ומה הוצאנו. לא הייתה זו שנה סתמית ככל השנים, הייתה זו שנה מיוחדת וחסרת תקדים שבה לראשונה, ולפניה בכלל לא, וההיסטוריה נחלקת לה ללפני השנה הזו ומה שעוד טרם קרה, ולנצח נזכור את מה שמחר כבר נגמר, ונתחיל מחדש. כאילו משמיים שלח לנו וותיק-השנים צלב ענק, והניחו בדיוק בנקודה שבה דצמבר חולף לו באופן שרירותי לינואר – ומעתה תהיה זו סימניה בספר חיינו ועיתוי מצוין של חשבון נפש נוקב. וכמדי שנה נקום בבוקר הראשון של חודש ינואר, מרומים ומאוכזבים (וברי המזל שבנו גם שיכורים), ונגלה לפליאתנו המחודשת שמה שהיה הוא שעדיין ישנו, ושבעוד המספרים התחלפו בלוח השנה, האותיות נותרו כשהיו, ואין כל חדש תחת השמש הבזה לתחלופת הזמן.

ובעוד אנו טרודים בעיצומה של החגיגה ובליבם של הלבטים בין המסיבות הנכונות ורשימת המשימות לשנה הבאה אלינו לטובה, אין אנו מבחינים ברכבת הדוהרת של חיינו שאינה עוצרת בתחנות הסילבסטר. שחקן תאטרון מזדקן הגר בגפו התראיין בשבוע שעבר ואמר שכמה רגעים אחרי שהשתחרר מהצבא הביט בשעון וגילה שהוא בן ששים. ומבלי משים, גם אנחנו הולכים ומשתנים, מחכימים ומתרדדים, מבינים ושוכחים, מפנימים ומכחישים. ודווקא משום שהסיפוק כבר נמצא באופק, כל כך מתסכל שהוא מתרחק ככל שנעה הספינה שלנו במים גועשים. ובכל שאיפה גוברת בנו האדישות, ופוחת הבטחון במה שנכון ובמה שצריך. ואת תקתוק מרץ הנעורים באצבעות מחליף עתה תקתוק המחוגים, הסובבים סביבנו ביהירות, ומתעלמים מהרומנטיקה הנוסטלגית שלנו. ובעוד אנו מחפשים בית, הם מציעים לנו עסקת סאבלט אצל האח-הגדול, המתפנה לזמן מוגבל, והרי גם הוא כבר לא בידינו.

וכל שנותר בתוך המירוץ המייגע הזה בתוך גלגל העכברים, הוא להימלט מהתשת הסיכומים השנתיים ולנסות ולסכם כל יום בפני עצמו. בכל פעם ששוקעת השמש צריך לשוב ולהיזכר על אילו אזורים חדשים האירו קרניה במהלך היום, מה התעורר בנו ומה כבה, במה צדקנו ובמה שגינו, מה אהבנו ומה תאבנו, מה החלטנו ומה חשוב מאוד שנחליט מחר. בכל שקיעה אנו צריכים להרגיש שהשקענו בתבונה את שעות החסד שסיפק לנו הקיים, ובכל זריחה עלינו לקום חדורי מוטיבציה להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב. או לפחות מעניין יותר. או לפחות מאתגר יותר. את החיים צריכים לחיות יום אחר יום, והמתקדמים אף בוחנים את השעות. ומיטיבי הלכת, יודעים אפילו לנצח את השעון, ולהפוך את היוצרות - הופכים הם בעצמם ליוצרי הזמן ולמכתיביו, לומדים הם בכוח המחשבה לשלוט בקצב ואף להחזיר את הדקות לאחור. בהסתכלותנו על היום שחולף עלינו לזהות על גלימתו סימני שריטות עמוקים, עדות לציפורניים החדות שנעצנו בבשרו החי, הוכחה לנחישות שלנו לאחוז בעוצמה בהזדמנויות שקיבלנו. אולי בכך נבין שאין שום משמעות בסיכומה של שנה, שהייתה בשבילנו עולם ומלואו. 

במובנים רבים שנה היא פחותת חשיבות מיום אחד. השנים הרי חולפות להן לאיטן, ומוסיפות להצטבר. אבל היום, היום אולי מזמן לי שינוי גדול או החלטה חשובה. היום אני יכול להתחיל את חיי מחדש או לברוח למקום אחר. היום אוכל לעשות מה שלאחרים ייקח שנה לתכנן. בלי לחשוב על אתמול, ובלי להתחשב במחר. זהו כוחו האמיתי של האדם המשוחרר המכיר בחירותו. זו התפישה שנכון להיכנס בשעריה, ושנכון להימצא בה באמונה שלמה. כדאי לנסות. תבואו כל יום.

יום שני, 26 בדצמבר 2011

מזלו הטוב של האדם הנודד

בהולכו במדבר ובטבילתו במים חש האדם הנודד רחוק. ממשפחתו, מחבריו ומעצמו. וככל שמתארכים נדודיו נוטה הוא לשכוח לעיתים את נסיבות מוצאו. ופרקי מסעו המצטברים על דף כאילו אינם נאספים לספר אחד, ובסופו ספק אם מסר או לקח שיצדיקו את כל זה. וכך הופך האדם הנודד לעלם בודד, הנכנס אל עצמו ושותק. ולרגעים מעדיף הוא לכבות את נרות החג ולא להדליקם, ולהיבלע בתוך האוויר שזורם בפסגות ההרים והעמקים החובקים עתה גם את טביעות רגליו.

ומרחוק ישמע הנודד קול מוכר ממרחקים. והקול מברכו לשלום, ומאחל שיהיה מזלו זוהר וחייו טובים. ויותר מכל, מביע הקול געגועים עזים ואהבה, ומציפו בתזכורת שיש הממתינים לשובו. והקול מטפס ברגליו ומקימו ללכת, וממלא ריאותיו באוויר פסגות צלול, ומדליק באישוניו שלהבת קטנה של ייעוד נשכח. בת קול מהדהדת, וזיק של חיוך. זה כל מה שזקוק לו האדם הנודד כדי לדעת שיש מקום אליו הוא שייך, ויש החסרים אותו. וביום החג הכפול הזה ידע האדם לאחוז שנית במקל הנדודים ולהשלים הרפתקאותיו. מסעירות ככל שיהיו, הן יובילו אותו למחוז חפצו. הן יחזירו אותו הבייתה. לא משנה היכן יהיה. אכן, מזל טוב.

יום שני, 19 בדצמבר 2011

השהיית חוסר האמונה

האורות נכבים ואנחנו מתרווחים בכסא המרופד. מקרן גבוה שולח קרניים רחוקות וסיפור מתחיל לרצד על מסך בד מתוח. וברגע הזה, הרגליים נוטשות את הקרקע וההוויה כולה נשאבת פנימה. ואנחנו לא רק צופים אלא גם חיים בסרט, כשחקנים נוכחים ומגיבים. ובמבט חטוף לעבר הכסא שנותר יתום נבחין בשק קטן שהותרנו מאחור, ובתוכו חופן ציניות, קמצוץ ספקנות וחבילה הגונה של חוסר אמונה. את כל אלה הותרנו מאחור, בפינת ההשהיה. הם אינם נחוצים לנו כעת, הם מפריעים, כשאנחנו מבקשים להישאב לתוך אשליית הקולנוע.

ואותה הפעולה בדיוק תתרחש עלינו בעודנו שלוחי מטרה ורתומי משימה. רק בהיפרד הגוף מכובד הספק, נדלק הניצוץ המנחה באישון העין. ואז, נכנסים אנו חדורי נחישות להגשים את עצמנו באמת. ולאיש לא אכפת אם חשוב או נחוץ, אם חיוני או הכרחי או חינני. והדבר היחיד שחסר הוא פעימה אחת או שתיים, הנעלמות כדי לייצר בתוכנו התרגשות של ממש, מהסוג שמגשים חלומות.

ויש בקרבנו אחרים, שהדבר אינו מניח דעתם. שמוכרחים הם, מסיבות לא ברורות, לנעוץ מרפק בין השכמות ולהפריע ולהתריע שבעצם חלום שווא הוא, ושעודנו ישובים בחדר חשוך מול מקרן. ולפעמים מעירים הם אותנו מחזוננו רק בהיותם שם, נוטפי ארס של הרס, מקיצים אותנו מהדחף, מכבים בנו את הלהט. "חזרו אל המציאות", הם מפצירים בנו ואנו מתפתים. ומוסטת נשמתנו מתשוקת הפנטזיה, שהיא ולא אחרת ראשית הדרכים החדשות והטובות.

ולמולם אין לנו אלה לעצום עיניים ולנשוך שפתיים. עד שזה יכאב. ובעוצר נשימה להוסיף ולרחף במרחבים הפתוחים. כי מי שמשקולות לרגליו ישקע בוודאי, אך מי שילמד להתירן יוכל לשחות גם נגד הזרם. ובגדה השנייה של הנהר ארגזים של אוצרות. באחדים מהם, כלי תכנון ובנייה. בעזרתם עוד נצליח לבנות גשר. על קורותיו עוד יצעדו כל אלה חברינו המאמינים. ובמים העכורים למטה יצופו כל הספקות והעכבות. נביט בהם מלמעלה, אמיצים. ונרשה לעצמינו, סוף סוף, לחייך.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

מקיר לקיר

בבתים של משפחות שמטאטאות הכל מתחת לשטיח, השטיח תמיד נקי. לרוב תואם הוא את צבע הוילון. כל מי שנכנס יכול לחשוב בטעות שמדובר בשטיח חדש, שזה הרגע נרכש. ובעצם, זו כל המטרה. את כל הלכלוך והזועמה מפנים אל הצד הפנימי, החשוך והחבוי, ואז מלמעלה הכל נראה כל כך מסודר. בעלות סמלית, מומשה מזימה לתפארת, שטיח נטול עקבות במחיר תכסיס נטול עכבות. או כך לפחות עד שמתחיל האבק והלכלוך להיערם תחת רצועות הבד, והוא נצבר שם לרכסי הרים מיניאטוריים הקוראים תיגר על מישור הרצפה. או אז מרים לפעמים האבק שיועד להסתרה את ראשו הזקוף ויוצר גבשושיות מביכות מעל פני השטיח היפה. הכיסוי עדיין נראה חדש, אך יש בו מן הפגם. גם הוילונות כבר אינם מרוצים כבעבר, פוזלים לעברו במבט מודאג. וניתן היה אולי להמשיך כך בשגרה אם לא היו האורחים אמורים להגיע. בואם המתוכנן הוא צרה צרורה, ומחייב הוא התמודדות יעילה עם קערוריות השטיח. נשאב ונטאטא ונחזיר המצב לקדמותו. עד שילכו האורחים. ואז נשיב את האבק שם למטה, למקום בו הוא שייך. ואולי נשתדל למעוך ולפזר, כדי שלא יותיר בנו סימנים.

בבתים של משפחות עם עציצים מפלסטיק, השידה תמיד ירוקה ופורחת. היא זוהרת בצבעי האביב גם כשהגשם מגרד את זגוגיות החלון, מצליף בשמשות ומייחל להיכנס ולהיווכח במו טיפותיו בפלא הזה. כיצד גדל לו הצמח ללא מורא בערוגת הפלסטיק שלו, מצוחצח כביום היווצרו. ולעיתים אפשר אף לדמיין כי משקים אותו, ואולי גם לפתוח חלון שאפשר כדי לתת לו אור שמש. כדי שגם אנחנו נשתלב בזה הסיפור, המתיימר להפוך את הסינתטי לטבעי ואת המזויף לאמיתי. ואפילו כשיבואו האורחים, וודאי יחמיאו וישבחו, ויכריזו בפליאה שכזה עוד לא ראו וניכר כי זוכה הוא העציץ לטיפול שאין כדוגמתו. ואולי, יודעים גם הם את האמת, ושותפים הם למשחק. שכלליו הם כללי הנימוס, וחוקיו נמסרים בעל פה ומדור לדור, למן היום הראשון בו האמינו בני האנוש כי יוכלו לרומם נפשם בתחליפי פלסטיק.   

בבתים של משפחות עם חדרים קטנים ומסודרים, יש מקום בעיקר לישון. אבל אף פעם אין מספיק מקום לחשוב. כי בעצם אין כל כך על מה. אם חסר משהו, הולכים למקרר. הברז מרווה את הצמאים. הטלוויזיה את המשועממים. וברקע, החשש המתמיד מהאורחים. שבעצם, אינם מרבים להגיע. פן יבואו וימצאו איזשהוא פגם, שיחבל בהכל. ויחייב את כולם להמציא מחדש את מקומם. ועבור זה - אין חדר פנוי בבית.

ובבתים החדשים, שעוד נבנה, לא נשים שטיחים על הרצפה ולא וילונות בחלונות. האבק הזה מביא חיידקים. ומוטב גם שלא יהיה לו היכן להסתתר. במחבואיו, הוא מצטבר ותופח, ופוגע בבריאות סובביו. ממש כמותנו. כלואים בין קירות וסורגים ולא מעזים אפילו לפתוח חלון. שלא יראו את מי שאנחנו באמת. מי יודע, אם יגלו האורחים, עלולים הם עוד לספר לנו.  

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

מה עובר לנו בראש

מכונית שחורה חדשה, יקרה במיוחד, שהצליחה לנצוץ גם ביום מעונן נטול שמש. כנראה חלק מהתכונות המובנות שהוסיף היצרן. בפנים בחור צעיר, משקפי שמש אטומות, ולידו כלב גדול ויפה, שעלה לפחות כמו המכונית. מעל – השמיים, גג פתוח לחלוטין שהופך את הרכב כולו ליצירת אמנות שיצאה מקטלוג שטרם פורסם. ומאחור – יותר מעשרים מכוניות. רובן צופרות, כולן תקועות. אינן יכולות להתקדם בכביש כי רכב חדש ונוצץ החליט לעצור באמצע הדרך ללא סיבה מוגדרת. כעסם אינו מפר את שלוותו, בעוד שלוותו מלבה את כעסם. 

וודאי חושב לעצמו – תראו כמה קטנים רוב האנשים שחיים לידי. הם אינם מכירים בעובדות החיים, מתעקשים ללא הואיל להילחם בטחנות רוח ועוצמים עיניהם למול האמת המרה – מכוניות יקרות יותר הופכות את בעליהן ליקרים יותר, וכפועל יוצא – לבעלי הכביש. הוא משוכנע שאינו מפר את כללי הדרך, משום שהוא עצמו קבע אותם. כולם שווים בפני החוק, אבל יש מי שנמצא מעליו – ולא משנה כמה חזק הם יצפצפו, הצפצוף שלו עליהם חזק פי כמה.
במיוחד מעצבנת אותו הגברת מאחוריו. הוא משוכנע שהיא יכולה לעבור וסתם מתעקשת, ובכלל היא זו שאשמה. כה רבה תמיהתו, שאפילו נפנוף הזנב של הכלב לצידו כאילו מסמן לגברת – תתקדמי, את יכולה. הרי לא לעברו הם צופרים, כי אם לעברה. אם רק הייתה אמיצה ומיומנת יותר, הנהגת הזו, וודאי כל אי ההבנה הייתה נפתרת. ואם היא תוקעת את כולם, הרי שזו באמת בעיה שלה.

והיא? מסרבת לזוז. היא משוכנעת שהיא לא עוברת, אבל גם כשמתעורר בה ספק קטן לגבי כך, היא לא תעז לחשוף אותו. האיש הזה חצוף ומביך אותה. הוא מנסה לטפול עליה את האנוכיות שלו, והיא לא תשחק במשחק הזה. אדרבא, כל דקה שעוברת מפחיתה את הסיכויים שהיא תזוז. היא לא תהיה "האישה הקטנה" שהתקפלה למול השוביניסט הזה שעוד רגע יעיר לה משהו על יכולות החנייה שלה. אם הוא החליט לעמוד במקומו, גם היא תעמיד אותו במקומו – ולא תתקדם עד שכולם יווכחו עד כמה הוא מנוול.

חבר טוב מגיח מאחד החנויות ויוצר לרגעים ספורים תקוות שווא לפתרון המשבר. גם הוא מתעלם מתזמורת הצפירות ופונה לשוחח עם חברו על ענייני דיומא. בשלב מתוח זה גם פניותיי אינן מסייעות. החבר שולח אותי לשכנע את הגברת, וזו דבקה בעמדתה. אנחנו עומדים שם שניות ארוכות ומתבוססים בעיקר במבוכת המצב, שנראה כי ממאן להגיע לסיומו. חילופי צעקות וצפירות הן השיח השולט, ואין בהם כדי לקפל אף לא אחד מהאחוזים בהגה.

ובעוד השיירה מתפתלת כבר עד לקצה הרחוב, אף אחד מהנהגים האחרים אינו יוצא מהאוטו. הם אינם מודעים לדרמה המתרחשת בקצה הפקק, והאמת היא שגם לא באמת אכפת להם. יום שישי עומד להסתיים, ואיתו ההזדמנות האחרונה לכוס קפה קצרה בשמש ולמנוחת סוף שבוע. לא אכפת להם לא מאדון-מגיע-לי ומגברת-לא-עוברת, והם מתמקדים בהבעת תסכול ומרמור צורם ומצפצף. מישהו וודאי ישמע, הם כנראה מעריכים, ויפתור את התקלה. אם זו תאונה – יפונו הפצועים. אם זו חנייה – יואצו התיקונים. מה שזה לא יהיה – המחאה שלנו וודאי תישמע, במוקדם או במאוחר. ואם לא, נמתין עוד דקה או שתיים ונוסיף למחות. ככה זה כשתקועים בדרך ולא רואים דבר באופק. הוא מוסתר על ידי אחרים המצויים באותה הצרה.

והאחרים? משועשעים למדי. הפקק כבר ארוך, וסופו אינו נראה לעין. ומהמקום המצוין והמחומם שבחרו, ניתן להשקיף על כל הסיפור. הם אינם מתרגשים עוד, זה הרי קורה כל הזמן. וכלל לא נראה להם מוזר שאדם אחד עקשן וחצוף מצליח לתקוע ולבלום באנוכיותו את כל היתר. ניכר כי אינם מוטרדים מכך שבעצם, זה היה אמור להיות הפוך. הפוך – כמו מה שהזמינו, ועוד רגע יגיע, ויפתח שיחה שתשא אותם למקום אחר לגמרי, משוחרר ושלו.   

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

שודדי הזמן האבוד

"תגיד, שמעת היום בבוקר רדיו?", הוא שואל במכונית, בזמן שאני עושה עצמי פני מקשיב ותוהה לאן תתגלגל השיחה. "היום אמרו בבוקר", הוא מדווח, "שעד שנת 2057 יהיה כאן רוב של חרדים וערבים. ככה הם חישבו". אני מסביר לו שכל שבוע מתפרסמים חישובים כאלה, ובסוף אין בכלל הסכמה, כי הפרופסור מתל אביב חושב שההוא מחיפה שרלטן, וההוא מחיפה חושב שכל מי שבתל אביב הוא אידיוט. אז בינתיים כל אחד מפרסם את הנתונים שלו ומי שמצליח להפחיד הכי הרבה אנשים מנצח. רגע לפני שחשבתי שסיכמתי את השיחה, הגיע משפט נוסף: "טוב, בכל מקרה אנחנו כבר לא נהיה כאן בשנה הזו". אמר ושתק.

אבל אותי המשפט הזה לא הותיר אדיש באמת, ואיכשהוא חדר את חומות הציניות. זה מהעובדות הנכונות האלה, ששאריות התמימות מתקפדות לעומתן, מסרבות להשלים עם אמירתן המפורשת. ממש כמו בפעם שהיא שיתפה אותי, ברגע של כנות נדירה, שהיא מפחדת שיום אחד היא תתעורר ותגלה שהיא בזבזה את החיים. שעברו השנים היפות "שבהן עוד היה אפשר", ושעכשיו מאוחר מדי. אין פחד פוצע ומשתק מכך. אין תמרור אזהרה בוהק יותר שנכון יותר לציית לו. ובינתיים, אני מטיח בהם פעם אחר פעם שהם בזבזניים, ולא ממצים את מה שיש. ואולי, אני הודף בפניהם את הפחדים שלי, ומנסה לשנות ולתקן בהם את הליקויים שכבר הושרשו בי. ונשבע לעצמי שהמחוגים על יד שמאל לעולם לא ישמשו כדי להתריע שכבר מאוחר, אלא כדי להציע מה עוד אפשר להספיק.

אני מהרהר במפגש המרגיז שהיה לי בשער הבסיס השבוע. אחראי שערים עם דרגות על כתפיו התעקש למנוע את כניסתי. ברגע מסוים פשוט בהיתי בו והחלפנו שניות של הכרה. שנינו הבנו שבסופו של דבר אכנס. זה יעלה לנו בעוד קצת עצבים ואיומים, אבל המשחק קרוב לסיומו. הוא לא יכול להכאיב לי, הוא לא יכול לפגוע בי, ואין לו שום סיכוי לנצח. אז בינתיים, כדי שלא לצאת נטול כל, הוא מקמץ ידיו ואוחז בכל הכוח בזמן שלי, כבן ערובה המשתוקק לראות אור יום. האנשים האלה, שומרי השערים, מנקבי הכרטיסים, רוכני הדלפקים, מאיימים בעיקר על שאריות הזמן שלנו, מאותתים כי לא יהססו לעכב ולבלום אם רק יחשקו בכך, אם רק נראה בפניהם סימני חולשה והססנות.

ובעצם, הרי רק את עבודתם הם עושים. והנזק שהם גובים נמוך ושולי. והרי שלל הזמן שנגזל לא בידם נלקח, אלא בידינו שלנו. כמו בפשע המושלם, ככל שנתמיד בחיפוש אחר השודדים, כך נתרחק מהאמת. ככל שניטה להאשים אחרים בגניבה, כך לא נריח את המגבעת המתלקחת. וכשנעמוד ביום מן הימים בפני בית דין של מעלה, ונידרש להסביר היכן מסתתר השלל, יוותרו שפתינו חתומות. כמו שודדי הכספות המתוחכמים ביותר, שגם מאחורי סורג ובריח לא פוצים פה. ואולי, כמותנו, לא זוכרים הם היכן הוטמן האוצר. ואולי, מעולם לא הבינו את ערכו האמיתי, ואובדנו כלל לא הורגש.  

ולפתע אני נמלא קנאה באותם גנבים בלילה, שלפחות יש מי שרודף אחריהם כדי להעמידם על טעותם. ואחרינו, איש אינו מפקח. לבדינו אנו מתבוססים בשגיאות, גונבים מעצמינו ולא חוששים להיתפס. וכה בטוחים אנחנו, עד כי סבורים שנחיה לנצח. וכה נועזים אנחנו, עד כי איננו מתחרטים עד שנעשה מאוחר מדי. וכה צבועים אנחנו, עד כי כותבים אנו מילים ארוכות על קדושת הזמן, והן עצמן מובילות לבזבוז המשאב היקר ביותר. ועל כך, עמכם הסליחה.    

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

שלושה דורות של דור-שלוש

"אולי אתם יודעים איך פונים לבית אריאלה?", הוא שואל שתי נשים צעירות שחולקות איתו את השולחן המרכזי, שכנראה נבחר בקפידה מעבר לתחום המכוסה על ידי קרני השמש. "מה שכחת שם?", שואלת אחת מהן, אולי הבת שלו ואולי לא. "אני החלטתי שאני רוצה לתת להם את כל הספרים שלי. אין לי מה לעשות איתם יותר". בשלב הזה אני מרים עיניים. ייתכן שאני עד מרחוק לסצנה קורעת לב שבו הסב מתוודה בפני יקיריו על מחלה קשה שבעטיה יוותר על נכסיו שנאגרו לאורך שנים אינספור?. "אתן מבינות, פעם היה מאוד נהוג לשים ספריה בכניסה לבית. כשאורחים היו נכנסים, מיד היו נתקלים בכל הספרים. זה לא היה מאוד פרקטי, אבל היה לזה מסר. כשנכנסת לבית כזה, ידעת מיד שמדובר בבית תרבותי. היום אין את זה יותר, זה לא קיים.... ולי אין איפה לשים את הספרים יותר..."

אני חושב על הוידוי הכן הזה בדרכי הביתה, כשלפתע קול של שירה תוקף אותי מהעורף: "נה, נה, נה, נה, נה - שמישהו יבוא להציל ת'מדינה!". מאחוריי שתי בנות צופים, עניבת פרפר לצווארן, חוזרות ומשננות את הג'ינגל התורן שלמדו בהפגנה האחרונה. אפילו מדי החאקי-הנאיבי שלהן, מסמיקים נוכח רדידות החמשיר. הן חולפות לאורך בתי הקפה ההומים של יום שבת וממשיכות לצעוק סיסמאות חברתיות נועזות, מוחאות כפיים ולאו דווקא נגד יעד מוגדר. גם שיחליפו המדים את צבען ספק אם יבינו באמת. ספק אם אנו נבין.

כמה רדוד הפך העולם להיות, אני חושב לעצמי עם כניסתי אל הבית. הספרים והססמאות הן קליפה ריקה של תוכן שמרוב שנשחק כבר איבד צורתו, מעמדו וקיומו. אהרהר בכך מאוחר יותר, אני פוסק, שם אפל באזניים, נייק ברגליים ועולה על האופניים. יש לי בדיוק שעה אחת להתאמן, והמחשבות.. הן יכולות לחכות. כבר הורגלו לכך.

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

חלומות של אחרים

אני לא נהנה מלצפות בתמונות טיולים של אחרים. גם לא של חברים. ואפילו לא של קרובי משפחה. ואולי לא אוהב, זו הנחה קוסמטית. ואולי המילה המתאימה כאן היא מתעב, אם בכלל משהו מתאים. כי הרי אם נהנו שם כל כך, וחיוך על שפתיהם, שיערב להם ומוטב שינצרו הרגע הנדיר בזכרון. ובעצם, כשנעמדו בין הנוף עוצר הנשימה והמצלמה מקפיאת הרגשות ביקשו כאילו להכאיב, לתעד לא עבורם אלא עבורי. להגיד לי – ראה מה קרה בזמן שישנת, בזמן שחלמת, בזמן שבזבזת. ראה כמה טוב ועושר יש בעולם שבני האדם טרם רמסו, אנא היווכח פנים אל פנים בטעותך. וכמה שהמסע שלהם היה מתוק מדבש, איתי משתפים הם בעיקר את המלח, מפזרים אותו בחדווה, של ברי מזל בחברת מצורעים.

לעולם איני שמח בלב שלם עם הצלחתם של אחרים. גם לא של הקרובים במיוחד. כאילו אומרים לי, צא ולמד - אמונתך כי מצוין אתה בחוסר דיוק מקורה או בדמיון פרוע. שכן שיאים יש בודדים בעולם, והם אינם בידך. ובכל נתיב בו תחבר יש שצעדו בו קודם לפניך, וכל משימה שתבחר יש שהשלימוה לפני יובלים. כל רעיון כבר הוצע, כל המצאה כבר נשכחה. כל שיר כבר הולחן וכל שורה כבר נחרתה. ואתה – מה לך באשליותיך. שב ובוסס לך באשליותך כי נגעת והשפעת, וברצונך הוסף והתעלם מכך שאין דבר חדש תחת השמש, אותה השמש ששמעת עליה מאחרים, שמופיעה רק בתמונות שאינך נהנה לצפות בהן.

ורק דקות קטנות של אושר ניתנות לי לפרקים, ארוזות בחיוך, כשנוגע אני בנפש אדם אחר. כשריגשתי זר או מכר, כשחיממתי לב או סייעתי בדרך. כשחש אני שנקודת המפגש שלי עם אחר היטיבה את יומו, וגם את יומי. ואולי לא רק יום בודד, ואולי הרבה מעבר. ורגעים אלה אינם מונצחים לעולם בתמונות, ואינם מתועדים כלל, ואינם נתפשים כהישג מקצועי או פסגה שגמול בצידה. הם פיסות של חסד תלושות מזמן, שנאגרות בחשאי במיכל הדלק שמניע אותי בבוקר. שבזכותם אני אוהב, ובזכותם אני כותב. גם את המילים המטרידות האלה, שאפילו אתם אינכם מעיזים להגיד בקול רם.