פעם, כך מספרת אמי, רדפה אחריה ברחוב המורה לתנ"ך. האיצה צעדיה וקראה לה מקצה רחוב (לא ידעה שמה, ונאלצה להסתפק בתואר הכללי 'אמא של'). וכשהשיגה אותה נעמדה, הציגה עצמה בקצרה, ומיהרה להסביר לה את פשר העניין. הבן שלך, הוא ענה בכיתה תשובה כזו יפה, כזו מדוייקת, שהייתי חייבת לשתף אותך. הוא קלע לדעת פרשנים גדולים, והביע דעות שהיו הפוכות ליתר התלמידים. ואז פירטה בהתלהבות את הפסוק המדובר, והפרשנים והתשובות הנכונות.
בפירוט רב שמעתי על המרדף. היכן התקיים, ומתי, וכיצד קראה מקצה הרחוב, ואיך סיפרה בחיוך נלהב ועיניים כנות. לילד קטן, וגם לגדול, הסיפור המקראי הזה חשוב.
כי לפעמים אני מדמיין עצמי מצטרף למרדף, אחר החקירה הסבלנית והפרשנות המדוייקת, המבט הנרגש השמור ללידת רעיון, תחושת הסיפוק הנבראת בלמידה. זהו המרדף היחיד בעולם שעונג להשתתף בו, והמצויים בסחרורו אינם חושקים בסיומו. המרדף היחיד שנשלח לכל כיוון ומסתיים לרוב בנקודת המוצא, המשנה פניה.
אינספור מרדפים אחרים באו ורדפו, ואף אחד מהם לא מילא את מקומו. רודפי התענוגות, הכבוד והממון לעולם לא יבינו. לא יתרגשו ממרדף קטן של מורה אחת לתנ"ך לפני הרבה שנים, שלימד שיעור חשוב ונצחי.
