יום שני, 29 בדצמבר 2014

ספוג

בבוקר, היה מצבו של הספוג מעורפל למדי. אף כי היה סחוט, מעייפות ומנוזלים, חש כיצד כל הטיפות האכזריות נספגו בבשרו הגס, בעורו המחוספס, מחלחלים בו מחשבות רעות ונדודי שינה. מבחוץ, היה נראה מלא וגדוש, אך מקרוב התבלטו החורים הקטנים שגילו עד כמה ריקני היה בתוכו.

הקפדתו על הניקיון לא עניינה איש. גם לא יעילותו המוכחת. מדי ערב היה מהרהר ביום המחר, תוהה האם סוף סוף ימצא דלי לנוח בו.

עד אז, המשיך לאגור ולספוח. התמלאו סדקיו נוזלים רעילים שהקשיחו את קליפתו. לפעמים בחלומות דמיין כיצד הוא סופג לעצמו את כל העולם כולו. ובבוקר, כשהתעורר מהזיותיו, התפכח הספוג. נזכר שהוא בעצם סמרטוט.

יום שבת, 27 בדצמבר 2014

היו כנים וחבקו

מחקרים מדעיים מדוייקים שמעולם לא פורסמו, מצביעים על שעורי תמותה גבוהים בקרב בני אדם תמימים, שלא הופגנה כלפיהם כנות מספקת. בתוכם, גם צעירים, שהולכו שולל, שהוסתרה מעיניהם התמונה בכללותה, שהונחו להאמין באשלייה, שנתבדו ונמלאו תדהמה ואכזבה מאוחר מדי. רבים מהם לא התאוששו ושילמו מחיר יקר. הבודדים ששרדו סבלו מצלקות עמוקות, ממאנות מרפא. כך עולה משורת מחקרים חדשים, עדכניים, שהצליחו להוכיח לראשונה מדעית את חשיבותה של הכנות, את נפלאות האמת ואת הסכנות הטמונות בדרכי רמייה פתלתלות, גם אם לא נעשו במזיד, גם אם מתוך רגע קטן של אנוכיות טבעית שגברה על קריאתו הנואשת של המצפון לפתוח את הלב.

ומחקרים מלומדים נוספים שטרם נחשפו, מצביעים על אחוזי תמותה גבוהים בקרב ילדים, מכל הגילאים, שלא זכו לקבל די חיבוקים. המדענים גילו, ממש במקרה בשוליו של מחקר שעסק באריכות ימים ובשיעור חיוכים, כי החיבוק מזרים לעורקי הדם תרכובות כימיות מסויימות החיוניות לשרידות הגוף. הופתעו לקבוע במסקנותיהם כי בצד שלל המולקולות הכימיות הקיימות בטבע, בין כל תוספי המזון והמינראלים החיוניים, דווקא מינון נמוך של "סמי חיבוק" הם סוד החיים. קבעו - ופרסמו. ומרבית הקוראים שכבר סקרו כל כך הרבה מחקרים נטו להתעלם.

ואולי, לא היו הדברים מעולם. לא נערך מחקר ולא פורסם. לא נמצאו ההוכחות ולא הוצגו הנתונים. אולי כל זה אלא רק תחושת בטן, שאין ולא תהיינה לה הוכחות מדעיות. עד שיתברר העניין, מוטב לא לקחת סיכונים. החיים קצרים, וגזילתם יקרה ומייסרת. עד שיוכח אחרת, היו כנים וחבקו. זה מה שממליץ הרופא הכללי, שבחן את הלב, הראש והבטן. המליץ, ונעלם. הותיר לכם לעשות מה שאתם מבינים מזה.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

חוזר חלילה

השבוי שראה את אור השמש, ומשיב פניו חזרה אל אפלת המנהרה. הנווד שנשם שכרון נופים ושם פעמיו הבייתה. לוחם שבע קרבות העוטה מדיו פעם נוספת. הרפתקן שכבר נפצע בפיתולי מסעותיו. מטפס ההרים שהחליק ושרד. אביר שביקש לפגוש בטחנה נוספת. רוכב שכמעט ונשמט אל מותו. ואתה, שנפגעת עד עמקי הסדקים שהיו פעם נשמתך, ועודך מנסה, וכמעט מאמין, והשכמת גם הבוקר לראות אם אולי.

למה הם חוזרים, הוא שואל בדאגה מהצד. מדוע אינם לומדים, מוותרים. שבים עייפים וחלשים אל התופת, נוטלים סיכון בלתי מחושב, מסתערים אל עוד תחנה שעשויה להיות מאספת. בעיניים פקוחות חוזרים, גם אם לחות. בפה נחוש, שאמנם מאס בפסוקי תפילה. בידיים קפוצות. ריקות עד להכעיס.

בפעם הבאה, יהיה עליי לתת להם חלופה אחרת, טובה יותר, פסק לעצמו ושב למלאכתו אשר עשה. והם, לא שמעו. טרודים היו מדי, בשיבתם הפחדנית.

יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

סיכום שנה

כמו אחד, ששומע את כיוון הכלים של נגנים אחרים וחושב שהתחיל. ובעצם, עדיין מחכה שהקונצרט יתחיל.
או ההיא, שראתה את התמונה והתרגשה, ולא הבינה שתמונה ישנה, דהויה כמו התקוות שלה.
והם, שהגיעו יחד ועזבו לבד. ואחרים, לבד ולא הגיעו.
הוא, שחשב איך ולמה ומה, וכשהשלים את התכנון נגמר הזמן.
כמו הזמן, שהמתין לו לשווא, ולא שב.
כמו זה שהתחרה מול עצמו והפסיד. אפילו זה שפחד לנסות השיגו בסיבוב האחרון.
כמו ההיא שקפצה מהצוק כדי לגלות שום דבר.
והוא שנותר על ההר המושלג ונקבר תחת מפולת האשמה.
כמו הסוגייה העקרונית שהתבררה כבדיחה, והבדיחה שהזליגה דמעות, והדמעות שמיאנו לצאת. גם להן יש כבוד עצמי, לא ממהרות להיראות על לחיים אדישות.
כמו החורף שהגיע מאוחר מדי נטול שמחת אביב. התגעגע לילדים שריקדו יחפים בשמחת ממטריו. התבגרו מוקדם השנה, הותירו אותו סתווי וגלמוד.
כמוך וכמוני. כמוני וכמוך. והשתיקה שאינה רומזת דבר, קשורה בקצותיה לעצמה.
כך גם סיכום השנה שלי. ישנוני, אכזרי, נרגני. נבוך לסכם את הבזבוז. נאלם בחלל הפתוח, גם זעקותיו מיותרות.

יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

כדור

"אז הוא אומר לי - שמעי, אני כל כך כועס שאני מסוגל לרצוח. כן, ככה הוא אומר. מבינה? משוגע כזה, שלא יכול לשלוט על הכעסים שלו, שלא בשליטה, ועוד מסוגל לרצוח. אז רגע לפני שאני מתקשרת למשטרה אני אומרת לו: מה יש לך? אתה נורמאלי? אתה צריך לקחת כדור. והוא מסתכל עליי ושואל: כדור? איזה כדור? ואני מסבירה לו. כמו שלבן אדם יש כאב ראש הוא לוקח כדור? ושלמישהו יש חום, הוא לוקח כדור? אז ככה גם אתה חולה. אתה אולי לא מבין את זה עדיין, אבל אתה חולה. ואפילו חולה מאוד. ואתה צריך כדור. והוא, שומע את מה שאני אומרת, או לפחות מעמיד פנים ששומע, והולך לשבת בפינה, רחוק. ואני מתקרבת אליו ושואלת אותו מה קורה. והוא מסביר לי שכל הדיבורים האלה מעציבים אותו ושהוא חושב שהוא מפתח דכאון. ואני לא מבינה מה הוא רוצה ושואלת אותו: מה דכאון מה? אם אתה עצוב, קח כדור. והוא עוד פעם מסתכל עליי כמו ילד ולא מבין מה אני רוצה ממנו, ושואל: כדור? איזה כדור בראש שלך? ואני מסבירה לו שכמו שלבן אדם יש כאב גרון הוא לוקח כדור, וכמו שמישהו לא מצליח להירדם הוא הולך לרופא שרושם לו כדור, אז גם הוא חולה. והוא מסביר לי שהוא לא חולה ושהוא רק עצוב, ואני אומרת לו: עצוב זה לא מחלה? ועוד איך מחלה. זו המחלה הכי מסוכנת היום, וכל העיתונים יגידו לך את זה, וברור שלא צריך סתם להיות חולה וצריך לקחת כדור. כמו שלמישהו יש צרבת, אז מה? הוא לא לוקח כדור? ואם למישהו יש דלקת בעין, אז מה? הוא סובל? מה פתאום. הוא הולך לרופא ולוקח כדור. וככה צריך לעשות גם מי שעצוב. או מי שרוצה לרצוח מישהו. כי זה אומר שהוא חולה. בקיצור, בסוף הוא אומר לי שהוא לא רוצה להמשיך לדבר על זה כי עבר עליו יום קשה בעבודה, ואני לא מבינה מה זה קשור, ואז הוא אומר שהוא חושב שהוא בכלל מפתח צינון כי כל היום הוא מתעטש. אז אני אומרת לו: מצונן? אז לך תנוח במיטה, ועד מחר יעבור. אין מה לעשות, סבלנות. ואחרי שאני אומרת לו, הוא בוהה בי. פתאום לא היה לו מה להגיד יותר. מבולבל, ההיפוכונדר הזה". 

יום שבת, 20 בדצמבר 2014

חוץ ממי שהגיע לירח

הגברת המבוגרת שעולה להליכון עם תיק היד שלה. הנערות עם האיפור הליצני הכבד. ההורים שמבטיחים להתחיל לחיות ממחר. המכונית הנוצצת שנקנתה ביוקר כדי להסתיר את ריקנות האופי. נדודי שינה מתמשכים בגלל אהבה נכזבת. להסתתר במקום סגור בגלל כמה טיפות של גשם. למות במלחמה מיותרת. ללבוש עניבה חונקת. להסתיר גסות רוח בכסות של נימוסי שולחן. לכתוב עוד שיר שעוד מישהו כבר כתב מזמן. לעבוד ולחשוב שזה מספיק. לכתוב על הדברים במקום לשנותם. לשנות את הדברים במקום להשלים ולסלוח.

בחיי, החיים האלה פתטיים כל כך. חוץ ממי שהגיע לירח, לאף אחד מאיתנו אין במה להתגאות. הנחמה היחידה בכך היא שמותר לנו לקחת את עצמינו הרבה יותר בקלות. אבל גם את זה, בעיוורון הרדוד שלנו, אנחנו לא מצליחים לעשות.

יום שישי, 19 בדצמבר 2014

הגלימה

"מה שאתה לא עושה, תשתדל לא לדרוך לי על הגלימה", ביקש בנימוס מפתיע. ואכן מפתיעה הייתה המחשבה שאדם במעמדו יטריד ראשו הקודר במראהו החיצוני, בלבושו. שיטרח כך להעיר ולהזהיר ברכות עדינה.

מאמץ מוקפד השקעתי בעמידה בבקשתו. כל צעד נשלח קדימה בחשש וזהירות. המאמץ נעשה מסובך יותר עם כל סיבוב, כשהקצב התגבר והמוסיקה הפכה חזקה יותר. קצב הפעימות הוגבר והעיניים עקבו בחדות טורפת אחר ניפופי הרוח ששיחקה עד להכעיס תחת כנפי הגלימה.

פעמים רבות חלפה המחשבה לחדול מן הריקוד המסוכן הזה, לקטוע את הסחרור ההרסני. אבל הלחן הממכר הפך התנועות לטבעיות כל כך, נכונות כל כך. לא נותר חלל פנוי בלב לדבר פרט להמשך המחול, הימשכותו עד אין קץ, עד יבוא הקץ בעצמו ויפסיק את הטירוף.

"זכור להיזהר מהגלימה", אמר פעם נוספת בשתיקה. ואני, מהופנט מהריקוד, מגביר את הקצב ומתמסר. בוהה רק בגלימתו השחורה ובקלשונו המושחז ומתרוקן מכל השאר. רוקד בלהט ושוכח.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

אי אפשר

אי אפשר להרכיב מחדש את הרסיסים המנופצים למה שהרכיבו קודם. כל ניסיון ייצור משהו חדש, אולי פחות מוצלח. אי אפשר להשיב את הזמן המבוזבז לאחור ולהיוולד מחדש, נאמנים יותר לרצון הלב ופחות לרגשות הראש. אי אפשר לבטל משפטים שנאמרו בשגגה. כל סליחה תיצור משהו חדש.

אי אפשר לזכות בכל החיוכים שלא מומשו. כנראה שלא היו שלנו מעולם, ניתנו לרשות ברי מזל. אי אפשר לבקש עוד משאלה. אי אפשר לגרום לזר להתאהב. אי אפשר גשם בקיץ. אי אפשר להיות ער בחלום ולחלום בהקיץ. אי אפשר לשנוא כל הזמן. אי אפשר לאהוב בלי ספקות. אי אפשר להקדים את הסוף להתחלה. אי אפשר לפתוח דף חלק באמצע הספר. אי אפשר להמציא משהו קיים, מישהו קיים. אי אפשר להתקיים בלי להמציא.

אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. אי אפשר לרמות את הזמן מול כולם. אי אפשר לרמות את עצמך. אי אפשר להימנע מכאב, והוא הרי אינו נמנע ממך. מתמזג בעורקיך בנעימות טבעית, פועם בך מנגינה ממכרת, משכרת, מנכרת. אי אפשר להפסיק.

אם רק היה איכנשהוא אי-אפשר, שהכל היה בו ניתן, הייתי מפליג אליו לבדי. יושב וממתין בו בגפי עד אחרון הימים. מביט בקנאה בגלי הים הנועזים, בגרגרי החול השליו, ונוטר בליבי חריטות חרטה שאולי בכל זאת אפשר היה.

יום שני, 15 בדצמבר 2014

הכובען המטורף

"אני לא מבינה מדוע אתה ניצב במרכזו של החול הטובעני הזה, הרי אתה שוקע!", אמרה במבט כעוס שניסה להסתיר רגשי חמלתה. "לא בחרתי להיכנס לכאן, נקלעתי פנימה ועכשיו איני חפץ לצאת", השיב בחיוך שניסה להסתיר אדישותו.

"אם כך, איני יכולה לסייע לך", פסקה בתקיפות בלתי משכנעת. "כמדומני", השיב, "שאם איני מעוניין בסיוע, גם אינך יכולה לסייע לי. איש לא יכול".

דקות ארוכות הביטה בו בחשש בעודו שוקע.

"אם משוכנע אתה ברצונך לשקוע, מדוע לבשת בגדים כה מהודרים?", תהתה. "תחפושת שגרתית", הגיב בזריזות. "והכובעים? מדוע חבשת שלושה? הרשה לי לנחש! גם הם חלק מהתחפושת, מבטאים כל אחד את התפקיד השונה שאתה ממלא מדי יום!".

"לא", אמר ולראשונה צער ניכר בעיניו. "לא זו הסיבה. הכובעים הם כולם נגד השמש, מצילים עליי מפניה. השמש הבוגדנית, הבזבזנית. שבזריחתה הזוהרת מבטיחה לי עם שחר חמימות של יום, ובשקיעתה הפחדנית גוזלת מידיי עוד הזדמנות הצוללת איתה למעמקים. מאכזבת אותי מדי יום, מבזבזת רגעים קטנים, מאירה עיניים ואחרי נוטלת מתוכם ברק חיות. זה מפני תעתועיה המשכרים שאני נמלט, מהבטחותיה המרמות, מכאבי קרניה השלוחות. על כן חובש אני כובעים רבים כל כך, להתחמק מן האור שבשחר חיי בישר בי שירה ובערוב היום הותירני כוכב בודד נופל".

הקשיבה ולא השיבה. רק התקרבה בעיניים בורקות והצטרפה לצידו. עתה החלו לשקוע יחד, שני המטורפים. והחול טיפס אט ואחז בהם, מסייע להסתירם מן האור, להשיבם אל רחם אם הבריאה.

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

בדרך

מסביב להר המון שבילים, נבדלים באורכיהם, בפיתוליהם. כל אחד מהם מציע נוף אחר, הרפתקאה חדשה. כולם נוחים למיטיבי לכת. מספרים, שפעם לא היו שבילים כלל. האנשים פשוט החלו ללכת, ובכפות רגליהם סללו את הדרכים. ועתה, רבות ומגוונות הם. וכל אדם יוכל לבחור בכוחות עצמו ובתנועת רגליו מהיכן יעקוף את ההר, ומאילו נתיבים יוביל עצמו קדימה. זכות הבחירה הבלתי נדלית המוענקת לברי המזל שהגיעו אל שיפולי ההר בזמן הנכון.

ובמרכז הצומת, שלט עץ קטן ודהוי ועליו מילה קצרה בודדת : "מה". איש לא זוכר מי הציב את השלט ומה זמם. איש לא יודע מה מסתתר מאחוריו. מעטים הם האמיצים החולפים על פניו וממשיכים בדרך המתפתלת אחריו. שונה היא מכל האחרות. אלה, עוקפות ובורחות ונסוגות ונעימות. והיא, אינה מתפשרת. נוסקת מעלה ללא עיכובים ועכבות. מטפסת בדרכי קוצים ומדרונים, מחליקה ומסוכנת. הנופים בה קודרים לפרקים. ההפוגות בה צנועות. סופה אינו מובטח. צליחתה אינה נתונה. ובקצה הדרך אין איש ערב לאן תגיע, אם בכלל.

הפוסעים בדרך "בשביל מה" תשושים ושותקים. מתקשים להסביר מדוע בחרו כך. האמת היא, כי מעולם לא בחרו. זו האמת שבחרה בהם ולא הרפתה מנפשם עד החלו במסע. טרדה מנוחתם כשהחלו לפסוע בדרכים העוקפות. הקציפה חלומותיהם בתערובת חונקת. קראה להם להגיע, לטפס, לגלות, ולא הבטיחה דבר.

והם? עדיין בדרך. לא יודעים מתי יושלם המסע. לא מבינים את חוקיו. לא קוראים את סימניו. אך אינם מתחרטים שהילכו בשביל מה. הרי לא בחרו בכך. הריאות הכואבות יכולות להאשים רק את הלב. כשספק פשט בשאלת קיומו, התעורר והכתיב את הדרך.

בדיקה פשוטה

ראשית, כך ראוי בימינו, גש למחשבך. ורשאי אתה לבחור אל מי מהם תפנה ובמי תיעזר. ולאחר מכן התחבר לרשת הלוכדת סביבך. לחץ על הכפתורים הנכונים וצור קשר עם מערכת הלוויינים המקיפה את הכוכב ומשדרת מסביב לשעון את הנתונים הנכונים. בדוק במספר אתרים, הצלב מפות, מפה צלבים, בחן מדדי גובה וטמפרטורה, סרוק תמונות, קרא הנחיות, צפה בקטעי הוידאו, וודא עדכניותם ועדכניותך, השווה גרסאות, לחץ על הכפתור, לחץ שוב והפעם חזק יותר, העבר למכשיר אחר, הדפס שלח שתף ודרג. ועכשיו, לקראת סוף הבדיקה, הבט היטב על כלל המידע שצברת בדקות האחרונות ומוצג לפניך. הבט היטב.

ושאל את עצמך.

האם אתה במקום הנכון?

יום שישי, 12 בדצמבר 2014

טיוטה של שום דבר

"החיים הם טיוטה של שום דבר" / קונדרה

אנחנו חיים בידיעה שרק את עצמינו אנחנו מבינים. החיות, העצים, העננים והשמים אינם מסוגלים לתקשר. גם כשבוקעים מהם קולות, אלו הם רעשי רקע, מכאניקה של בריאה. אנו קבוצה של משוררים וסופרים המושלים בנתינים דוממים. לעולם לא יתמרדו שכן חסרים את המילים והדרכים לקשור את הקשר. המילים והדרכים, הישירות והעקיפות, לתבוע שוויון זכויות, להקים הפיכה שתשיב מושכות השליטה בידי הרוב הדומם.

יום אחד תתפכח האנושות בפליאה, ויהיה זה וודאי בוקר מטריד ומצמרר. מדען אחד, במעבדה אחת, בארץ מפותחת וחסרת חשיבות, יגלה במקרה את האמת המרה.

שתיקתם, כך יבשר לאזניים נטולות אמונה, אינה נובעת מהיעדר יכולת או נחיתות תבונה. למעשה, ההפך הוא הנכון. הם מביטים עלינו, בני האנוש, בהתנשאות נוראה. הם שותקים כלפינו בבוז, מתעלמים מקיומנו באצילות יהירה. אין בהם עניין לקטוע את צו הדממה שכפו על עצמם כאשר הגחנו אל עולמם. ממתינים הם בסבלנות שנכחיד עצמינו כליל טרם ישובו להשמיע קול.

וכי למה, נכון ומותר לשאול. מאין מקור הסלידה הזו הזורמת בנימי הגבעולים ומופצת בין רוחות השמיים. התשובה ברורה ומאכזבת. אנו משעממים אותם. בצורה העמוקה, המכאיבה והמביכה ביותר. מעוררים בהם שעמום עמוק ויסודי שאינו מאפשר להם לגלות כלפינו ולו קמצוץ חמלה והזדהות. רק בוז עמוק. כלימה על שכך בוחרים יצירי האל לבזבז חייהם הממוכנים נטולי תכלית ומהות, להתפזר כאבק נטולי כיוון, עיוורים לניצוצות האור המייחלים להתלקח סביב.

על גבעה מסויימת, בעיר סתמית שבמדינה מיותרת, שוכב לנוח בחור צעיר תחת צילו של עץ נדיב. בתרדמתו לא הבחין בתנודות הקלות והעצבניות של הענפים מעליו. הם צמאים אל האור והוא מייחל לצללים. צומחים הם ללא הרף והוא מבקש מנוחה. את היער הם מבקשים לכבוש, את כל היערות, והוא יכרות בהקדם את גזעם ויסתפק בצריף צנוע. נבוכים הם לארח את הבטלן העצלן הזה תחת עליהם, נבוכים ושותקים מאוד. בזבוז מעציב שאין עליו מחילה. מילא שאנו שותקים, וודאי אומרים העצים. אבל באיזו חוצפה מדברים הבטלנים האלה ללא הרף, מדברים ולא עושים דבר.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

ועד אז

כשאנשים מרגישים שזה לא מספיק, הם שולחים זרועות אל הקירות. נועצים ציפורניהם בעומק האבן הסלעית, מושכים עצמם מעלה. אל המרפסות שיצרו צוקי ההרים. כמו הזמן, אינם מרפים. כמו הים, אינם מפחדים. מגייסים שאריות כוחם כדי להתקרב לעננים, להרחיק את החושך. ממריאים בזיעת אפם, דוחפים קדימה. עד יפגשו ביעד הנכסף, עד ישאפו אוויר פסגות שאיפותיהם, ייכנסו בשערי הארץ הלא מובטחת.

כשאנשים מרגישים שזה יותר מדי, הם שולחים זרועות אל צידיהם. פורשים אצבעות בחלל החופשי, ומזנקים אל האין, אל הסודות השזורים בתהומות המדרון. כמו האכזבות, הם דוהרים. כמו התקוות, הם שותקים. מגייסים שאריות כוחם כדי להתקרב לעננים, להרחיק את החושך. ממריאים בזיעת אפם, דוחפים קדימה. עד יפלו בזרועות נסתרות, עד יובסו שדוני הלילה. ייצאו משערי בן-הנום.

ועד אז, סובבים אלה וגם אלה במעגלים, טבעות חנק מורכבות רסיסי משפטים שלא נאמרו, תפילות שנשמטו אל הקרקע, זכרונות שהתמרדו נגד מזימת גניזתם. בסחרור הזה אין איש נותן דעתו על אובדן הקרקע או החמצת השמיים. רק נופים שבים וחוזרים לאורכו ולרוחבו של השביל לשום מקום. מעליהם מרחפת תמיהתו התמה, איך הצליח לאבד דרכו כשלא ידע לאן מועדות פניו. איך מרוב שהיטיב לראות, נעלם.

יום שני, 8 בדצמבר 2014

אז אולי מחר

כשהאוטו מטפס בשביל בין עצי אורן ירוקים, ברדיו שיר ישן על דמעות בגשם. אתה תמיד בוחר את השירים העצובים היפים האלה, היא לוחשת. מחר צפוי לרדת גשם, אז אולי מחר.

השעות האלה צובעות את הדרכים המוכרות בצבעים חדשים. מרגשים, בגוונים עזים. אולי אני צריך לנשום יותר צבעים כאלה. לתת להם להתערבב. לקבוע איתם פגישה, רחוק. אולי מחר או משהו.

הוא משמיע שוב את השיר והיא שוב מתמוגגת. מחר יבוא הגשם. כמה הוא נחוץ כבר עכשיו.

מנסה ולא מצליח לסלוח. נושם ודבר לא קורה. ייתכן שטרם נבראתי. גם היום נעלם בקצות עצמו ונשכח. בקרוב לא יוותר הכוח לספר. אך מחר יבוא הגשם. אז אולי אז.

מה שהוא צריך

כשהיה עוד ילד וסערה בו נפשו, ייעצו לו המבוגרים להשקיט יצריו ולשוב אל התלם החמים. לא נאה לילד להשתולל כך, הם הטיפו. והוא, התנער בבוז נעורים שלא פסח ממנו מעולם ושב לנפתולי דמיונו. שקט ושלווה.. דימה לעצמו בכעס. זה מה שאני צריך עכשיו?

ולאחר מכן ביקש להאיץ את קצב מסעותיו ולהדביק צלליתו במרוצה. אחריה, טיפס אל ההרים. ביקשה נפשו לכבוש את הפסגות ולזנק מצמרתן לעבר יעדים חדשים. ייעצו לו סובביו וחבריו לנוח מעט. לעצור את המרדף, להתיישב במקום מבטחים. אך הוא, בערה בו תשוקתו אל מחוזות הלא נודע. זה מה שאני צריך עכשיו? להתיישב? דבק בעמדתו ורקם מזימות חדשות.

ובלילה אחד, בין מרדף למארב, עצרו הוא ולבו למראה ירח בשמיים. הייתה הילתו עגולה ומבטו חיוור וכוונותיו כנות. בפשטותו הנוגה ללב, הזכיר לו הירח חיוך, שפגש פעם במקום אחר, ופיזר לכל עבר קמצוץ תום אמיתי. מהסוג הממיס את השכבות העקשניות ביותר של אכזריות וספקנות שדבקו בעורו לאורך מסעותיו.

ניצבו זה מול זה, הוא והירח, ברגע אחד של שתיקה. ומילאה התמימות בצנעתה את החדרים הסדוקים שעוד נותרו בליבו הפעור. ידע אז, כי זה מה שכל-כך חסר בימיו הקרירים. זה בדיוק מה שהוא צריך. זה מה שהוא צריך.  

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

ברית פוליטית

אם הייתי יכול, הייתי בוחר בשכחה. מכל המועמדים היא התואמת ביותר את מה שאני מחפש. יש בה כדי לפתור מצוקות ולהעלים כאב. לא תתקשה למלא הבטחות, או לפוגג אותן בחלל האוויר. אף כי צנועה במבט ראשון, טומנת בחובה קסמי מרפא מוכחים, מועמדת טבעית להובלת שינוי, לשכך כעסים וחרטות. זקוקים לה כל כך בימים אלה, אני זקוק לה. שתגאל חריצים עתיקים שטרם הגלידו, שתלטף כוויות ותאיר חללים כבויים לנגינות חדשות. עד עתה קידשנו לשווא את הילת הזכרון, אולם ממעמקי נפשי בוחר אני בלב שלם הפעם בנר השכחה.

ואם הייתי יכול, הייתי מנסה לגבש הסכמה רחבה נגד הקנאה. מכל המועמדים היא הפוגענית ביותר, המחלישה והנוקמת. אין מושחזת ממנה, שוחרת לפצוע, להטיל מכאוב גם בעיתות משבר ורעב. תמימה במבט ראשון, אך כשאוחזת בגרונך אינה מרפה לעד. ככל שמתפשטת, צוברת מאמינים וחסידים, כך מצליחה לפורר לרסיסים שאריות מנוחה ורוגע. אינה בוחלת באמצעים, אינה מרחמת. מוסיפה על גופך צריבות מדממות של קנאה באחר, במה שיכול היה וצריך היה להיות, ואפילו בעצמך אם רק היו הדברים צועדים בנתיב שונה. מכל קורבנותיה, במיוחד מחבבת אותך, הבוחר. תתייצב בצידך עת תממש את זכותך, ותזכיר לך בחיוך ערמומי ואכזר, שמוטב היה לך אחרת.

בזמן שחלמנו שהבחירה בידינו, חברו שתי אלה במחשכים וזממו מזימה שפלה שנועדה להפילנו. אין עוד טעם להכחיש, שכן העדויות בהירות בפנינו: השכחה קנאית ואינה מנקה מאיתנו את כתמי הזכרונות המסתירים את אור השמש. והקנאה, היא מסרבת לשכוח, ותוקפת נפשינו ללא הרף נטולת חסדים. חברו אלה יחד, במזיד, להקים קואליציה חלופית לזו שביקשנו אנו לרקום. ברית פוליטית שתכליתה להצר את צעדינו, גוש חוסם בקנה הנשימה. ואין בכוונתן להעילם גם בבחירות הבאות - תעמודנה שם להזכיר בחירות קודמות, תצגנה דרכים עדיפות כשיהיה זה מאוחר מדי. 

לא פתקן לבן נציב מול שתי אלה. רק דגל לבן, הצהרת כניעה והודאה בכשלון מתמשך. נכרע מולן ברך תחת כיפת שמיים שותקים, חנוקי דמעות. נכרע ברך ונקבל את דין הבוחר. שהותירנו חסרי-קול, עניים, נעדרי אפשרויות.

יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

סרטון הדרכה בטיסה

מה כבר אפשר ללמוד מסרטון הדרכה בטיסה? מה אפשר לקחת ממנו לחיים האמיתיים? הרי בחיינו אין נתיבי יציאה פשוטים, מוארים וזמינים. אין משענות ראש צמודות שניתן להטות ולכוון. לא תמיד ינשוב מעלינו מיזוג. לא תשמענה הנחיות ולא יינתנו הסברים. איננו מוקפים צוות אוהד ותומך. הנחיתה הבטוחה אינה מובטחת. ההמראה מובטחת עוד פחות. אין מפה שמתריעה בפנינו כשאנו חוצים את הגבול. אי אפשר להירדם ולהפעיל טייס אוטומטי. אי אפשר לשקוע בחלומות ובאותו זמן להתקדם. אי אפשר לרחף באוויר נטולי מטענים. אי אפשר. אין מה ללמוד מסרטון הדרכה בטיסה.

מלבד, פרט אחד קטן, שמעטים מבחינים בו. רגע לפני שמניחה האם את מסיכת החמצן על בנה, היא מצווה לעזור לעצמה לנשום. הסרטון הכל כך מתחשב הזה מטיף למעשה אנוכי, כמעט זדוני. אמא יקרה, פעלי בניגוד לאינסטינקט הטבעי שלך. דאגי לעצמך תחילה. העדיפי את עצמך. אחרת, את עלולה לפגוע בשניכם.

כי אם לא תנשמו, לעולם לא תוכלו לסייע לאחר לנשום. אם לא תגרמו לעצמכם לחיות, לעולם לא תוכלו לתת חיים. אם לא תשמעו את הלב שלכם, אם לא תגעו בנשמתכם באומץ, ברחמים, באמת - לעולם לא תצליחו לגעת באחרים. לעולם לא תצליחו לחבק ללא מורא, ללא עכבות. יש לכם כל כך הרבה מה לתת ולחלק, אך לא יהיה לכל זה ערך אם לא תתייצבו ראשונים בתור החלוקה. זו לא סתם מסכת חמצן. זו האמת המזוקקת והנועזת של החיים שלכם.

מה כבר אפשר ללמוד מסרטון הדרכה בטיסה? לא הרבה. פרט לחוק הראשון והיחיד של האהבה.