נוף לים
באחד הימים הגיע הרמטכ"ל המיועד להיפגש עם קצינים מצטיינים בחטיבה. הוא היה בתקופת ביניים של חפיפה, ורק סיים לאחרונה את תפקידו כמפקד חיל האוויר. לכן ניצל את האירוע כדי לדבר בחופשיות ולפרוס חזונו משוחרר מרסנים ומגבלות. אני, שהייתי מש"ק צעיר, עודכנתי מאוחר יותר בעיקרי דבריו. "כדי שהקצינים שלכם יהיו מצוינים ובעלי מעוף", אמר בנחרצות אופיינית, "דאגו שיהיה להם חלון לים". הדברים התקבלו בגיחוך מסוים מצד הנוכחים בחדר. מיון קפדני של כוח אדם, מערכות מחשוב מתקדמות ויציבות, כלי מחקר מתודולוגיים – כל אלה אמורים וצריכים לקדום לתנאים סביבתיים כמו נוף וריהוט. ואולם, המשפט הזה נחרט לי בראש וצף בי שוב כשאני מתבונן במדשאות הירוקות של האוניברסיטה. לפעמים היצירתיות שלנו צריכה "דחיפה ועידוד" מהטבע, ותדלוק אורגני מהשמש. לפעמים אנחנו לא יכולים להסתפק בתמונות וסרטונים באינטרנט. אין תחליף לדבר האמיתי כדי להניע את ההתרגשות המיוחדת הזו בתוכנו שמייצרת את הרעיונות היפים ביותר. אבל איפה אמצא דירה עם נוף לים בירושלים?
סתימת עורקים
אני נוסע באחד הרחובות המרכזיים של העיר, בדרכי למסעדה כדי לחגוג את יום ההולדת של אמא שלי. יצאתי כבר לפני חצי שעה ואני עדיין לא במחצית הדרך. "עבודות בכביש", מדווחים ברדיו וממליצים כתמיד לנסוע בדרכים חלופיות. העצה אינה רלוונטית לשיירת המכוניות שאני נמנה עליה, העושה דרכה בין שתי נקודות סמכות בקצב של נמלים זוחלות. אני מתחיל להרגיש את העצבים גוברים, והם מלובים על ידי טיפות הזיעה הזולגות מהמצח אל ההגה. האוויר נעשה דחוק מעט, והמכונית מתחיל לסגור עליי. בחיים לא אגיע בזמן, ולמעשה מעולם לא בזבזתי את זמני לריק באופן מקומם יותר. אין אפשרות לפנות ימינה או שמאלה, רק להמשיך להזדחל. חשוב לפקוח עיניים שבעתיים ,כדי לבלום כל מאמץ של חכמולוגים לקצר את דרכם ולו במעט על חשבוני. לנגד עיני מופיע דימוי מתבקש - אני נמצא בלב העיר, וכל העורקים המרכזיים סתומים. ואמנם, התופעה מעוררת כצפוי תעוקת חזקה וקשיי נשימה. מדי פעם במצבי דחק אני משחק עם עצמי את המשחק "האם הייתי מעז עכשיו...". ברגע זה אני תוהה האם הייתי מעז לנטוש את הרכב מתוך עצבים, להשליך את המפתחות ולהתחיל ללכת ברגל - מתעלם מצפירות הנהגים ההמומים. אני נחרד מהתשובה שאני נותן לעצמי: נראה לי שאני מסוגל. למעשה, אם הפקק הזה ימשיך לא לזוז עוד כמה דקות יכול להיות שאעשה את זה. ההשלכות אינן מעסיקות אותי, אני רק רוצה לברוח לכל הרוחות מכן בכל דרך אפשרית. המחשבה הזו מטרידה אותי מאוד. נדמה לי שאני מתקרב לגבולות הסבלנות שלי, וכשאחצה אותם יכול להיות שאתקשה לשלוט על עצמי. יש בי תחושה מפחידה, שיום אחד אני עשוי להגיע למצב הזה. מקווה שאחטוף התקף לב לפני שאעשה משהו מטופש מאוד.
מזג האוויר
טוב, אני מוכן להודות. מזג האוויר כאן בלתי נסבל. הלחות הורגת אותנו. אולי היא המצאה של ירושלמים קנאים. אם אתה הולך קצת, אתה מזיע. אם אתה עומד מתחת לשמש, אתה מזיע. אפילו אם אתה נושם. אבל לפעמים, כשממש חם, אני נשאר עוד קצת מתחת לשמש. ממש עד שהזיעה הופכת להיות בלתי נסבלת. עד שאני מתחיל להרגיש איך איברי הגוף שלי, המחשבות והשאיפות נמסות ביחד לעיסה בלתי ברורה שמוצאת דרכה דרך אספלט הכביש אל חריצי הביוב. בתחושה הזו, כשכבר שום דבר לא חשוב, שאין בך עוד טיפה אסתטיקה או אכפתיות, באדישות הנוזלית הזו, אפשר להסתובב בחופשיות ברחובות העיר. הצעידה קלה יותר כי אפשר להחליק על המדרכה. אנחנו הופכים לשקופים ולא אכפת לנו יותר מי מסתכל עלינו – מבטיהם הרי עוברים דרכינו. אולי רק אז אפשר באמת להתחבר למי שאנחנו ולהסתכל באופן נקי מדאגות על הרחוב. רק אז אפשר באמת להנות מהחופש התל אביב. למרות ובגלל מזג האוויר.
