אחד המוטיבים הבולטים במחזור יום הכיפורים הוא עקרון קטנותו ואפסיותו של האדם למול האל הכל-יכול. האדם ירא השמיים נושא מבטו אל על ומתחנן למידת חסד ורחמים שתגאל אותו מעוונותיו. אנחנו, שוכני הקרקע, מדגישים בתכני התפילות את חולשתנו ואת תלותנו המוחלטת בהכרעות שמיימיות, מבקשים מידה של התחשבות ונדיבות מהקדוש ברוך הוא, הפוסק בין חיים למוות.
אחת המשמעויות הנגזרות מהטקס העוצמתי הזה נוגעת לאופן שבו נתפסת מידת שליטתו של האדם בחייו. שכן אם המציאות והחיים בידי שמיים, מהו כוחו האמיתי של האדם; ואם יקום הבריאה עצום הוא, וחוקיו מרביתם עלומים ומסתוריים, הרי שאין לו לאדם כל יכולת אמיתית ורלוונטית להשפיע על סביבתו ועל קיומו. כשהכל בידי שמיים, אין דבר שנותר בידי האדם והאדמה. כל שנותר הוא להוסיף ולספור קיצנו לאחור, להקים בתים ומשפחות, ולהוסיף להביע חרטה כנה ועמוקה מדי שנה בשנה המלווה בסממני אבלות ויגון.
גם אם אני מגזים בתיאוריי, אין ספק שיש משהו באקט ההשתחוות והכניעה הזה שמפחית מיכולת ההשפעה האנושית. אדרבא, יטענו חלק מהפרשנים והחכמים, מוטב לו לאדם להיזכר ביום הנורא הזה במגבלותיו ובקטנות ממדיו, שכן הדבר רק יועיל להעמידו במקומו לאורך כל השנה. ואולם, אני נוטה לערער הן על הקביעה והן על מסקנתה - האם זהו המקום בו אנו רוצים להעמיד את עצמינו? כמתרפסים כנועים? כעבדים נרצעים וחלשים שלא עמדו בפניי פיתויי הזמן והמקום?
אני מרשה לעצמי להציע אלטרנטיבה - אני סבור שהאדם יכול, ראוי ואף צריך להשפיע. יתרה מזאת, אני חושב שקביעה זו ניצבת בבסיס האמונה היהודית. יצא לי להרהר במהלך ראש השנה במנהג התפוח בדבש, ומה הוא מבקש לסמל. בראייתי, יותר מכל מבקשת טבילת התפוח לבטא את יכולתו של האדם לקבוע בעצמו את מעשיו, את קיומו ואת גורלו. תפוחים יש לרוב, ירוקים ואדומים, מתוקים וחמוצים. כשאנו טובלים את התפוח בדבש כאילו מצהירים אנחנו - יש בכוחנו להשפיע ולהכריע באשר לטעמו של התפוח. גם אם לא נוכל לקבוע את טעמו "הטבעי", אנו מסוגלים באמצעות רצון ומעשה, לעטוף אותו בעיסה מתוקה ולהוציא מכל עז מתוק כדבש. כל שעלינו לעשות הוא לרצות ולהאמין - ולממש את הרצון הזה. אנחנו יכולים וצריכים להשפיע. על עצמינו, על סביבתנו ואולי אף על המדינה ועל העולם.
ביום הכיפורים אני מסרב למצוא עצמי מסתגר ומתקפד. להפך. אני רוצה לחשוב על מושגיו המרכזיים של החג - התשובה, הוידוי, המחילה - במובנים הרחבים ביותר שלהם. גם אם יום אחד יתגלה שכל העולם כולו גשר צר מאוד, ותפקידנו היה בסך הכל לחצות אל הצד השני, אני רוצה להבטיח לעצמי שאת החצייה הזו עשיתי כשאני שלם ובטוח בעצמי, כשאני אופטימי ונחרץ, וכשאני חש שפעלתי מתוך ייעוד ותקווה אמיתיים. אני רוצה לחצות כשיש אופק נפלא מול עיניי, והישגים מספקים מאחוריי. שתהיה החצייה הזו נעימה ומיוחדת, משמעותית ונשגבת. בראש ובראשונה כי כך הגדרתי לעצמי, כך ביקשתי וכך מימשתי - במנותק מכוונות הבורא תהיינה אשר תהיינה.
את הוידויים והמחילות של יום הכיפורים עשיתי בעיקר ביני לבין עצמי - השוויתי בין רגעי החריצות והעצלות שלי השנה, הכנות והשקר. שאלתי את עצמי מי אני היום ואיפה אני רוצה להיות. לאן אני רוצה להגיע ומתי ועם מי ואיך. עם כאלה שאלות חשובות, שנובעות מעצם האמונה ביכולת לצעוד בדרך ולהשפיע עליה, אני מקווה ומאמין שאגיע לתשובה כנה ומלאה.
אחת המשמעויות הנגזרות מהטקס העוצמתי הזה נוגעת לאופן שבו נתפסת מידת שליטתו של האדם בחייו. שכן אם המציאות והחיים בידי שמיים, מהו כוחו האמיתי של האדם; ואם יקום הבריאה עצום הוא, וחוקיו מרביתם עלומים ומסתוריים, הרי שאין לו לאדם כל יכולת אמיתית ורלוונטית להשפיע על סביבתו ועל קיומו. כשהכל בידי שמיים, אין דבר שנותר בידי האדם והאדמה. כל שנותר הוא להוסיף ולספור קיצנו לאחור, להקים בתים ומשפחות, ולהוסיף להביע חרטה כנה ועמוקה מדי שנה בשנה המלווה בסממני אבלות ויגון.
גם אם אני מגזים בתיאוריי, אין ספק שיש משהו באקט ההשתחוות והכניעה הזה שמפחית מיכולת ההשפעה האנושית. אדרבא, יטענו חלק מהפרשנים והחכמים, מוטב לו לאדם להיזכר ביום הנורא הזה במגבלותיו ובקטנות ממדיו, שכן הדבר רק יועיל להעמידו במקומו לאורך כל השנה. ואולם, אני נוטה לערער הן על הקביעה והן על מסקנתה - האם זהו המקום בו אנו רוצים להעמיד את עצמינו? כמתרפסים כנועים? כעבדים נרצעים וחלשים שלא עמדו בפניי פיתויי הזמן והמקום?
אני מרשה לעצמי להציע אלטרנטיבה - אני סבור שהאדם יכול, ראוי ואף צריך להשפיע. יתרה מזאת, אני חושב שקביעה זו ניצבת בבסיס האמונה היהודית. יצא לי להרהר במהלך ראש השנה במנהג התפוח בדבש, ומה הוא מבקש לסמל. בראייתי, יותר מכל מבקשת טבילת התפוח לבטא את יכולתו של האדם לקבוע בעצמו את מעשיו, את קיומו ואת גורלו. תפוחים יש לרוב, ירוקים ואדומים, מתוקים וחמוצים. כשאנו טובלים את התפוח בדבש כאילו מצהירים אנחנו - יש בכוחנו להשפיע ולהכריע באשר לטעמו של התפוח. גם אם לא נוכל לקבוע את טעמו "הטבעי", אנו מסוגלים באמצעות רצון ומעשה, לעטוף אותו בעיסה מתוקה ולהוציא מכל עז מתוק כדבש. כל שעלינו לעשות הוא לרצות ולהאמין - ולממש את הרצון הזה. אנחנו יכולים וצריכים להשפיע. על עצמינו, על סביבתנו ואולי אף על המדינה ועל העולם.
ביום הכיפורים אני מסרב למצוא עצמי מסתגר ומתקפד. להפך. אני רוצה לחשוב על מושגיו המרכזיים של החג - התשובה, הוידוי, המחילה - במובנים הרחבים ביותר שלהם. גם אם יום אחד יתגלה שכל העולם כולו גשר צר מאוד, ותפקידנו היה בסך הכל לחצות אל הצד השני, אני רוצה להבטיח לעצמי שאת החצייה הזו עשיתי כשאני שלם ובטוח בעצמי, כשאני אופטימי ונחרץ, וכשאני חש שפעלתי מתוך ייעוד ותקווה אמיתיים. אני רוצה לחצות כשיש אופק נפלא מול עיניי, והישגים מספקים מאחוריי. שתהיה החצייה הזו נעימה ומיוחדת, משמעותית ונשגבת. בראש ובראשונה כי כך הגדרתי לעצמי, כך ביקשתי וכך מימשתי - במנותק מכוונות הבורא תהיינה אשר תהיינה.
את הוידויים והמחילות של יום הכיפורים עשיתי בעיקר ביני לבין עצמי - השוויתי בין רגעי החריצות והעצלות שלי השנה, הכנות והשקר. שאלתי את עצמי מי אני היום ואיפה אני רוצה להיות. לאן אני רוצה להגיע ומתי ועם מי ואיך. עם כאלה שאלות חשובות, שנובעות מעצם האמונה ביכולת לצעוד בדרך ולהשפיע עליה, אני מקווה ומאמין שאגיע לתשובה כנה ומלאה.
