לעיתים צרים וצנועים, ולעיתים מלאים רחבים ומכסים. אך כל אישה נשואה הנמנית על המגזר הדתי, מכבדת את קיומו של בעלה בפיסת בד המסתירה טפח בשערה. מדוע נבחר דווקא ביטוי זה כדי לסמל את ברית המחוייבות? סביר כי ברקע לכך ניצבת היריבות המרה, הניצחת והניצית, שבין מקדש התפילה הפרטי לבין שיערו המתנופף של האישה.
שכן מהי הדת במהותה הפנימית ביותר אם לא אסופת חוקים וכללים שנועדו לסייע בידי האדם לגבור על יצרי תשוקתו ולהגן על נפשו המתייסרת בחומות דעת טהורים זכים וערכיים. שיער האישה אינו אלא בד אדום המתנופף ברוח ומבקש ללכוד את קרני הגבר ולהטריפו במרדף שווא. גלישת תלתליה מאיימים להביא לגלישת תאוותו מעבר לכתלי המוסר, ולהקציף בעורקיו מקצבי פרא שיוליכוהו לתהומות אסורים. למול איום חריף וקיומי שכזה, מתגמד המחיר הנקוב בסרט בד קצר העוטף פיתוייו הנלוזים של שיער סוער.
והאין נכון להניח שהקרב הניתש אינו שמור לנחלת הדת באופן בלעדי? ואמנם ניתן לאתר מקבילותיו גם בחברה החילונית המודרנית. ואולם בה, נדמה כי המלחמה ערמומית וחמקמקה יותר, ואינה מובנת בקלות. מרבית המשתתפים בקרב אינם מבינים את מהותה, ושמות הנופלים אינם מונצחים ברבים. אפשר כי הסיבה לכך טמונה בזהותו הנסתרת של אחד הלוחמים, שפנים רבות לו ואיש אינו יודע לנקוב בשמו.
משום שבמגרש החילוני ניצב במובהק בקוטב אחד במלוא תעוזתו ההון החומרי. ושום סרט בשיער לא יגן על האדם המבקש להגשים חלומותיו בכיסים מלאים. כל גבר רוצה ללכת לאיבוד דרך מרפסת, ומסתפק בדמי ימיו בדמי שכירות.
אך מה ניצב ממולו של אמן הפיתויים הזה? מהו הכוח שנועד לכבוש את היצר המשחית, לייצר זהות, להגדיר ערכים ולכונן חברה? נדמה שפעם ידעו ועכשיו פחות. ומעתה כבר אין תשובות ברורות.
וכך נותר שיער האישה אסוף ומכוסה, והוא מביט בהתנשאות כלפי השיערות החשופים. יש אנשים שלפחות נותרה להם תכלית הכיסוי. אחרים, שכחו מזמן על מה פרצה השערה, ונדדו על שטרות ירוקים לעבר הכלום.
