יום שישי, 14 בדצמבר 2018

מה זה משנה

שניים יושבים, מביטים זה בעיני זה, וזה בעיני עצמו, ושותקים.
האחד אומר: ״משתנה. הכל משתנה״. 
השני מבטל בזלזול: ״קבוע. החיים בקביעות״.
האחד מתעקש: ״מה שהיה הוא לא שיהיה״,
והשני: ״מה שיש זה מה שיש, וכך יישאר״.
האחד: ״תביא סביב אל חילופי העונות״
והשני: ״החוזרים לאיטם כמדי שנה״.
האחד: ״והאנשים? כל כך שונים ומשתנים״.
והשני: ״ההיסטוריה חוזרת, הפרייארים מתחלפים״.
האחד: ״אבל הקידמה, והתודעה, והמודעות, והמדע״
והשני: ״אין חדש תחת השמש, לקחי העבר נטועים בהווה״
האחד: ״וההזדמנויות החדשות?״
והשני: ״אותן גברות בלבוש עדכני״
האחד: ״ורוח האדם?״
והשני: ״בני האדם אוכלים, מקנאים ומתים. מזה דורות״.
האחד: ״אהבה!״
השני: ״אומלליה ומכוריה חורזים אותן מילות שירה״
האחד: ״אך המלחמות?״
השני: ״נותרו נטולות פשר מיום היווסדן״
האחד: ״ואלוהים?״
והשני: ״נוכח-נפקד מאז ומתמיד״
האחד: ״ומה עם הזמן?״
השני: ״מזדחל במעגלים ועולם אינו מפתיע״
האחד: ״ואתה?״
השני: ״אני? היש קיים ממני״
האחד: ״אתה. נשום עמוק וקרא את השורות האלה מההתחלה. קרא שוב. ראה כמה הן משנות״. 

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

איש ורכבת

שעות היה יושב, לא זז, לא דיבר. גם לעצמו שתק, לא היה בו הכוח לענות לשאלותיו. העדיף להשאיל עצמו לדממה. בהדרגה הפסיק לחשוב, רק בהה. בשמיים, במדרכה, באוויר, במסילה. הוא הכיר את הפסים האלה היטב, זיהה כל סדק, כל חריגה מסדר הפסים הישר.  

עקשן, נחוש, בלתי מתפשר, היה מגיע אל התחנה מדי יום. הפכה לתחנה קבועה בדרך לא דרך, תחנה ראשונה ואחרונה. על ספסל אבנים ישן, תחת שמי כל העונות, ראשו החריף מעונן בערפילי קיום, ישב והמתין. הוא יגיע, האמין. ולא היה זה עניין של מה בכך עבורו, כך להאמין ללא סיבה וללא היגיון וללא הבטחה.

ישב והמתין ללהט, שאמור להגיע ובוודאי תכף יפרוץ. המתין ללהט עליו שמע בילדותו, עליו חלם בנערותו, ממנו התלהב בהתבגרותו, אודותיו חלם. ללהט שיבוא ויבקיע שעריו ויישא אותו עימו על פסי המסילה. להט שיזריק קיטור בגלגלים ויבעיר את מנועיו ויצית בו כוח פראי של יצרים חצופים. להט פולט עוצמות על טבעיות שאין דבר טבעי מהן. סוד הדברים הפשוטים, עוז זכרון התרגשות שטרם מומשה. סיבת קיום שאין מילים לתארה, אור שלא ניתן להחשיך, השלמה נטולת פשרות, טעם מתקתק של סיפוק רוטט.

ישב והמתין. בוודאי תכף יגיע, ויבחין בו. והוא, לבדו. את כולם נשאה הרוח, כולם סחף האור - והוא, הנשכח, השקוף. 

פעם יבחין באדם הצועד במהירות מחוץ לחומת התחנה. הוא יעצור אותו לרגע וישאל, האם יודע הוא מתי צפויה לחלוף הרכבת. והאדם יפנה אליו מבט משועשע וימשיך לחלוף. ומרחוק יסביר לו שהלהט לא מגיע כך סתם, שאחר הלהט צריך לרדוף. שאין תשוקה מבקרת, מארחת היא את המשכימים לאתרה.

והוא הבין, כך סביר להניח. וסביר אף כי כך חשד מזמן. אך דבר מן ההבנה לא נגלה על פניו הקפואות. הוסיף לשבת, לא זז, לא דיבר. אולי יגיע הלהט, ניחם בליבו, ומרגיז כל כך שטרם בא. רחוק מאוד משם, תהה להט היכן האיש. רכבת ואיש אינם יוצאים זה לקראת זה בשעה ידועה. אין צורך לחשב דבר - לעולם לא ייפגשו.  

יום ראשון, 28 בינואר 2018

עצים

חורשת עצים, באמצע שום מקום. אין ליער הזה שם, אין לעצים האלה שייכות. פזורים בעננת ערפל כבדה, סמיכה, פורשים במאמץ רב זרועות זרדים אל שמיים אפורים. שבילים נטושים שאיש לא בחר בהם משתרכים בין הגזעים העייפים. סביבם כל הדרכים הפשוטות, וביניהם רק אדמה לחה, עירומת עקבות, רוויית עכבות.

הצמרות משוועות לאור, לתשובות החומקות מעל העננים. הם צמאים לדעת לאן זורמים הנחלים, להיכן נודדים אלה שעוד יכולים. לא קל להבחין בעונות השנה כשאתה נטוע, כשהשורשים בקרקע מזרימים בעורקיך מגוון סיבות ומעט שאלות.

ומתוך האפרוריות הזו, כמעט שאינם חולמים למרחקים. ובתוך הדממה הזו, אין קול שירה. ולתוך המוכר הזה, לא חודר חדש. ומרוב שהם עצים, אינם רואים את היער. 

יום שבת, 6 בינואר 2018

בטוח

כשהיינו קטנים, היינו מוקפים בתשדירים בטלוויזיה שחינכו אותנו איך נכון לחצות את הכביש. הבהלה הגדולה שאחזה בהורים הציפה את הסביבה שלנו בכרזות והטפות, שהתמקדו בעיקר ברגע החצייה, בשבריר השנייה הקודם למהלך הגדול שלנו - ההחלטה לעבור אל הצד השני, להפליג לגדה הבאה.

לכאורה היו שם הרבה כללים ואזהרות - ובעצם בקשה אחת. הביטו לשני הצדדים: גם לצד שממנו מגיעים איומי הרכבים, וגם לצד השני, רק ליתר בטחון. רק אחרי שתביטו היטב תדעו שזה בטוח. שעכשיו מותר לחצות. וגם אז, וודאו שאתם הולכים מהר ובנתיב הקצר ביותר, הימנעו מאלכסונים - צמצמו את הסיכון למינימום, תגיעו כמה שיותר מהר לנקודה שסימנתם. תחצה רק כשאתה בטוח.

אני זוכר ילדים מנענעים בראש שלהם באופן אוטומטי רגע לפני שהם חוצים. הם אפילו לא ניסו לראות אם רכב מתקרב. בגובה שלהם, ספק אם יכלו לראות. שדה הראייה היה מצומצם, והמכוניות התקרבו במהירות. אבל הם הונחו וחונכו להסתכל לשני הכיוונים וזה מה שהם עשו. הכל חלק ממנגנון משומן שהתוו ההורים שמטרתו אחת - לחצות רק שבטוח. וגם אז, אחרי שנסקרו האיומים, ונבחר המסלול הקצר ביותר.

כנראה שהמסר הזה היה מדוייק והתהליך יעיל, הוטמע היטב. כי גם היום, רגע לפני שאני חוצה, אני מוצא את עצמי מסתכל היטב לשני הכיוונים, מביט ברצינות, בוחן את כל הכיוונים. ורק אז, כשאני מזהה שהשטח נקי והמסלול הקצר והמתבקש משורטט מול העיניים ומתחת לאף, אני מתחיל לשוטט. אני בוחר במכוון את כל המסלולים הארוכים, ומחבב במיוחד אלכסונים. אני מפליג על גבי שאלות לכל המסלולים הכי מסובכים ומורכבים, ואוהב במיוחד את הרגע שבו הספינה מאטה כשהמפרש פונה נגד הרוח. אני מתקדם לאט לאורך הגדה, ולפעמים דוהה מול האופק. מחפש עוד נקודות, מוודא שלא פספסתי דבר. מבין שלא מספיק להגיע לנקודה הנכונה. מבין שצריך להכין לנקודה הכי נכונה, בזמן הנכון, כשאתה נכון. נכון באמת, נכון לשינוי, נכון להתקדם. לא חושש מהאיומים הקרבים, גם כשנזהר. להפך, מסתכל גם למעלה ולמטה, לכל מקום ממנו יכול להגיח איום שונה, הזדמנות אחרת. 

ואז בסוף, כשצריך לחצות, כשהגיע הזמן, אתה כבר שם. 

בשביל זה צריך להתסכל לכל הכיוונים לפני שאתה חוצה. כדי להיות בטוח.