יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

הגלגל

אחרי שוידאנו היטב, ואף פעם נוספת, שפקדנו כבר את כל רכבות ההרים, התיישבנו לרגע אחד ובכל מקרה לא יותר משניים על ספסל שהשקיף גם הוא על דהירת הקרונות. מכאן נשמעו היטב זעקות הריגוש ונצפו בחטף פנים סמוקי שלהוב, כמו שוחזרו פרקי המסע מראשיתם. העליות והמורדות חלפו במהירות נגד עינינו והיינו מרוצים מהאומץ שהופגן, ומקור הרוח שנשבה בבלורית נעורינו. וידענו לספר ולהשוות מי מהנסיעות הייתה המפותלת ביותר, ומי המפחידה ומי המאיימת, והתחלנו לתכנן את מי מהן נזכה בביקור נוסף בהקדם.

ואז, מישהו מאיתנו הציע כאילו כבדרך אגב, שנעלה גם על הגלגל הענק. ואני כבר לא זוכר מי מאתנו הגה הרעיון, וממילא אין הדבר חשוב עוד. שכן, ההצעה נמסרה וניתנה באזנינו, ועתה לא יכולנו עוד להתעלם ולהתכחש לקיומה. אף שניסינו, ומשך מספר שניות נאחזנו בשתיקה. היה זה דבר מה לא מוסבר ולא מוגדר שהרתיע אותנו. ששילח בנו חשש אף גדול מזה שנלווה למפותלות שבנסיעות. ולא ידענו מה בו, בגלגל העצום הזה, שהותיר בנו אימה משתקת שכזו.

ואולי היו אלה קרונותיו הישנים, ואולי הטייתו העדינה, סיבוביו החורקים, מחזוריותו האיטית. ואולי גווניו הדהויים או צרימת נגינתו. ומנימוק זה או אחר נמנענו מלדון בעניין ולא שבנו עוד לעסוק בכך זמן רב.

יום אחד, שנזכר בכל זה, וודאי נביט בערגה מחוייכת בביקור הקצר בגן השעשועים בצעירותינו. וניזכר כיצד חששנו כל כך להתקרב אל הגלגל הענק ולהיכנס בשעריו. כי ידענו, כן כבר אז ידענו והפחד לפת בגרון בעוצמת מחנק מייאשת. ידענו שההולכים בשערי הגלגל לא ישובו עוד אל רכבות הערים. יסתובבו להם בנחת מתמשכת, מעלה ומטה, וישלחו מבטים מפוקחים הנה והנה.

כן, ידענו. לכן נרתענו כל כך מהגלגל הענק. שנינוחות הבטחון שבו, עודנה מאיימת יותר מזעקות החיים של הרוכבים הנצחיים בין פיתולים מפתיעים.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

צבע ודם

אומן יוצר פסל, ומכיר לעולם את יצירתו. את מיטב כשרונו יצק, עטף בסדיני דמיון, קשר בחוטי מחשבתו אל נוף נעוריו. בחר בקפידה את המקום בו יניח את המיצג. הידק בסיסו לקרקע, גם בסיסו שלו הודק. גידר המיצג בשבילי דרך, ופרץ בהם מרחבי פרשנות. העמיד את מלאכתו דוממת בחוצות עיר, מותירה להמונים, מתירה למבטיהם.

אחר הילך ברחוב ופגש בפסל. בחן היצירה בעיניו ומחשבה אחרת החלה לנטוף בראשו. אחז בתרסיס צבע והחל להכתיב פרשנות אחרת, להשמיע מילים שונות מעל המתכת הדוממת. לא היסס להלחין מילים של זר, להפריח שדות אלמוניים ברוח נועזת. וכשסיים, נותרה היצירה החבולה שותתת צבע באמצע הרחוב, חשופה ופצועה לעיני העוברים ושבים.

שני אנשים נועזים שמעולם לא נפגשו חברו לרגע בנקודה אחת באמצע הרחוב. כל אחד מהם טוען לבעלות על הפסל, על הרחוב, על השכונה, על התקופה. שניהם צודקים בטעותם, שניהם מתעלמים זה מזה, ובאותה עת מוגדרים על ידי יריבם. שלוות האנדרטה המפוסלת הוחלפה בשדה קרב, פסים של מלחמה, מפגשים טעונים של ישן מול חדש, קבוע מול חולף, סמליות עדינה מול בוטות אלימה.

אך מי מהם הבריון האמיתי? ומי החצוף? מי ביקש לגזול את שאינו שלו? מי עורר המהומה ובכוח מי להשקיט את הלהבה שניצתה? ואולי תלוי העניין כולו בזווית ממנה נשקף הפסל, ההשקפה שמתוכה פורצים האורות והמחשכים.

הקרב הזה על אנדרטת הברזל בכל העולם פרץ. הציף ימים רבים, הטריף לילות. אל שמיים קודרים עולות שאלות מפוחמות אודות הבעלות על הטבע, בערבוביית צבעים של קדושים מעונים ועניי קדושה.

אם היה אלוהים בשמיים היה מגחך למראה הצדקנות המאוסה של לוחמי הגרפיטי. של המבקשים לרסס כתובותיהם בצבע עז, עת נשפכת חמתם בנהרות של דם.