יום שבת, 27 ביוני 2015

על מה פרצה השערה

לעיתים צרים וצנועים, ולעיתים מלאים רחבים ומכסים. אך כל אישה נשואה הנמנית על המגזר הדתי, מכבדת את קיומו של בעלה בפיסת בד המסתירה טפח בשערה. מדוע נבחר דווקא ביטוי זה כדי לסמל את ברית המחוייבות? סביר כי ברקע לכך ניצבת היריבות המרה, הניצחת והניצית, שבין מקדש התפילה הפרטי לבין שיערו המתנופף של האישה.

שכן מהי הדת במהותה הפנימית ביותר אם לא אסופת חוקים וכללים שנועדו לסייע בידי האדם לגבור על יצרי תשוקתו ולהגן על נפשו המתייסרת בחומות דעת טהורים זכים וערכיים. שיער האישה אינו אלא בד אדום המתנופף ברוח ומבקש ללכוד את קרני הגבר ולהטריפו במרדף שווא. גלישת תלתליה מאיימים להביא לגלישת תאוותו מעבר לכתלי המוסר, ולהקציף בעורקיו מקצבי פרא שיוליכוהו לתהומות אסורים. למול איום חריף וקיומי שכזה, מתגמד המחיר הנקוב בסרט בד קצר העוטף פיתוייו הנלוזים של שיער סוער.

והאין נכון להניח שהקרב הניתש אינו שמור לנחלת הדת באופן בלעדי? ואמנם ניתן לאתר מקבילותיו גם בחברה החילונית המודרנית. ואולם בה, נדמה כי המלחמה ערמומית וחמקמקה יותר, ואינה מובנת בקלות. מרבית המשתתפים בקרב אינם מבינים את מהותה, ושמות הנופלים אינם מונצחים ברבים. אפשר כי הסיבה לכך טמונה בזהותו הנסתרת של אחד הלוחמים, שפנים רבות לו ואיש אינו יודע לנקוב בשמו.

משום שבמגרש החילוני ניצב במובהק בקוטב אחד במלוא תעוזתו ההון החומרי. ושום סרט בשיער לא יגן על האדם המבקש להגשים חלומותיו בכיסים מלאים. כל גבר רוצה ללכת לאיבוד דרך מרפסת, ומסתפק בדמי ימיו בדמי שכירות.

אך מה ניצב ממולו של אמן הפיתויים הזה? מהו הכוח שנועד לכבוש את היצר המשחית, לייצר זהות, להגדיר ערכים ולכונן חברה? נדמה שפעם ידעו ועכשיו פחות. ומעתה כבר אין תשובות ברורות.

וכך נותר שיער האישה אסוף ומכוסה, והוא מביט בהתנשאות כלפי השיערות החשופים. יש אנשים שלפחות נותרה להם תכלית הכיסוי. אחרים, שכחו מזמן על מה פרצה השערה, ונדדו על שטרות ירוקים לעבר הכלום.

יום שישי, 26 ביוני 2015

אנונימיים

איינשטיין אמר פעם, שצירופי מקרים נועדו לאפשר לאל להישאר אנונימי. יש בזה כדי לחזק תדמיתו של האב הרחמן, המעוניין להקנות לילדיו את התחושה שהשליטה בידיהם. שהם הקובעים את הכללים והוא רק מביט גאה מן הצד, משגיח. שולח מבט סמוי מעבר לפינה, מטשטש אחיזתו.

ואולי גישה דומה מפגין האל המעניק להורים הזכות לחליט את שמות ילדיהם. וסבורים הם בתמימות שבכך מכריעים את גורל הילד, מבלי שהבחינו בחיוך הנסתר מבעד לעננים. אינם יודעים כי רק עונות השמיים יכריעו את אופי הולד. ייגזר עתידו בין סערות סופה ונפש לבין שלוות חופים ודעת.

ויש שיגידו שכך נוהג האל גם ביחסו כלפי הכותבים, ובסתר מכתיב מילותיהם בהחבא. כה שקוע במחברותיהם ולא יבחין כי מעבר לכתפיו השמיימיות קורן חיוכם הנשגב. הם הבוראים אותו במשפטיהם ומקימים אותו לתחיית עד בספריהם. הסגידה לעליונותו נועדה לאפשר להם להישאר אנונימיים.

יום שבת, 20 ביוני 2015

שבע וחצי לירות

יש בניין גדול ויוקרתי לא רחוק מהמקום בו אני גר. ובכוונה אני קורא לו כך, כי הוא עדיין לא בית. ובכל פעם שעוברים שם אבא שלי מצביע ומספר: כאן הייתה הספריה העירונית. ואני הלכתי לפה ברגל, יותר משעה לכל כיוון. כי רציתי לחסוך נסיעה באוטובוס שעלתה שבע וחצי לירות.

וכמו בת ים פלאית מרימה ראשה התרגשות קלה מתוך ימת הציניות, מקווה שלא להילכד במבטיהם הספקניים של האנשים.

לא משום הספריה, אף כי מרשים בעיניי המרחק שעשינו מהיכל השן המיושן ההוא ואוקיינוס הפרטים הזורם כיום מברזים פרטיים. הכיסופים למילה הכתובה נדרסים בבוז על ידי המילה המוקלדת, שמוחקת מבלי משים תווים במסך המחשב והפנים. והיום אין עוד הזדמנות להתאהב בין המדפים או להתלהב מאיתור מוצלח בחדרים האחוריים, או לרטון על אובדן סימנייה. ויש כמוני שחשים לכך געגוע מבלי שפגשו בכך באמת.

ולא משום החסכון, אף כי נוגע ללב ולכיס הנכונות לעייף את כפות הרגליים במשמעת פלדה כדי לשמור ליום אחר. מרגשת ומעציבה כאחת המחשבה על ההכרה באין, על מצוקת המחסור הנוכחת במלוא כאבה בגיל ילדות, ומשלחת צעירים לעסוק בחיסור ובחילוק גם מחוץ לשולחן הלימודים. ונוגעת המחשבה על ילד מזיע סופר מטבעות בכיסו, ואוחז בהם באגרוף קפוץ. ובעיקר מלמדת ומסבירה מאוד על המון סיפורים שעכשיו מתבהרים בעיני זכרוני.

לא משום כך ולא משום כך, כי אם משום המחשבה, התהייה, התקווה, שמשהו במסע הארוך הזה נטמע גם בעורקיי. אבות גמאו דרך ועיני בנים תפקחנה. שמשהו מהדרך הזו דבק גם בי, בצניעות והסגפנות העמוקה שבה. שצעד אחר צעד, ספגתי זיעת עמל ודעת, שיום יבוא ואעביר בתורי לעולם.

אחרי היובש

אחרי היובש, מגיחות המחשבות.

הראשונות מרחפות סביב משקפי השמש, ותוהות לפשרן, וממה יש להתחבא, והאם לא מוטב להסתנוור אם אמת נחרצת נחבאת שם.

ואחרי, תהיות סביב הגשם. מחשבה רעננה ומטרידה תוהה האם מבשר הטפטוף את משבר החמסין, או שמא ענן נחוש הרודף אחריי לבדו לעורר, להאיר.

ומכאן נודדת המחשבה לפיתולי הסמטאות המזדחלות במילה תרבות. שעד רגע חשבנו כי מבשרת היא מגוון ועושר, ולפתע הפכה מבדלת וחוצצת, כשער ברזל בין האוחזים בה והמתנגדים. ומפה לשם נעלמה התרבות כליל מעולמנו. האם חבויה היא במשפט בנושא תרבות שנוסח בלא תרבות? ואולי בכלל בבקשתה של הלקוחה הדעתנית בחומוסיה שהסלט שלה יהיה "ערבי". האם נעלב המלצר על רקע תרבותי?

והרהורים רבים נכרכו בשאלת הכריך. סנדוויץ טוב, לא קל למצוא. יש שחיפשוהו שנים, את הנוסחה המדוייקת. אחדים דלים מדי ומותירים בך רעב. אחרים עמוסים בכל-טוב, אך שילוב הרכיבים תערובת מסובכת. יש בהם אינטילגנטיים, מתוכננים, שנרקחו בתבונה ובדיוק מוקפד. ויש בהם טפשים, קומץ אספסוף שאולתרו מכאן ומשם. יש נועזים, מרהיבים באומץ ממרחם. ויש פשוטים, וקסמם רב. יש בריאים מדי, ויש את ההוא שהכין פעם אבא שלי, שנטף אהבה וכולסטרול. ואולי יימצא באחד הימים שגם אנו רכיבי כריך, ובבוא היום אתעורר קלוי, בין פרוסת המצוי לממרח הרצוי. 

אחרי היובש מגיחות המחשבות. והן מרקדות ועולות מן הפרטים הקטנים עד לסוגיות שמיים. ואחר כך יורדות שוב מטה, כמנהג מעגל החיים. כמו ריקוד הטבע אחרי היובש, המטפטף רמזים לכל עבר, ובהתגברותם שוטף המבול.

יום שבת, 6 ביוני 2015

הפוך על הבוקר

היא נכנסת כאורחת קבועה, מן המוכרות שכאן. מקבלים אותה בחמימות: אהלן סימה! מה שלומך? היא משיבה בהנהון קצר ומתחילה לסרוק את החצר. מיד קולטת אותם. יושבים לידי לקפה של צהרים ומקשקשים בערבית, בזמן כשהאחרים מדגמנים שזה לא מפריע להם. אבל המבטים שלהם מסגירים שהם מרגישים כאן כמעט בנוח, בלב המעוז ההיפסטרי של העיר העברית.

וסימה, היא הולכת ישר אליהם. מדלגת על השולחן שלי ומושיטה יד. הטקסט נועז ומותאם ליוקר המחייה: חמישה שקלים בבקשה. אנחנו כבר הורגלנו לסרב בנימוס אבל החבר כאן נעמד ומפשפש בכיסים, מוצא ומביא לה. כמו קנה בכך הזכות להמשיך להתערבב איתנו כאן. כמו הוכיח לכולם שסימה מנוסה, יודעת למי לפנות.

ובבוקר אחר נכנס כבד גוף עם מעיל עור בצעדים לחוצים ומבט קשוח ומאיים לבית קפה אחר. סחף אחריו את מבטי כולם ונעמד במפתיע באמצע החדר. תחושה של משהו גדול ובלתי צפוי עומד להפר כאן את שלוות המקיאטו. הוא רוכן לעבר אחד השולחנות בו ישבו זוג מבוגרים ומטיח בהם, בקול עדין להחריד: אולי ראיתם את מוסף התרבות והספרות?

נענה בשלילה ויצא כלעומת שבא, מאיים מעט פחות.

אנשים מסקרנים בבית קפה ממלאים בעיניי תפקיד דומה לתמונות החופשה של אחרים המופיעות תכופות על מסך המחשב שלי. הן אומרות מעט מאוד על האחרים, אבל שולחות מסר דחוף, כואב, מדרבן אל הצופה. קום כבר. הגיע הזמן שתלך לעשות משהו מוזר.