שיעור שחייה

השאיפות החזקות ביותר נשמרו למים העמוקים. רק בשיעורים האחרונים של ילדותינו העזנו לנסות. מבחן חשוף ליכולת לצוף במעמקים, להתקדם בכוח הזרועות והרצון. להשתלב כמו דג ליד האחרים, לתת תנופה נגד הזרמים ולהמשיך הלאה. להתגבר על חרדת המחשכים הצלולים. ובצאתנו משם ידענו כי צליחת הבריכה היא הוכחה חשובה לכניעות האתגר בפני הרוח. ונסתלקה אימת המעמקים מעינינו הצעירות.

אך היום, כמו נתהפכו היוצרות וצידי הבריכה גם יחד. במעמקים אני מיטיב לשחות, כמו דג, כמו כולם. אלו הם הרדודים הנוטעים בי אימה, שוזרים בי חשש בל יירפא. במי האפסיים חרד אני לטבוע, נטול כושר ציפה, נעדר תנופה. אין בכוחי עוד לצלול ולהסתתר תחת להט השמש הצורבת הזו. רגליי פוצעות הקרקעית ואני נשאב אליה תשוש.

צחוק הגורל הוא כי דווקא המים הרדודים הם שמקשים כל כך, חונקים את נשימתך. אולי שכחו ללמד את הכלל הראשון של שיעור השחייה. אין להסתפק בהצטיינות נחושה בגבהים הנמוכים. לעיתים זו היכולת לנשום בטבעיות מעל פני הקרקע הנחוצה לך כדי לשרוד. גם במים רדודים, שהזלזול בהם עלול להוביל לטביעתך.

כשלים לוגיים

כל האמיתות הגדולות שאנו מגלים בחיינו, על חיינו, מנוסחות במשפטים כלליים.
וגם, כל משפט כללי הוא על החיים.
אבל, כל משפט כללי על החיים הוא בהכרח מכליל מדי.
ומה שמכליל מדי, יש בו יוצאים מן הכלל.
ואם יוצאים מן הכלל, הכלל הופך שגוי.
ומה ששגוי - שקרי.

לכן כל משפט כללי הוא שקרי.
וכך גם האמיתות הגדולות שאנו מגלים בחיינו, על חיינו.

לכן, רק שתיקות אמיתיות.
שתיקות וחיוכים.
וגם אז, רק אם יחד.
וגם אז, רק אם מקורם מהלב.
כספת האמיתות הנכספות.
שרק בו מותר להתעלם מהכללים.
שרק בו לפעמים מה ששגוי - אמת.

מטבע על רצפה

המולת אנשים בבית קפה בסתיו תל אביבי. בכל שולחן סיפור משלו, קונצרט של חלקי משפטים וחוויות משבוע חולף. המתבונן מן הצד רשאי לבחור לאן להתחבר, למי להצטרף בחשאי מן הצד, כמשקיף אלמוני על סעודה משפחתית של אחר.

העין נבלמת פתע ונעצרת על אורח זר. מטבע שחוק שוכב על גבו תחת אחד השולחנות השוקקים. איש אינו מבחין בו, הוא אינו חסר לאף אחד. אין לו כיס לשוב אליו, ערכו מוטל בספק. הוא נסתר מעיני האחרים, משקיף על סיפוריהם מלמטה, אפוף רגשי נחיתות השמורים לחפץ שאינו שייך. בנסיבות אחרות, כך נדמה, יכול היה לתת בדיוק את הערך המוסף הנדרש להשלמת עסקה גדולה, או רכישה נחוצה. אך הבוקר הנסיבות אינן לטובתו והוא פשוט שוכב שם, אלמוני ונאלם, נעדר המטבע לשון, נוצר קנאה ואדישות בקשיחות תבניתו. טעם מתכתי צרוב בשתיקתו. כבר ויתר על תשומת הלב. התמכר לאלמוניותו ההירואית. התמקם בנוחות בהיעדר חשיבותו בהיכל הסיפורים הזה, נכון לעצום עיניו על הרצפה הצוננת רוויית כתמי האחרים. אינו זקוק עוד לרחמים. מרופד לו בכלום הזה.

שאלות מטרידות פועמות וגוברות. מה אם יכלו המטבעות לחשוב? לדבר? האם גם הוא מביט עליי בהסתר הבוקר? האם זהות מחשבותנו?

כתוב עליו

ואם תפגשהו בלב המדבר, והוא עייף ועצוב. ושיממון ישתקף בעיניו כולאות הדמע, ואופק שחוק ייפרש על שפתיו. ונחוש יהיה להיוותר לבד בבדידותו. ומרוב תשישותו יפסיק לחלום. ומרוב המחנק יפסיק לשאוף, ויכבול עצמאו בשלשלאות בזכות חירותו. ויסבן עורו בחוזקה במיצי קנאה ובגבישי מלח על פצעים פתוחים. ויזמזם דומיות בליבו העצל. ויתלכד עם צליליו ועם עברו. ויזעק להבה בעיניו הכבויות. ויצבע שמיו אפור חורפי.

אם תפגשהו, אל נא תושיט לו יד. אל תעטפהו בחיבוק. צמא הוא לכזה, על כן יתנגד.

רק כתוב עליו. בקצרה. אולי ישוב ויקרא לעצמו.

רגע לפני

מה ממלא מחשבותיה של כוס ריקה טרם נתמלאה במזיגה. אילו קווי דמיון נשזרים בבלוק הלבן ברגעי ציפייתו למגע המכחול. אילו געגועים יוקדת השמש בקרבתה אל אופק הים.

מהם השירים המתפזמים בלב אהובה הממתינה דקות ארוכות על הרציף. מה מניע את רטט היד הנשלחת אל הידית. מה הדוקה אחיזת האצבעות במכתב הבשורה.

האם החיוך יודע מראש על לידתו? כיצד מתכוננות השפתיים לפרץ העונג? איזה סוד מלחשות הן לעיניים מבעוד מועד? כמה נפלאים חלקיקי שנייה אלה, כמה מרגשים.

יש המייסרים חייהם בהמתנה מייאשת. ויש המלחינים ציפייתם בצלילי השלמה. אלו הרגעים טרם השחר שבוראים בנו אמונה. זו חדוות הספק והאומץ לבטוח שמפיחים בנו רוח.

הבושה והלחישה (פוסט מספר 400)

הן משכימות יחד, כרוכות זו בזו עם אור ראשון.
ומטפסות יחד ממעמקי נפשי דרך הריאות.
עד כובשות הן עמדה אחורית בפרברי מחשבתי. בעורף הרוח.

הן חוות את יומי יחד, מלוות בחירותיי. מסתתרות מהמולת השגרה ומהבלי העכשיו.
ממתינות לתורן לפרוץ מן המחשכים.

זו הבושה, אמא.
הבושה שפוצעת.
שהוטבעה בגופי בימי האדם הראשון, שהיה נבוך במערומיו. שגורש מגן העדן.
והיא עודנה אורבת בלילות קרים לילדים המפחדים מן החושך.

אך איני לבד, אמא. בליבי לחישה.
והיא זועקת משפט יחיד הנמזג באזניי ברוך אמהי.
"אתה יותר מבשר ודם, אדם. יותר מבשר ודם".

ואני בינהן. מאמין.

ירושלים, דצמבר 2013

אדון עולם

הוא קם טרוד משינה טרופה נוספת. כבר שנים שאינו מצליח להירדם כמו שצריך. אלוהים אדירים, קרא לעצמו בגוף שלישי, בהתנשאות הנסלחת רק לו. גם כשהגעתי לרקיע השביעי אני עדיין מודאג ומתוסכל כל כך.

מבלי לגלות רחמים עזים מדי כלפי עצמו הלך להציץ פעם נוספת על הילדים. כמו תמיד, נדודי השינה החלו כשהגיעו לעולם. תמיד כשכבר חשב שהצליח, התעורר לקול בכי או איתותים על מצוקת נשימה. להיות אב מרובה ילדים זה לא פשוט, הסכים עם עצמו, והחליט לעשות מעשה.

כשהגיע למטה שאל מיד: מה קרה? והאדם התבייש, וחשב, והשיב בלחישה. מתגעגע. אבל את כל העולם הרי בראתי סביבו, ולמי בכלל יוכל לרכוש געגועים.

לעצמי, השיב האדם. לעצמי.

ובהישמע המילים פרש האב את כנפיו ושב לכסאו השמיימי. זה לא המקום שיצרתי. זה לא הגורל שביקשתי לברוא עבור בניי. ואפיקי מבוכתו הזרימו דמעות בעיניו הנצחיות. ומבול של געגועים פשט בארץ.

..והבורא, עצם עיניו באיטיות רכה ונרדם לבסוף. כמשלים עם תוגת יציריו. כמפנים את העוול הנורא שהביאו על עצמם. איך בערנותו נרדם בעיניים פקוחות. זנח ילדיו בגעגועיהם.

שלט

לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. לא יכלו לשים שלט קטן: "הנכון"? או לצייר חצי הכוונה או לפרסם הוראות הגעה או מפת כבישים או תמרור? והיכן הם הוריי ומדוע הרפו אחיזתם המגוננת בדיוק כאשר תעיתי באפילה. והיכן חבריי ומכריי. ואיה מסתתרים שכניי. ואף אסתפק בשעה זו בזרים. ואפילו יהיו הם סקרנים שיצטופפו יחד כדי להביט בי מן הצד וימהרו לחמוק לצללים. היכן הם כולם.

והיכן אני. לא בטוח שאני צריך להיות כאן. לא בטוח שאני במקום הנכון. ומדוע חוזר על עצמי. ולא אל עצמי. כאן להיות, צריך אני? לא בטוח, בטוח שלא. לא יכלו לשים שלט: "בטוח"? או לסמנו בגדר חיה וטובה שתהא לי אם ואחות ומקלט? דווקא כעת, כשהכוכבים נטשו אותי. לו רק היו מביטים וזוהרים בי מן הצד. אסתפק בשעת לילה זו בזרותם. היכן הם.

לא בטוח שאני צריך. לא בטוח שחייב. ובכל זאת כאן, שואל. לא יכלו לשים שלט "לא בטוח"? וודאי הייתי נושאו לכל מקום. הייתי נהפך נושאו של השלט. והוא למושאי. דווקא כעת, ביתמות נעוריי. נווד דרכים תחת כיפת שמי מדבר. קול קורא בלילה ואין מענה.

וגובר החשש בקרבי כי אין מקומי כאן. לא בטוח. מדוע תעלומת צוקים ותהומות נפרשת לפנינו. מדוע אין בטחון בדרכי. לא יכלו לשים שלט? מה הייתי כותב בו?

החייל האמיץ

רוסו אמר שהאדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים. ומאלה החולקים על הבחנתו מציע אני לקום ממושבם ולצאת את הדלת. לפשוט בגדי עמלם ולרחף אל גבעות מוריקות, פסיפס נדודיהם. ולשאוף אוויר פסגות ולחדול מעיסוק בטרדות היום. ועת יתעוררו יבינו כי רק חלום היא חירות האדם. ועת יתפכחו וודאי יבינו כמה צדק רוסו. ועת יתבגרו יבינו כמה טעו.

כי אומרים שאדם הבורח מן הקושי והמצוקה פחדן הוא. אך אולי פחדן הוא זה הנשאר? שאינו מעז לשאול? המהסס לחלום? המתנחם בנוחות שגרת קבעון? פחדנים, כמו זבובים, אוהבים להתאסף מול זגוגית החלון הסגור. הם חושבים שזה מאפשר להם להיטמע בנוף בלי לצאת. הם אינם עובדים אפילו על עצמם. כמו זבובים ימותו צעירים כשיגלו שכבר אין בהם כנפיים. מיותרים יפלו חרש אל אפר אבותיהם הפחדנים.

צבא ההגנה מקצה שבע דקות לכל חייל לפשוט את מדיו. וכל חייל מתאמן ומשתפר עד שיצליח. אך לעולם לא תימצא דרך מהירה יותר לפשוט מדים מללמוד פילוסופיה. רק בזכותה אנו למדים שהחייל האמיץ ביותר הוא פחדן.

על סופה

כאילו עשויה היא מקשה אחת של קרח, אך שלבים חולפים בה. לעיתים סוערת ומסחררת ולעיתים דומעת ממטרים. לפרקים מציפה שטפונות ומשבשת את חיינו ולעיתים צובעת הכל לבן אצילי ואדיש. ואז מוצא עצמו האדם מול הנס השמיימי הזה וכמו העולם קופא גם הוא ומתנכר לקיומו ומצמית את הזמן ומתכסה שכבות הגנה שיכו בו להט חום ארעי משכר.

מתמזג מזגו של האדם במזג השמיים. נמזגים יחד לכוס אחת, שחצייה המלא נמוג בערפל וחציה הריק פוצע. ויש שמבקשים להרימה לחיים. ויש שהפוך.

ומפצירים בנו להעתיק עינינו הדואבות מן המשקעים ולשקוע בחלומות על סופה. על סופה של הסערה, של הדרך, של התקופה. סופה המתעתע, המסקרן המפתיע. זה המכשיל את חושיו החדים של הבלש המנוסה שהלך שולל לאורך הפרקים המותחים. שנדהם לבסוף לגלות.

כינס את כל החשודים בבקתה המושלגת וסקר אותם בחשדנות. תכנן בשיטתיות כיצד יאתר את האחראי לרצח, את עילת המוות. ובמקום זאת התמכר לחמימות הבקתה, לנוף המושלג הנצפה דרך חלונות משפחתיים. הניח את זכוכית המגדלת ופשט מעילו. מי האמין שכך יהיה סופה של התעלומה, חייך לראשונה בחייו. שיתחברו כך הרמזים ויחשפו את האחראי לחיים. שאין גופה כלל בסוף הפרשה הזו. שהתחלף החשד בשלווה.

עולות המחשבות בראש כאדים יוצאי הבלי פה מול זגוגית מוכתמת. בסופה צריך להיתלות, לא בתלאותיה. בתקוות הגאולה, ההשלמה. ועד אז נוסיף לחיות במתח. של סקרנות וציפייה. אימתי יפשירו הדרכים ויאפשרו לנו שוב לנוע. באילו צבעים יבחר הלבלוב שאחרי להפתיע אותנו בשובנו למחוזות האמונה שנקברו תחת הכפור.

הריח ההוא

רק שיגיע כבר הריח ההוא של הגשם, שמצליח לתרגם במדוייק תמימות ילדים לניחוח, עת שואפים אנו פרדסים צומחים וגבעות מוריקות ושלוליות שדה ומגפי נעורים ואהבות ראשונות וקשת בענן וחגים של פעם ובית ומשפחה. עת שואפים אנו כי לא ייפסק, שיוסיף להלום ברכותו בשכבות האבק והספק החונקות חלומותינו. שיבוא וימטיר גם עלינו טיפות מזל אחדות. ימלא גם אותנו בחסד.

רק שיגיע כבר הריח הזה, שמעורר בנו את מה שכבה, שמחזיר ונוטע בנו אמון. שיבוא וישטוף אותנו כהוגן.

הסערה בדרך

אומרים שהסערה בדרך, והיא תהיה עוצמתית במיוחד. ותסחוף כל מה שיעז לעמוד בדרכה ותפזר לכל עבר את שהוטל בשוליים. לא יוכל איש להתחפר באדישותו נוכח תאבונה הגועש, סחרורה נטול הרחמים יבלע חפים מפשע. ממטרים נחושים מטביעים עוללים בני שלושים תחת אימת ים. רעמיה נוקשים ומרתיעים ומאיימים להבקיע את גופך הדל ולבתרו לאלפי חלקיקים בהבזק איבה. במקרה הטוב, תותיר אותך מושלך ומדמם, מבכה את פצעיך, אבוד בפאתי תהום.

גשם מתחיל לרצד על זגוגית חלון. אט אט נפסק. הסערה כבר בעיצומה, מטלטלת. אך מבחוץ, מבחוץ לא ייראה לה זכר.

תורך

חבר יקר, הבט על התור הארוך המתעגל כזחילת נחש מול פתח ביתך. מורכבות חוליותיו מרבים שבאו לבקש סליחתך.

ראשונים התייצבו חבריך לעבודה. שחיבתם כלפיך העבירה אותם מנימוסם, מרחשי הכבוד הבסיסיים. פגעו ללא כוונה בקודים האנושיים ביותר שבין אדם לעמיתו, ביסודות האמון. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

מיד אחריהם ממתינים בעיניים כבויות ומבט מושפל חבריך. חלקם באו ממרחקים, מתקופות אחרות. לא ידעו מה לעשות עם דאגתם. ידיהם המושטות שפנו לחבק פצעו והכאיבו. נוף ילדותם היה חסר את הצבעים הרגישים שהיה בהם כדי לפקוח עיניים ולב. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

ובקצה התור משפחתך. שותקת. מחשבת מסלול מחדש. מהרהרת שוב במה שחשוב. מצטערת. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.

ואני, אי שם בתוך התור, מגיח רק לרגע הצידה בסקרנות לבחון את אורכו. ומציץ לגלות מי בראשו, מול פתח ליבך. ומוצא שם אותך. מחפש מחילה. רצית להתקרב ובמקום זאת התרחקת. ביקשת לחבק וברחת.

יש הרבה אנשים ממתינים בחוץ. צא לקראתם.

איתני הטבע

בראשית ברא אלוהים את איתני הטבע. את שורש עניינם שתל בקרקע ואחר, פיזר ראשיהם ברקיע והנביט מזון מן האדמה והחייה בריאות מן האפר ושילח תקוות במורד הנהר, בתקווה שיגיעו אל הים הפתוח, ומשם ינדדו אל האופק ויצבעו אותו בקשת של אפשרויות.

אך מרד האדם באל וברא לעצמו איתני טבע אחרים. והם זוהרים מן השמש ובהירים מן האור ונועזים מעין הסערה ומהירים מן הרוח. והם נפילים בני אנוש המשרטטים מחדש את גבולות היקום ומגדירים מחדש את חוקיו. הם מרחיבים ביזע את שדה הראייה ומצמיחים בו פרחים חדשים. וגם במותם נותרים הם איתנים. כי הותירו חותם שגם האל נאמן לו. כי זכרונם חזק מן הטבע, מן הטבע לשכוח.

ואולי בכלל אי שם, בעיירה רחוקה ונידחת, יושב אדם ומחייך. והוא שומע מוזיקה טובה ושותה משהו טוב, ואוכל וישן ונאהב. ואולי בכלל גם הוא איתן טבע, בלי שאיש ישים לב. כי איתני טבע אמיתיים לא צריכים שילדים יצביעו עליהם ברחוב. זה בכלל בינם לבין אלוהים. זה היכולת שלהם לקחת את האיתנות שלהם כמובן מאיליו, בטבעיות. בקור הרוח השמור לאנשים חמים באמת. הצעדים הקטנים של רגלי הענקים. הפשטות של החכמים. הרגעים החולפים של האנשים הנצחיים. חיוכו של משורר.

פסגה אפלה

בערפל הסמיך הזה, הצמרירי והטובעני, אתה נשאב לתוך תמיסת העננות האפרפרה הזו, שמחקה את הנוף בכתמי מברשת עבים. על הגבעה הזו, שביום טוב אפשר לראות ממנה את תפארת הנוף, אתה ספוג באפלה חורפית, מטושטש בערפול חושים ומסוחרר תחת הטיפות המתפזרות באקראיות. הנשימה כבדה אך טהורה, ואתה נישא עימה מעלה, צף על שברי ענן לתוך עין הסערה, מתנתק מן הקרקע הבוצית, נכנע למאווייך ומגיש גופך השלו לחסדי רקיע כהה. בעמק שמתחת נשמעים קולות רחוקים, דהויים, של מים וזרימה וחיים. הרוחות מכות בך, מטיחות שריקות כמוסות ממרחקים,דוחקות בך לנוע, להתחמם. הטבע כולו בוהק ושוקק סביבך על פסגת ההר הזו, מצליח להשכיח בך הכל זולתו, מכשף אותך בזוהר הילתו, בכיסופי עבים השטים לאיטם בעיסה מוקצפת. ואתה נשאב, לתוך הריק המסחרר הזה, לתוך הצינה הלוהטת, המשכרת. אתה משליך ריקנותך למול ההמון הפלאי הזה, מתגמד כאפר הפזור ונידף נוכח עוצמת פאר הבריאה.

ורגע לפני שמתפזרת הסערה בסחרורה הנמשך, פורצת פנימה, משתוללת, ומוחקת עוד כמה מילים. אינה מניחה למילות סיכום, מסקנות ולקח להשלים את הטקסט. משלחת אמירות גדולות על החיים מתחתית השורות. מותירה רק את הדהוד הרוח, את זרימת המים, את ריקנות הערפל. אותך לבדך מתמוסס בתוך כל זה. את השקט המזכך הניתך בך כאש.

קו סגור

אי שם, מתחת לכפות רגלינו החשופות, מתחת לעשב הפראי, והנחות היסוד, והאמונות הטפלות (והתפלות), ומושגי הקיום ותפישות העולם, מונח קו ישר. והוא רציף וברור ומוצק ובלתי שביר. וחזק דיו כדי לשאת על גבו הדק את כל השכבות שנערמו לאורך שנות התבונה האנושית. והוא נמתח מן הקצה האחד של היקום אל הקצה השני. וכה מהודק הוא לקרקע עד שאין להרימו ואין להופכו ואין לסובבו. כמו חץ בדרכו למטרה, מונח הוא אך ורק לכיוון אחד, מורה את הדרך בעיקשות קווית טיפוסית. ואף על פי כן, צנוע הוא בפשטות מהותו. על דפנותיו נכתב משפט קצר, אחד ויחיד, המבאר תכליתו: דבר מוביל לדבר. וזהו קו הסיבתיות הטבוע בעומק השטח, בעומק קיומנו עלי אדמות, שאין בילתו. ובזכות קיומו אנו למדים ויודעים שלכל סיבה יש מסובב, ולכל תוצאה גורם. שכל פעולה החלה מרצון, וכל שינוי נובע מצעד. כך קובע הקו, והוא רציני ומובנה ונחוש. מנקודה אחת לשנייה, בלי עצירות וקטיעות, בלי פניות חדות.

ועל אף שמצוי הוא בלב האדמה, מתנשא הקו מעל הרקיע, ומתעלם בחוצפתו מהקוראים תיגר על בלעדיות דרכו. על הטוענים כי חיוך מאולץ מביא לשיפור מיידי במצב הרוח. על הגורסים כי לקיחת חופשה כפוייה היא המאפשרת את לקיחתה. מסביר הוא כיצד יוצרים מוזיקה, ומתעלם מכמה שהיא יוצרת בחזרה. מכמה שהפגיעה מחשלת, מכמה שהבדידות דוחפת אותנו יחד. מכמה שהמרחקים מחזירים אותנו הבייתה, מכמה שהמילים כותבות אותנו, השתיקות מדברות, הסדר מבלגן, הרגשות הפכו רציונאליים כל כך.

קו הסיבתיות חד וברור. משוגר כחץ מנקודה אחת לנקודה אחרת בזמן ובמרחב. הוא מצביע עבורינו על כיוון אחד, מומלץ ונדרש, הכיוון הנכון. היחיד. ואנחנו, מוטב שנסתכל היטב על הקו הזה. נלמד אותו, נבין אותו, נעקוב אחריו. ורק אז, נפנה לכיוון ההפוך. נקשיב למה שהטבע באמת מספר לנו. הרי הוא בז לכל הקווים האלה שהמצאנו. הוא שם עליהם פס. מציף לנו פעם אחר פעם נקודות אור חדשות, שלל כיוונים אחרים שאינם ממושמעים לאף אחד זולת המסתקרנים בהם.

חבל על הזמן, שמשון

הבט ישר! בהה בריכוז במצג שלפניך. הרואה אתה כמה אושר טמון בו. כמה עושר. שתה עוד לגימה והתרווח בכסאך. התענג על צלילי העונג הבוקעים מדמויות הצללים המפזמות מתוך הקיר. לא שדים הם, חברים. דמויות לחיקוי. הבט ישר! תכנן כיצד תצטרף אליהם.

רק אל תביט מטה. אל תפזול לצדדים. לא משום החשש כי תבין שכבול אתה, שתבחין באזיקיך. הרי גילית זאת מזמן. לא מתוך הפחד שתגלה את קרני השמש המפלסות בנחישות דרכן בסדקי המחילה. כבר לחשו סוד באישונך. רק מתוך הסיכון הנורא שתאמין בכוחך לקום. האם כשמשון תבקש למוטט על כולנו את המבנה שנוצר בעמל וביזע? מה לך גיבור, מה רע לך. הבט ישר. אתה תכף שם.

יש המתלבטים בין שתי אפשרויות כתיב: התפקחות או התפכחות? ויש המעדיפים לבחור מילה אחרת, כדי להתחמק מן הטעות. ושוגים הם לחשוב שבחרו.

חבל על זמן ההתלבטות שמשון. חבל על הזמן.

נר ראשון

נר אחד, דק ולא ראוותני. הוא אפילו לא צבעוני והוא לא זוהר. ואורו צנוע והילתו מתונה. ובערתו איתנה אך דועכת וטומנת בחובה לחשוש ענו. אך החזיק שנים רבות ונשט בגופו הדל סיפורים של מורשת וקסמים מכושפים של אנשים רגילים. והחזיק ימים רבים, מעבר לסביר ולמקובל. וחדר דרך עיניים מעריצות ללבבות רבבות מאמינים שאהבו בלי דעת.

וחלקו יוצב בדקות אלה על חלון הבית, וחלקו נטמן הערב לעולם.

מכפת'ך

מה היא כבר עשתה, בטח חשבה לעצמה. בסך הכל טיפסה עם הג'יפ הענק והיקר שלה על שביל החול שבצד הדרך, עקפה את כל השיירה הממהרת המבקשת למצוא מוצא מן הפקק הארור הזה, ועכשיו ניסתה להשתלב בדיוק במקום המכונית שלי. אין בכך שום פשע או עוון, רק מעשה ישראלי טיפוסי שאיש אינו מגלה תמיהה לגביו. אבל אני, כתמיד, עמדתי על המשמר. אותי היא לא עוקפת. עד כדי התנגשות הלכתי איתה, ראש בראש. ואולי גם הייתי מוכן ללכת עד הסוף - טרם יצא לי לבחון. אבל אותי היא לא עוקפת, לא היום, לא אף פעם. והיא באמת לא עקפה. זה היה מתוח וצמוד, אבל לא עקפה.

זה הרי בכלל לא קשור לכביש אצלי, שוב האוטוסטרטדות הופכות בדמיוני למטאפורות והרכבים לדימויים. התאונות לעימותים, הנתיבים לאינטרסים, הרמזורים לכוח החוק. ובתוך כל זה, אני מסרב לתת למישהו למצוא את הדרך הקלה שתעשה לו טוב על חשבון השאר. כי הרי לא רק בכביש, על כל אחד שיעקוף, יהיו המונים שישלמו את המחיר. הם ימתינו יותר, יאבדו יותר משאבים, ישלמו יותר מס, יספגו יותר אלימות, יקבלו פחות צדק. אנחנו מבוגרים, ויודעים שלא תמיד אפשר שכולם ינצחו. למעשה, ברוב הפעמים שמישהו מתעלם מהחברה ועושה למען עצמו באופן עצמאי, מישהו אחר מפסיד. הרי אם רצה האדם שכולם ירוויחו, וודאי היה מתייעץ ומציע. הוא פועל לבד כי הוא יודע שזה רק לטובתו.

ואנחנו? ההמון השותק, זה שמשלם ומאפשר, אנחנו ממשיכים לעמוד בפקק. ונותנים לאחרים לעקוף. כי מכפתלנו בעצם. זה לא הבעיה שלנו, וגם אם נבלום עקיפה יבוא אחר מחר ויעקוף בכל זאת. אנחנו הרי לא יכולים לחנך את העולם או לשנות גורלות. לכן, כדי שלא נידקר או ניפצע, מוטב שנלך עם הזרם. מקסימום נמתין עוד דקותיים בפקק, מה כבר יקרה.

אבל אני לא מקשיב להבלים האלה. אפשר לדומם מנוע, אבל לא חברה גועשת ונחושה שלא מסכימה לתת לבודדים להכתיב עבורה את חלוקת המשאבים או את ערכי ההתנהלות. הרוב שתק מספיק, ועתה הוא צריך להגיד את שלו. כקולקטיב וכפרטים, ולהילחם בעבור מה שבאמת חשוב, בעבור מה שבאמת ראוי להיאבק למענו בחיים הקצרים שלנו. ואת כל זה אני רואה לנגד העיניים שלי כשהם מנסים לעקוף. זה לא הכביש, זו הדרך. לא העקיפה אלא החוצפה, היוהרה, היומרה. הם עושים את זה בשקט, אבל אם תקשיבו טוב תשמעו כיצד הם מצפצפים בקול רם על כולנו. בחברות בהן יש תרבות מכובדת של עמידה בתור יש פחות פשע. יש פחות אלימות. יש פחות שחיתות. עכשיו תשכנעו עצמכם שזו רק עקיפה קטנה...

"מה אכפת לך?", היא צועקת לעברי, אבל אני נחוש. למה לא וויתרתי? האם לא ראיתי את הילד במושב האחורי? ראיתי, רק עליו התסכלתי, רק עליו חשבתי. והאמת היא, שבגללו לא נתתי לה לעקוף. בזכותו. בשבילו. הישרתי מבט אליו והתעלמתי מהצעקות שלה. והיא נכנעה בסוף.

והמשיכה עוד מטר או שניים, עד שהרכב שממולי נתן לה. ואתם, חלקכם בוודאי תתנו גם. כצעד של נדיבות מתחשבת. ואני מבקש מכם להתחשב באמת. הנדיבות הקטנה הזו עשויה להיות המעשה הכי אנוכי שתעשו.

תמונה בבקבוק

"לפעמים הים סוער ואין גלים" / מיכה שטרית

אמא הביטי, התקרבי אל התמונות של בנך המסודרות בקפידה. פתחי את האלבומים, הציצי בעיניו, בנופים הנפרשים בסתר נועז מאחורי גבו, בפנים הסובבות את כתפיו השמוטות. בחני את שפת גופו, האזיני ללחישות הגולשות ממבטו. נשמי עמוק והיטמעי בתוך התמונה, עמדי לצידו, הניחי ראשו על כתפך, כמו פעם. כמה פשוט היה פעם.

פתחי את ארכיוני הילדות שאגרת במגירות, את העדויות המצהיבות שתיעדו את ההליכה הראשונה, את הטיול לגן החיות. זהי את מבטי סקרנות התום שאפפו הרפתקאותיו. היכן הם היום, לאן נתפזרו, הכיצד נשתברו חלומות ילדות כמוסים כצעצועים שכבר אין איש משחק בהם.

הסירי את התעודות הממוסגרות מן הקיר, את המכתבים העתיקים. הסירי גם נעלייך ועמדי על קו החוף. דמייני כי התמונות נשתלחו אלייך ממרחקים, בקבוק זכוכית שהונח בלב אוקיינוס של דמעות.

רכני עליהן, שוב ושוב. נסי לאתר שביבי חיוך, שמחת חיים. אל תרפי אמא, אל תרפי. הוא עדיין הילד שלך, תמיד יהיה. חפשי את הרמזים שהוא משגר לך בקפאון תוויו. דממת התמונות זועקת לעברך לחילוץ. אולי נשתברה ספינתו של המלח שלך, והוא בסכנה. אולי איבד את כוכב הצפון, טעה ותעה, הולך שולל ברוחות השמיים. נתכרסמו משוטיו.

אל תהססי, קפצי למים, הגישי גלגל הצלה ועטפי אותו בחום. שלא יקפא, הוא עם חלמותיו, וישקע למצולות עתירי כרישים. השיבי אותו לאי מבטחים. החזירי אותו הבייתה. השיבי אותו מלב ים אל הים שבלב.

הצד השני של הגשם

לשבטים פרימיטיביים, כך אומרים, יש המון שמות לגשם. הם המציאו בלשונם הציורית כינויים אינספור שעוזרים להם להבחין בין טפטוף קצוב לממטר מטריד. בין סערה מסחררת לשטפון מתון. אולי זה בגלל שהם לא רק בוהים בגשם כמותינו. הם מקשיבים לו, שואפים, מתחכחים בו. מחלקים אותו לזנים ומשפחות.

אבל אני בטוח שאפילו הם, המומחים הגדולים, לא מכירים את שני צידי הגשם. בעברו האחד, זולגות הטיפות בתוגה על לחיי עננים, ומקפיאות צלקות בדידות תחת עיניים דומיות. צינה בלא רוח מטפסת בינות תהומות מוצפים, עוקרת זרדים וחיוכים המתעופפים ללא טעם. מתקדר האדם כשמיו, צף כעב נוצה, שותק חסר כל וקול מול זגוגית מוצלפת.

יש המספרים על צדו האחר של הגשם. ושם חמים ומכרבל. הטיפות נספגות בעדינות מעונגת, זוגות זוגות במבול. נעימה הבהייה בזליגתן יחד, כשהן מתערבות בניחוח טעמים מהבילים שנרקחו ביד אוהבים. תקוותיהם מלטפות ראשי חולמים, נוטפות סיפוק רענן, סוחפות מחובקים למחול סוער בעין הסערה.

בכל שנה עם בא החורף, אני נזכר שתורי להחליט. היכן אני רוצה לעמוד. באיזה צד של הגשם.

ואם תפגוש

ואם תפגוש כך סתם במקרה את עצמך ברחוב, האם תברך לשלום? כמכר ותיק וחבר נאמן, כשכן קרוב, כאח. או שמא תוסיף ללכת כזר מתנכר, בטענה שכה השתנת ושכבר אינך מזהה. ובין כה וכה אנו עמוסים וטרודים ועייפים ומוטב שלא לעצור גם לא למבט חטוף, אפילו אם זה עצמך. בבא היום תדרוש בשלומך אך לא ביום טרוף מחשבות זה כשהשמש שוקעת מוקדם בחוף שראית בתמונה.

ואם תפגוש כך סתם עצמך ברחוב, האם תובך? או תכעס? שכך הפתיע אותך בלי להודיע וכפה עליך שיחה שביקשת לדחות. ואולי תעבור לצד השני של הדרך או לעיר אחרת כדי שלא תיפגשו עוד, גם לא בדרך מקרה. צפוף כאן עם שנינו אומרים שניכם.

ואם תיפגשו, האם תרד על ברכיך, מיוסר וכן, ותתנצל. על שלא שמרת על קשר. על שהותרת אותו מתגעגע ולבד כל כך. שכחת את עצמך. והוא פגוע ועצוב. רק המתין שתעצור. שתאהב

ללמוד בדרך הקלה

עכשיו, משהוגשה המטלה האחרונה, והושלכו מאות דפי הסיכום שנכתבו בידי אחרים למקומם הטבעי, ונמחקו התקצירים מזכרון המחשב והאדם, והוזנו הציונים המחייבים, והונחו הספרים, והופסק השינון, עכשיו הכל נגמר.

ורק הלמידה לא פסקה. ולא משום חריצותה הבלתי נדלית כי אם מתוך שמעולם לא החלה. בצוק העתים והזמנים לא נותר פנאי ללמוד בהפוגות המבחנים. לא הותר מקום להפנים וליצור עת דחקה מלאכת השינון את חדוות ההבנה. במקום בו קוראים תקצירים, אין אפילו ספרים לשרוף.

זה כמו ללמוד בדרך הקלה. זה עשוי לתת בידך תואר שאינך ראוי לו והוא לא ראוי לך. ככל שציוניי גבוהים יותר כך גוברת המבוכה. אני והם שותפים למלאכת ההתחזות, למשחק התפקידים. לפחות אם היו מכנים זאת תואר בתאטרון היה בכך משום קמצוץ של אמת. ועתה, רק שורה בתדפיס בו נכתב "כאן למד". כמו "כאן נקבר". אלא שבקבורה לפחות נותר שריד וזכר.

בזמן שנעלבנו

בזמן שנעלבנו, מפלים גועשים נמתחו למצולות מעמקים, והם קוצפים ורעננים. וכמותנו נסחפו למרחקים ללא סיבה, ונשתברו בסלעים מוצקים שהתנשאו מקרקעית האפיק. וצנינות המיים וחדוות הטבע ומצלול האוויר ותשוקת הרוח והילת ההווייה התלכדו לצלילי נפש מתוזמרים. ניגנו יחד בהיעדר קהל, שהפסיד את הופעת חייו, בעודו נוקם עלבונו.

בזמן שכעסנו מישהו בעולם התאהב. תחילה לא היה בטוח, והתמלאו רסיסי עורו פצעי ספק ולבטים מוגלתיים. עד אותת ליבו בגמגומיו כי זה הרגע ובישר בוא אביב באגלי זיעה ומעוף פרפרי ריאה. מומחים זיהו לשניות הפרעה ססמית בקו השבר הטקטוני המבחין בין החיים שלפני ומאז. ורגליים רועדות החלו לפסוע על שביל ניצני פרחים, ירוקים מקנאה.

ובזמן שישנו, ובעת שחסכנו, וברגע שהתמרמרנו, ובעיתוי שחששנו, ובתקופה שהתבצרנו, המשיך העולם להסתובב. אומרים שלעולם אינו מתעייף, הצעיר הזה. שואב השראתו מהחותרים להדביק קצבו, ושעשוע מלא רחמים מן הניצבים במקומם. פגועים, כעוסים, מיותרים. 

יום אחד יגלה האדם שלא בזבז, כי כל חייו היה בגרעון. ויהיה אז מאוחר לבדוק את החשבון. לא יועילו עוד הכעסים והעלבונות, שהובילו את מפעל חייו לפשיטת רגל.לא יועילו עוד.

מרד הדמעות

מוטב לא לבכות. 
לא להיענות לקריאות החופש, 
תביעות השחרור,
של הדמעות.
במיוחד לא בחורף, כשקר,
והדמעות קופאות ומצלקות,
ואין מי שימחה את מחאתן.

מוטב לא לבכות,
להתעלם מן המפל הגואה.
כי הבכי הארור,
הוא הורס את האיפור,
שפוזר בעמל רב מסביב לעיניים,
ונועד להפוך אותנו לרואים-ובלתי-נראים.
כמו כל אלה שאינם בוכים, לעולם.

באמת שמוטב לא לבכות,
כי חציית הגבול מבפנים החוצה היא הצהרת כוונות.
היא עשויה להתפרש כהכרזת מלחמה, 
כהתפרצות בלתי חוקית,
שתערער את הסדר הקיים והיציב,
שתחייב תגובה כואבת, 
פגיעה בחפים מפשע.

יש האומרים שהמלחמה היא ניגוד השלום.
אך אנשים חכמים מבינים, 
שאויבתו הגדולה של השלום היא היציבות הזו.
זו היא שמעכבת את בואו, 
רפידות הנוחות שלה משכנעות אותנו להוסיף לשבת בלי-נוע.
את השקט הוא מתעב, את רוגע האביב.
ואולי גם מעט מקנא בהם, שכך הסתדרו בלעדיו.

אם יכול היה השלום לדבר וודאי היה מפציר בנו לבכות.
למרות שאסור, וכואב, וחבל.
כי חיוך אפשר לזייף, אבל דמעות תמיד כנות.
ומשהו בהרכבן ממיס חומות ומחיצות,
שרק בנופלן מתבהר כי מעולם לא היה בהן צורך. 
רק אחרי המרד תוהים כולם מדוע כך התמהמה.
בעודנו ממתינים בחיוך, שכמותנו היה מנוכר לעצמו. 

התנשאו

בהיתקלכם באנוכיות נטולת מעצורים, דורסנית ובלתי מאופקת. כשתיווכחו כי החליפו מסכי המגע את המגע האנושי, את החום הסולידרי הבסיסי. כשלא תדע נפשכם מנוח מכעס וזעם על היעדר התמיכה, על חוסר ההבנה, על פשיטת הרגל של החברות, על הבדידות. כשתמצאו עצמכם מקוננים על דחיקת ערכי הלב בערכי הכיס. או אז, התנשאו. התנערו מעל הכאן, והמקובל, והשריד. והפכו עצמם לדגם מיושן אך אמיתי, כזה שאינו מהסס להתיימר להיות נאור ומוסרי יותר. כן, וישר, ואיתן. אל תפחדו לרומם עצמכם מעלה אל פסגות נישאות של משמעות המשקיפות מטה על רדידות מוסרית ותרבותית. 

התנשאו מעל השחיתות. מעל הנביבות, מעל הרדידות. מעל התירוצים, מעל האילוצים. מעל הנוח והמוכר. מעל האפשר. מעל "הלחסוך למחר". התנשאו עד שתתקשו לנשום מרוב דילול האוויר. שם, בצינה הבודדת, בצוק התלול שבקצה המדרון החלקלק, בפסגה הזקופה מעל העמק, שם שוכנת לבטח הרוח. 

לא ביוהרה. לא ברחמים. בכבוד - למי שהיינו, למי שאנו רוצים להיות, למקומות שאנו עדיין יכולים לחזור אליהם. בכבוד ואמונה כלפי עצמינו - שעדיין זרועה בנו תודעתו של האדם המורד שאינו מוסר נפשו בקלות לצווי הנוחות והתקופה ומבקש להתנער מעול החירות. לכתוב כדי למנוע תכתיבים. לצייר כדי לצאת מהמסגרת. לשיר כדי לקטוע את השתיקה. לזייף רק כדי להתעלות מעל הזיוף המדוייק של כל היתר. 

אנחנו כל כך רוצים להיות אנושיים, שכמעט ואיננו עוצרים להבין כמה זה מעליב. 

שבועת הפרח

"יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה"
מוניקה סקס

יום אחד, כשהלך בשדה, הוא ראה את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה. ועתה כבר לא יכול היה להבחין אם ער הוא, אם חולם. עלי כותרתו פרטו מנעד פעמונים ענוג ברוח סתיו. גבעולו ירוק, איתן, נחוש ונטוע. שלו וטבעי כמו שתול על פני מים, כמו נברא בצלם תפארת הטבע, לרומם לב אנוש, להטיח ירוק-קנאה בשיחי הגן, לסמוק לחיי פירות הדר. והוא מותח שדרת עלעליו בגאווה ומודיע באילמותו כי אין מופלא ממנו.

ובבהייתך בו, משהו מילדותך שב ומפעפע בין הרקמות העייפות. ואתה נמלא התרגשות וציפייה ונפעם מהילתו. בחזיונך כמעט מושטת יד קוטפת. ואינך יכול שלא לתהות האם ניחן בקסמו עוד כשהיה ניצן בן יומו עת הגיח מן האדמה. כמו היו הנופים שנחזו בעיניך עד כה הקדמה צנועה, ציפייה ממושכת לבאות. כמו נועד הרגע הזה לברוא בך אמונה מחודשת.

ואז, ברגע הקסום והמבלבל הזה, אתה נשבע פעם נוספת לעצמך. בעיקשות דוממת. לעולם לא להתפשר. לעולם לא.