בלימודיי באוניברסיטה, נתקלתי באחד השיעורים במושג המיתוס. אחרי שדנים בו ומנסים להבין את מהותו, נתקלים באחד הקשיים המהותיים ביותר הטמונים בכל סיפור אגדה שנשתמר עם הזמן - ריבוי הגרסאות. הרי לרוב המיתוסים גרסאות רבות ומשונות, וקשה להבחין מי מהן אותנטית ומי דומה במבנה, בתוכן ובניסוח לגרסה המקורית שנכתבה אי שם במקום כלשהו בעולם, בזמן כזה או אחר על ידי פלוני אלמוני. על כן טענו חלק מהחוקרים המבריקים, שהמיתוס אינו אלא סך כל גרסאותיו. במקום לאמץ נרטיב אחד, כוחו של המיתוס בספיגת כל הנוסחים וכל המשמעויות שהשתרשו והתפשטו עם השנים. כעת הוא אינו אלא סיפור על שלוקח מרצון אחריות אבהית על כל צאציו שהתפלגו ברחבי עולם. הוא לא המקורי שבהם, הוא כולם.
התובנה החשובה הזו וודאי לא עברה במוחם של שני אנשים מאמינים שנסעו אתמול ברכבת התחתית בלונדון. האחד, מחבל קיצוני שביקש למחות על הלחימה הבריטית בסוריה, שיסף את גרונו של אחד הנוסעים. השני, אזרח תמים שנסע ברכבת וזעק לעברו: "אחי, אתה לא מוסלמי". הקריאה הזו, המשקפת לכאורה את האסלאם הנאור, את האמונה שניתן לשמר אמונה דתית לא אלימה, שהאסלאם הקיצוני הוא פלג סורר ואינו מייצג, מיהרה להשתכפל בדפים רבים ברשת. זו הפכה להיות אחת מאמרות היום באנגליה אתמול - קריאת האנחה של שפיות האמונה, וגם נחמתם של אנשי השמאל האנגלים שחששו מגל קנאות ושנאה בעקבות הפיגוע (בדומה לאחותם הלא תאומה השוכנת בפריס).
גם במקום מאוחר משם, בארץ הקודש, נשמעו קריאות דומות אתמול. קומץ קיצוניים מזוהי ימין קיצוני מיהרו לברך עם צאת השבת על מותו של יוסי שריד. כאילו המתינו כדבר ההלכה לצאת שלושה כוכבים בטרם ליבו שנאת חינם והשמיצו את כבוד המת. ובעוד אחדים מאיתנו מזדעקים על המעשה, מיהרו אחרים להזהיר מפני הסתה כלפי מחנה. "הם אינם באמת מייצגים את הדתיים", הסבירו. וכך - המוסלמי שדקר בשם הדת אינו באמת מוסלמי, והדתי שבירך על מותו של אוייב היהדות, בכלל אינו יהודי. הם פשוט נקלעו לדת במקרה, ומאחורי גבה נקטו באלימות והסתה.
אבל יש גם שהודו, שההיתממות כאן מיותרת. וציינו שמי שרוצה להאיחז בדת כדי להצדיק אלימות לא יתקשה בכך. לא משום שהיא בהכרח מעודד אלימות, אלא משום שהיא לאו דווקא שוחרת שלום הדת הזו. היא עשויה לייצר לגיטימציה ולספק תמיכה לנרטיבים שונים - ובניגוד לדתות אחרות שממוקדות יותר באידיאולוגיה מסויימת, היהדות יכולה לחבק את מבקשי השלום ורודפיו אך גם להמריץ את המשכימים להרוג, והאסלאם יכולים לתת כבוד לעמי הספר, אך גם תקדימי קוראן להוצאות להורג של כופרים. מרכולתן של הדתות פתוחה, ויש מי שנכנס בידיים חפצות בשעריהן.
כי הדת, היא כמו המיתוס. אינה יכול כבר לבחור את הנרטיב שהיא חפצה בו - הוא נבחר בשבילה. כל מי שמבצע רצח בחסות הדת אינו בהכרח חוטא לה - חמור מכך. הוא משפיע עליה. הוא מושך את שמיכתה מעל ראש ומעתה היא מחפה גם עליו. כי גם "אינו באמת מוסלמי", בראייתו הדת סייעה לו. וגם אם אלה "אינם יהודים", אין להתעלם כי דרכם היא דרך אמונה. הדתות לא יכולות להתכחש או להתנגד - הן משועבדות למי שמוליך אותן - בדרך הישר או בדרך שולל, כי הרי אין באמת דרך סלולה אחת.
על כן, יטיבו אנשי הדת אם לא ימהרו להוציא את "הסוררים" מחוץ למחנה. ראשית, משום שהם אינם סוררים. הם פורצי דרך, ומרחיבי בסיס האמונה. ושנית, כי בכך מוציאים ידם חובה במקום לטמון אותן בלב הבעיה. מוטב ינהלו את המאבק התיאולוגי - רעיוני - אמוני - מוסרי - חוקי בתוך בית המדרש, ויוקיעו מבפנים את גילויי האלימות האלה. לא יפגינו פנים אדישות ויגידו "משוגעים הם", אלא יפנימו כי הם חיים אנו בבית משוגעים, אין כל בטוחה כי בנו השפיות. המרידה אישית, אך הכתם קולקטיבי, ומי שבאמת ובתמים אוהב את הדת והיא יקרה לנפשו, לא ימהר להפקיר אותה לאלה הנאחזים בה חזק בדרכם להשתמש בה כמצנח בהידרדרות אל תהום תלולה.
התובנה החשובה הזו וודאי לא עברה במוחם של שני אנשים מאמינים שנסעו אתמול ברכבת התחתית בלונדון. האחד, מחבל קיצוני שביקש למחות על הלחימה הבריטית בסוריה, שיסף את גרונו של אחד הנוסעים. השני, אזרח תמים שנסע ברכבת וזעק לעברו: "אחי, אתה לא מוסלמי". הקריאה הזו, המשקפת לכאורה את האסלאם הנאור, את האמונה שניתן לשמר אמונה דתית לא אלימה, שהאסלאם הקיצוני הוא פלג סורר ואינו מייצג, מיהרה להשתכפל בדפים רבים ברשת. זו הפכה להיות אחת מאמרות היום באנגליה אתמול - קריאת האנחה של שפיות האמונה, וגם נחמתם של אנשי השמאל האנגלים שחששו מגל קנאות ושנאה בעקבות הפיגוע (בדומה לאחותם הלא תאומה השוכנת בפריס).
גם במקום מאוחר משם, בארץ הקודש, נשמעו קריאות דומות אתמול. קומץ קיצוניים מזוהי ימין קיצוני מיהרו לברך עם צאת השבת על מותו של יוסי שריד. כאילו המתינו כדבר ההלכה לצאת שלושה כוכבים בטרם ליבו שנאת חינם והשמיצו את כבוד המת. ובעוד אחדים מאיתנו מזדעקים על המעשה, מיהרו אחרים להזהיר מפני הסתה כלפי מחנה. "הם אינם באמת מייצגים את הדתיים", הסבירו. וכך - המוסלמי שדקר בשם הדת אינו באמת מוסלמי, והדתי שבירך על מותו של אוייב היהדות, בכלל אינו יהודי. הם פשוט נקלעו לדת במקרה, ומאחורי גבה נקטו באלימות והסתה.
אבל יש גם שהודו, שההיתממות כאן מיותרת. וציינו שמי שרוצה להאיחז בדת כדי להצדיק אלימות לא יתקשה בכך. לא משום שהיא בהכרח מעודד אלימות, אלא משום שהיא לאו דווקא שוחרת שלום הדת הזו. היא עשויה לייצר לגיטימציה ולספק תמיכה לנרטיבים שונים - ובניגוד לדתות אחרות שממוקדות יותר באידיאולוגיה מסויימת, היהדות יכולה לחבק את מבקשי השלום ורודפיו אך גם להמריץ את המשכימים להרוג, והאסלאם יכולים לתת כבוד לעמי הספר, אך גם תקדימי קוראן להוצאות להורג של כופרים. מרכולתן של הדתות פתוחה, ויש מי שנכנס בידיים חפצות בשעריהן.
כי הדת, היא כמו המיתוס. אינה יכול כבר לבחור את הנרטיב שהיא חפצה בו - הוא נבחר בשבילה. כל מי שמבצע רצח בחסות הדת אינו בהכרח חוטא לה - חמור מכך. הוא משפיע עליה. הוא מושך את שמיכתה מעל ראש ומעתה היא מחפה גם עליו. כי גם "אינו באמת מוסלמי", בראייתו הדת סייעה לו. וגם אם אלה "אינם יהודים", אין להתעלם כי דרכם היא דרך אמונה. הדתות לא יכולות להתכחש או להתנגד - הן משועבדות למי שמוליך אותן - בדרך הישר או בדרך שולל, כי הרי אין באמת דרך סלולה אחת.
על כן, יטיבו אנשי הדת אם לא ימהרו להוציא את "הסוררים" מחוץ למחנה. ראשית, משום שהם אינם סוררים. הם פורצי דרך, ומרחיבי בסיס האמונה. ושנית, כי בכך מוציאים ידם חובה במקום לטמון אותן בלב הבעיה. מוטב ינהלו את המאבק התיאולוגי - רעיוני - אמוני - מוסרי - חוקי בתוך בית המדרש, ויוקיעו מבפנים את גילויי האלימות האלה. לא יפגינו פנים אדישות ויגידו "משוגעים הם", אלא יפנימו כי הם חיים אנו בבית משוגעים, אין כל בטוחה כי בנו השפיות. המרידה אישית, אך הכתם קולקטיבי, ומי שבאמת ובתמים אוהב את הדת והיא יקרה לנפשו, לא ימהר להפקיר אותה לאלה הנאחזים בה חזק בדרכם להשתמש בה כמצנח בהידרדרות אל תהום תלולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה