יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

כל 2.28 ימים

השנה, כך מלמדים המספרים, כתבתי קטע חדש כל 2.28 ימים. אך המספרים אינם מלמדים מה קרה לכל הטקסטים שלא נכתבו, או שנכתבו ונמחקו, או שנשמרו בלב ולא בראש, או שהומרו לתמונות שנחזו בעיניים רגע לפני השינה או אחריה. המון מילים טובות, חזקות, מרגשות, אינן נלמדות במספרים. שברים מילוליים, משוואות רגשיות, צירים שנחתכו.

השנה, כך מלמדים המספרים, אני כבר בן 31. וזהו גיל מכובד ורציני ובוגר ועשיר בציפיות וכוונות. אך המספרים אינם מלמדים דבר על המסעות שנאספו במהלך השנים ובעיקר על אלה שלא התקיימו. כי הגיל, מטבעו, מאוד טבעי, מאוד קיים, מאוד נוכח. אבל החיים, מגדירים את הטבע מחדש, נוכחים רק לפעמים, קיימים למי שחפץ בהם באמת.

מאיר שלו כותב בספרו שמורה לתנ"ך עדיפה על מורה למתמטיקה. כי בחשבון אחד ועוד אחד זה תמיד שניים, ואף פעם לא יבינו המספרים איך שניים הופכים לבשר אחד. זו אקסיומה שאינה מתקבלת על הדעת. רק על הלב היא מתקבלת, בחום ובאהבה, ועם זר שושנים סגולות. מהסוג שאפשר לקמט ולא לכמת. כמו הסוג שלנו, שאפשר לספר ולא לספור, שאפשר לחבק ומסיבה נסתרת מהדעת זה נעשה לעיתים כל כך רחוקות.

יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

המצאה

מי שנכנסו בשערי היכל ההמצאות העולמי נהגו להתחיל ביקורם בהתנשפות ממושכת. זו נבעה ממזג האוויר הצונן וגרם המדרגות האימתני שהוביל אל היכל הכניסה המפואר. בארמון הזה הופיעו כל ההמצאות החשובות והמפורסמות שהגה המין האנושי מימיו, קטנות וגדולות, פשוטות ומורכבות מאוד. רק תנאי אחד היה בפני המצאה חדשה שביקשה לזכות בהנצחה אוהדת - היה עליה להביא לשיפור באורח החיים של בני האדם. משהוכח כי היא כזו, נקלטה בזרועות פתוחות.

ואמנם היו המסדרונות עמוסים פלאים ושכלולים, כפתורים וצגים דיגיטאליים, שהמחישו את נפלאות היצירתיות של המין האנושי. מכל קצוות תבל הגיעו לבקר ולהתרשם מנפלאות התבונה והטכנולוגיה שהאירו את עיני המשתהים.

ובקצה ההיכל, מעלית שקופה עם כפתור יחיד, המובילה אל הקומה האחרונה. שם, כך נטען, המצאת ההמצאות. הכניסה היא ביחידים, הקומה נסתרת, התור ארוך. מי שזמנו היה בידו, עצר וחיכה. לעיתים שעות, או ימים.

ואתה מחליט שזה בשבילך ועומד בתור וממתין ומחכה ומזדקן לאיטך עד מגיע זמנך ונכנס ועולה ומטפס וניצב מול החדר. והוא אטום, ודלת מסתובבת בפתחו. מסוג הדלתות המאפשרות לאדם להיכנס ולצאת ללא מאמץ, ללכת ולשוב בקלות יתרה.

אתה נכנס לחדר בנשימה נרגשת ופוקח עיניים. הוא מעט חשוך אך הראייה מסתגלת. אתה מתבונן היטב ומפנים את שרואות עיניך. החדר ריק. אתה סוקר אותו שוב במבטך וידיך אך ריקנותו מוסיפה לדמום. אתה מניח שמדובר במתיחה לא מצחיקה, ויוצא בכעס דרך הדלת המסתובבת. אפילו לא הבחנת בעלבונה כשחלפת כך דרכה.

אות נרצחת

זה עלבון של ממש לטעון למותו של אדם, כשהכל יודעים כי בדם קר נרצח. התואר הנייטראלי הזה, הנקי והבלתי מחייב, אינו תורם לזעזוע הנדרש למראהו של אדם שחוט ופצוע בדקירות מרצח. תיאור המצב התמים הזה, הדומה יותר להגדרת מצב טבע, אינו הולם למקרים בהם הופר חוק הטבע, בהם דימה עצמו אדם לאל ונטל במזיד חייו של אחר, באכזריות שאין דומה לה בכל העולם ובתהומות שתחתיו. לכן מקפידים כל כך המתנסחים ההגונים להבחין בין מנוח לנרצח, בין המת וזה שהומת.

אך אם יפה וראוי הדבר לבני האדם, נכון ומוצדק גם לאותיות. שכן גם האות הכתובה יכולה להיפגע, וגם משפטים עשויים לדמם, וגם סיפורים יכולים להיוולד כך ברגע, ועל כן גם למות. ושמסוכם כי אין לפטור אדם שנרצח בקביעה כי מת, כך יוסכם כי גם לאותיות יינתן מעמד דומה.

ולכן מכאיב ושגוי כל כך לשמוע ולקרוא ולראות כי במקרים מסויימים מכונה האות מתה, אף כי נרצחה. ושורת בלשים ושוטרים וחוקרים שיבחנו את גופתה יגיעו אל אותה המסקנה העגומה כי הוצאה להורג בתלייה. בכיכר העיר הפשיטו אותה ממלבושיה והניחו חבל על צווארה למראה פניהם השותקים של ההמונים. ומרגע שהפכה מבלתי לתלויה לתלויה, הכריזו עליה מתה. אך הכל ידעו כי נרצחה, וזעקת מחאתה לא תשמע.

עתה מעל גגות הבתים של העיר מרחפות שלל מילים תלויות ואיש אינו מרים הראש להתבונן בהן. נעות ונדות כמשב הרוח, כמנהג האנשים והדעות בין העונות והממטרים. ובימים ההם אין חוק בארץ, אין דין ואין דיין. יש הטוענים שמתו מזמן. אחרים מתעקשים שנרצחו.

יום שני, 28 בדצמבר 2015

מנורות לסימון נוכחות מתח חיוני

אולי אם הייתה חנייה במפלס העליון, ואולי אם לא הייתה מתמהמהת המעלית, ואם לא הייתי במצב בהייה מדוכדכת, לא הייתי מבחין בהן. והרי הותקנו שם מזמן ומעולם לא עצרתי לבחון. אבל באותו היום נדרכו הכוכבים במאורגן ודחקו בי לפתוח את ארון החשמל בחדר המדרגות. לא הופתעו כשגיליתי מחבואן, רק הבהבו בגיחוך נבוך.

חמש מנורות קטנות ירוקות המוסברות בשלט קטן תחתיהן: מנורות לסימון נוכחות מתח חיוני. קראתי פעמיים כדי לוודא הבנה ופניתי לבחון אותן מקרוב.

ודבר לא קרה.

אלא שמאז אני חפץ ביקרן ומהרהר באפשרות הקלושה שיום אחד אגלה מיקומן של הנורות האישיות שלי הממלאות תפקיד דומה. ודרכן אלמד מתי באה עת מנוחה, ומתי נחוץ שינוי גדול. אווסת בצורה יעילה יותר את הריתמוס, את הדופק, אחשב במדוייק את שאיש לא חשב לחשב. ואדע, שהחבל מתוח כהלכה, ומותיר לכבולים בו לחיות חיים שלמים. כאלה שמאפשרים לערים למצבם ללכת לישון, אבל רק כשהם באמת עייפים, שזכו בזכותם הטבעית.

יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

הצד האחר

"אתם יודעים שכאן זה המקום הכי נחשב, כן?"

הוא לבוש ומתנועע בקלילות. מעיל קל, צעיף קל, דיבורו קל ובהיר. דווקא משום כך הרגיש כמו הצלפת רוח שמנגד, משב של משהו חדש.

"לכאן מגיעים הטובים ביותר, מי שקיבל המלצות ועבר את הראיונות. לכן אני מאוד גאה שאני כאן".

הקשבנו. הבנו. ואז ניסינו להבין יותר: "מה החלום שלך?"

"החלום שלי? זה לא ברור. אני רוצה לשבת כאן עד היום האחרון שלי. אני רוצה ללמוד תורה מהבוקר ועד הערב, כמו המשפחה שלי, כמו הרבנים הגדולים שהיו כאן וחלקם עדיין כאן. אני רוצה להעמיק בלימודים ולהכיר את כל הפירושים ואת כל דברי החכמים. להאיר לעצמי את העיניים עם החוכמה הזו".

עד מתי?

"תמיד. אני אלמד כאן עד שאתחתן אבל גם אחרי אני אמשיך ללמוד - פשוט אעבור למקום אחר".

וממה תתקיים?

"אני בכלל לא מעסיק את עצמי בשאלות האלה. בורא עולם ידאג לי, כמו שדאג לכולם. לאבא שלי יש 13 ילדים והוא לומד תורה וברוך השם לכולם יש דירה. ולא במקום זול או לא נחשב, כולם גרים כאן, בבני ברק. איפה שדירה עולה מיליון שקלים. והם כולם הסתדרו וכולם למדו. אני פשוט לא חושב על זה בכלל. העיסוק הקבוע הזה בענייני פרנסה מרחיק אותי מהלימוד, מהמקום שבו אני רוצה להיות. תבין, אני לא מסתכל בכלל על החיים כאן, כאן אני אחיה אולי שמונים שנים, זה הגיל הממוצע שלנו פה. אבל אני מסתכל על חיי הנצח, ההסתכלות שלי הרבה יותר רחבה. זה בזבוז של זמן וכוח לחשוב על הפרנסה של העכשיו. זה לא מעניין אותי".

אתה נהנה מזה? מהשגרה הזו?

"מאוד. זה פשוט מרגש, להרגיש שאתה גדל ומתעצם ומתחבר לזה, וסופג יותר מזה. שלא תבין לא נכון, זה לא פשוט. אנחנו כל הזמן נאבקים פה - בעייפות, בבריאות, בפיתויים. אבל זה חלק מאוד גדול מהעניין. להראות שאתה מצליח לגבור על זה כמה פעמים ביום ולהמשיך עד השעות הקטנות של הלילה. מדי פעם אני לוקח הפסקות ומתאוורר"

השיחה שלך איתנו עכשיו, זו הפסקה?

"לא. זו שיחת השקפה. אני בתפקיד עכשיו, אני מייצג בפניכם את הדרך".

היית פעם בתל אביב?

"הייתי. בים. שמע, אני פגשתי את הצד האחר. אני יודע מה הוא מציע. ואני חושב שאני בצד היותר טוב בשבילי. טוב לי איפה שאני, לא חסר לי שום דבר. אני לא חושב על הצד האחר".

אנחנו מתרחקים וחושבים: "שבוי". בעולם אחר, ביקום מגביל, בשפה זרה, באמונה שונה. אחד מאיתנו אומר: "חבל, חבל שהוא לא מביט למציאות בעיניים ומבין כמה שהוא משועבד, כמה שהוא לא חופשי". אני מרים את הראש כדי להתבונן בעיניים החופשיות של הדובר. אך הן מזמן שקועות עמוק, במסך הנייד. בצד האחר.

יום שבת, 26 בדצמבר 2015

גזע השליטים

אילו יכולתי, הייתי מקיף עצמי רק בגזע השליטים. שליטי הזמן.

מחליף את רואי החשבון ברואי הנופים. את עורכי הדין בעורכי הביקורים. משוחח רק עם הרגועים שבאנשים, שאינם צדים את הרגע וממלאים עצמם חרטה על כל פספוס. שאינם חשים מבוזבזים. שאין הם פוזלים לקופסת הפאזל כדי לברר כמה רחוקים מהשלמת התמונה המוכתבת. מרשים לעצמם לאבד חלק, ולהשלים חלק אחר במקום לא מתוכנן.

הייתי תר אחר נטולי השעון ועתירי הסבלנות. אלה שלא יודעים מה הם מחפשים ואינם מחפשים מה שהם רוצים ואין הם רוצים לחפש ואינם מחפשים רצון וחפצים הם בחופש. הם מזמינים אותו נטול, ולא דל. שותים אותו לאט. בישיבה ממושכת בלי הגבלה.

בניגוד למקובל לטעות, זהו גזע השליטים האמיתי. שרק במחיצתו נעים ורגוע, לשמוע אמיתות מחכימות ורגישות על החיים.

יום שישי, 25 בדצמבר 2015

מדוייק

ישבנו, אכלנו משהו, שתינו.
סיפרתי קצת. דיברתי והסברתי. תיארתי מה קרה, ואיך ולמה. ציינתי מה חשבתי בכל שלב. תחושות ודעות ורגשות ותובנות. השתדלתי להציג לה את העניין כפי שהוא. רציתי שהיא תבין באמת. לכן פירטתי והראתי את כל הצדדים, את כל הכיוונים והשיקולים והאפשרויות. וגם כשסיימתי הוספתי עוד, וחזרתי להתחלה וצירפתי עוד פרטים, שאת חלקם כבר ידעה. ואולי את כולם, ובשביל עצמי חזרתי. כדי שאני אבין.

היא הקשיבה בשקט, בלי שאלות.
בסוף אמרה משפט. קצר, חד. פשוט. חכם. מבין. מועיל.

ואני הפכתי אותו בראש, וחשבתי, וניתחתי, וניסיתי להבין מה אני רוצה לענות ומה אני אמור לענות ומה אני צריך לענות. כי הרי אנשים אומרים כל כך הרבה והיא, מעט.

את יודעת, מה שאמרת לי מקודם? היה מדוייק.

והיא ליטפה לי את הגב. בלי מילים.

אומרים

אומרים שיש מדינות בעולם, שבהן הגשם אינו מודיע מראש על בואו. והחזאים, אינם מתיימרים לנבא. הוא נוחת בהפתעה כאורח לא מוזמן, וחרף זאת מתקבל באהדה. כפי שפעם נהגו אנשים, לפני שהיה הכל מתוכנן. כשעוד האמינו בצירופי מקרים, בקסמיו של מבט חטוף ברחוב, ביכולת אדם לשוחח עם עצמו באמת, ולהתרגש.

אומרים שיש מדינות בעולם בהן לא מתעניינים ההמונים בפוליטיקה. ומרוב שזה חמור, זה כל כך נפלא. שיש חדשות שאינן קשורות לשליטה, שישנם חוקים השייכים באמת לטבע. שאפשר לנהל שיחה על ניחוחות, או מילים או חלומות.

אומרים שיש נקודה כזו, במעלה הר תלול, שמפיגה את הערפל ומאפשרת לקחת נשימה עמוקה ומבט בהיר אל האופק. ואפשר שהיא מצויה במדינה אחרת, או בתקופה אחרת, של התפכחות מדושנת ניסיון וגעגועים.

הם אומרים, ואנו מאמינים. כי מה נותר לנו פרט לאמונה, כשאנו משותקים מאימת החיים. רק לשבת ולהרהר מדי פעם, במה שאומרים אחרים.

יום שישי, 18 בדצמבר 2015

השותל

בימים אלה אנחנו שבים ונתקלים בעוצמתו המרשימה של אותו פרפר שבמשק כנפיו מחולל סופות במדינות רחוקות. דוגמאות אינספור מלמדות שמעשה שנעשה במדינה אחת יכול לעורר גלים אימתניים במדינה אחרת, ולעיתים מעשה בעיתוי מסויים יהפוך עולמות חודשים, שנים או מאות שנים אחרי שיבשילו הזרעים שנזרעו.

ואולי, רק אולי, זה המקרה שהוביל להתעוררות תנועת שוברים שתיקה ולמהומה שהיא מעוררת בציבור. ואם כך הדבר, הרי שהאיש שיש להאשימו על שהוביל להקמת התנועה וייסד אותה במו החלטותיו אינו אלא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

אני מגיע למסקנה המפתיעה הזו דווקא מתוך הרהור במוסד המלחמה. לוחמים לאורך ההסטוריה היו עשויים ללא חת. אמיצים, נועזים, נטולי עכבות. זהו החומר האנושי הנחוץ בשדה הקרב. עוד בימי יוון העתיקה הבחין סוקרטס בין הנדרשים לתכונות התדיינות בשדה הפוליטי, לבין אלה שחיוניותם נמדדת באומץ הלב בעת מלחמה. ההבחנה הזו שירתה את כולם, ואפשרה למדינות להפגין עוצמה רבגונית: הן במישור המדיני והן הצבאי.

אלא שהסדר הנבון הזה הופר בהחלטתו של בן גוריון להפוך את צהל לצבא העם. בסבירות גבוהה, בצבא התנדבותי אליו יגוייסו רק המתאימים ביותר, ייתכן שלא הייתה קמה תנועת שוברים שתיקה. ייתכן מאוד, שהאנשים האלה פשוט אינם מתאימים לצבא. הם רגישים מדי, מצפוניים להחריד, ביקורתיים יתר על המידה. צבא שתכליתו המרכזית היא ניצחון צבאי לא היה משלב אנשים מסוג זה בין שורותיו. אבל בן גוריון התעקש, הבין את שעשה, וכפי שאנו למדים אף עודד את ההשלכות: הנחה לקיים דיונים חופשיים בשאלות מוסר ואתיקה, קידש בצויו את טוהר הנשק. האיש שהקים את צהל, הוא שייסד במקביל את שוברים שתיקה. במזיד, במכוון. אולי, רק אולי, כדי להבטיח שלא יקום הגולם על יוצרו, שלא יקשקש בהנאה הזנב בגוף הכלב.

ואנחנו, מתגאים בצבא העם, ובכך שאין הצבא מוסד בטחוני גרידא כי אם גם חינוכי ומוסרי וערכי. ולאחר מכן מתמלאים פליאה מאין הגיעו אותם סוכנים בוגדים שמבקשים למוטטו וחושדים כי נשתלו בידי ממשלות זרות. והם אכן נשתלו השוברים האלה, נשתלו מזמן. המזלף, הונח בידי אבי האומה. אנו מוסיפים לאכול היום את פירות מעשיו, לטוב ולרע. אך מי שיבקש לעקור מן השורש את תופעת שוברים שתיקה, עשוי למצוא עצמו במלחמת עצמאות מחודשת, נגד רוחו של מי שכבר ניצח בראשונה.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

יושבים ומחכים

מלאי ציפייה והמתנה ותקווה לבואה. כשתבוא וודאי תאיר את האפלה בהילה בהירה וחדורת תובנות. תבאר את הנעלם, תפיץ היגיון במבלבל, תסדר את התהיות, תתקן טעויות, תייצב את הרעוע על יסודותיו.

ולאחר שתסיים מלאכתה, תעטה גלימת הדין ותפנה למשפטיה. אחד אחר השני יתייצבו מולה נבוכים טועים ומטעים, בשוגג ובמזיד. ויתחייבו לפרוש בפניה נימוקים והסברים לרוב, ואלה ייבחנו מול שלל הראיות והעדים שיתאספו לאורך השנים. מר ומריר יהיו הדיונים, אך בסופם לא יינתנו עונשים. מחילות כוללות יונחו על ראשי הכל, כזרים פרחוניים של שכחת אביב.

ואז, תסתלק כפי שהגיחה ולא תתחייב מתי תשוב. והם ישבו בעלטה וימתינו לבואה המחודש. בליבם יזעקו לה ויזמינו אותה לגאול אותם מהבלי ההווה, מכסילות העכשיו, ממגבלות הנוכח. אך היא, חמקמקה ונשגבת. תופיע רק ברצותה. זהו כוחה האמיתי, האימתני. עוצמתה של ההיסטוריה.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

רקוויאם לחלב שנשפך

אומרים: לא בוכים על חלב שנשפך. אין ראוי הוא לדמעות. חלף בטרם עת והפך חדשות של אתמול. מבטינו נישא הישר ואין נתקל הוא בפצועים שנותרו מאחור, מדממים חיוורונם על רצפה לוהטת.

אבל אני חושב, שכל אחד ראוי שקצת יבכו עליו. במיוחד אם הוא לבד, ואפילו אם נפל בטעות. כי הציפייה לזנוח את העבר אינה משרתת את העתיד. אך מכאיבה היא, בנפש, בגוף נוכח יחיד.

דורשים: אל תבכה על חלב שנשפך. ומפצירים ומחנכים לגבורה. אבל אתה יודע הרי שגיבור אמיתי לא מפחד לבכות. אמיץ דיו לכאוב, לסלוח. לקבל בהבנה את הטעויות הקטנות של הזמן, את העצב שלוקח לעצמו את הזמן, את הזמן שאינו ממהר לרפא.

יום שבת, 12 בדצמבר 2015

שרוטים

יש לי וידוי: אני אזרח שומר חוק. מאוד. מהמקפידים שפגשתם. גם בדברים הקטנים. לעולם לא אשליך אשפה על הרצפה, לעולם לא אחנה במקום שאסור. לא רק מהחשש להיתפס או לעבור על הכללים. באמת מתוך אמונה שלמה שרק ככה החברה שלנו יכולה להתקיים. ולכן, יחד עם הציות הקפדני שלי, באה גם ציפייה עמוקה, לרוב מתישה ומייאשת, להדדיות מצד כולם. ובצידה, אכזבה וכעס תכופים כשהמציאות הכואבת מוטחת בפניי.

אזרחים שומרי חוק נוטים לסלוד במיוחד מכל מה שקשור באנוכיות. אין ספק שזו התכונה השנואה עליי, כזו שמוציאה אותי מהכלים לפעמים. כשעוקפים בתור, כשלא מתחשבים בכביש. זה פוגע בכל מה שאני מאמין בו וכל מה שחונכתי עליו.

לכן אני מתהפך בתוכי כשאני שומע את השיחות הקטנות ליד המעלית. מדובר בשיחות ספציפיות שמתנהלות בשביעות רצון רבה. בדרך כלל חיוך מלווה ב"שיחקת אותה". אני משתדל להתעלם ולשכנע את עצמי שלא שמעתי או לא הבנתי נכון. אבל מבין היטב. מדובר באנשים שהשיגו בדרך נכלולית כלשהי את שלט הכניסה לחניון בבניין. אינם דיירים, חונים כשהם בשכונה.

למה זה מרגיז? כי אני אדם שעובד הרבה שעות וחוזר מאוחר בלילה. רוב שנותיי בבניין שירתתי בתפקיד תובעני בצבא וחזרתי אחרי חצות. כשנכנסתי לחניון, לא היה לי מקום. וזה ברור לכולם שלא בגלל הדיירים. אנשים אחרים חונים במקומי ואין לאף אחד מה לעשות. לאף אחד גם לא אכפת כמה שעות עבדתי ואיפה. גם אם אתה משרת את כולם - בלילה אתה מוצא חנייה לבד.

אז מה עשיתי? בהתחלה יצאתי החוצה וחיפשתי מקום בשכונה, ואחר כך התחלתי להיצמד לקירות כדי לתפוס בכל זאת מקום. זה לא מנומס במיוחד, בתור מי שהתקשה לפעמים לצאת בגלל רכב חוסם. אבל אני ממש מתאמץ לא להפריע וחונה דקות ארוכות עד שמוודא שכולם יכולים לצאת.

כך גם עשיתי אתמול בלילה. אין סיבה שהחניון יהיה עמוס במיוחד בסופש, אלא אם כן הוא משמש אורחים בלתי מורשים. אבל למרות שוידאתי היטב שאיני מפריע, כשחזרתי לאוטו היום חיכתה לי הפתעה לא נעימה.

לאורך כל צידו של האוטו הופיעה שריטה ארוכה, מסר ברור של מפתח.

שלושה דברים קפצו לי לראש ביחד, בהבזק מהיר. התחושה הראשונה הייתה תסכול כמובן. עמוק ונוקב ומייאש. כי עמדתי אבוד מול מעשה בריונות שאני יודע שאין לי כלים להתמודד איתו. כמו הזר שכינה אותי מטומטם על הקיר בפייסבוק אתמול. רציתי להעיר, לנזוף והבנתי שאין במי ובמה ואולי גם למה ואיך.

ואז חשבתי על התעוזה, ללכת ולשרוט ככה רכב של מישהו אחר. לקחת את החוק בידיים שאוחזות מפתח, בלי רתיעה ובלי עכבות. הפכנו קצת לכאלה. החוק נחלש בתודעה, הגבולות מטשטשים.

והתחושה השלישית נוגעת אליי, וחוזרת אל ההתחלה. אל מי שאני ואל החיים שאני רוצה לחיות. כי תכל'ס, אולי אני מנומס מדי ומתחשב מדי, ובה בעת לוקח ללב מדי. אולי זה פשוט לא משתלם כל הלחץ והמשמעת והמחשבות.

וזו בדיוק הבעיה, החמורה מכולן. שילך האוטו לעזאזל. זה אנחנו שנשרטים, הממושמעים. כל פעם עוד קצת, עם כל תקרית והשפלה, בכל תקיפה והקנטה. העור נשחק, הפצעים כבר לא מגלידים כמו פעם. ואז בלילה אחד אתה מרשה לעצמך לזרוק את התפוח על הרצפה בחניון, ולמחרת עוקף בצומת, ושבוע אחרי כן אתה כבר מעליב או תוקפני. וכל האיפוק הזה מאופסן במגירות של חולשה לתקופות אחרות, מתחשבות יותר.

כן, שילך לעזאזל האוטו והחניון והבניין. זה אנחנו השרוטים. ואין באופק מי שיסביר שאסור לוותר. שאף פעם, אף פעם, אף פעם, אסור לוותר על הערכים הבסיסיים שהופכים אותנו ראויים להיחשב בני אנוש.

הלכתי לברר אם יש מצלמת אבטחה בחניון. ברור שאין. טוב שכך. לא היה לי מה לעשות עם זה. הפוסט הזה הוא הכי רחוק שאגיע עם זה. דווקא רכב שרוט מיטיב לנווט במסלול החדש.

חסומים

חוקי התחרות עוסקים בין היתר בחסמי כניסה ויציאה לתעשייה מסויימת. אחת התאוריות השכיחות מציעה, שתחרות חופשית ויעילה מתרחשת בתנאים בהם חסמי הכניסה גבוהים וחסמי היציאה נמוכים. ההסבר, למרבה הפליאה, אינו בדיוק כלכלי.

כשחסמי הכניסה לשוק מסויים גבוהים, זה משפיע על שני צידי הדלת. אלה שבחוץ צריכים להתאמץ להוכיח את עצמם. לשלם דמי רצינות ויכולת. לא כל מי שפשוט רוצה נכנס. ואלה שבפנים, ערים למאמצים ונכנסים לדריכות. אך אינם חשים מאויימים מכל דפיקה בדלת. החסמים עבירים, אבל מעניקים להם יציבות ומרחב פעולה. הם מאפשרים לשני הצדדים למלא את תפקידם ביעילות, במודעות הדדית ומאוזנת להזדמנויות ולאיומים.

על הדרך, יש עוד מרוויחים. המשקיעים. אלה שהונם מושפע הן מהנעשה בפנים והן מהמתרחש בחוץ. הם כמהים ליציבות ומשתוקקים לתחלופה. הם חושקים בשני העלומות, ולכן מרוצים למדי ממנגנון הדלת המתוחכם. השער הזה פותח להם סיכויים רבים.

ומה באשר לשער בקצה השני של הבית? גם לו חשיבות ידועה ונחוצה. אך בניגוד לעמיתו, המעבר כאן חד כיווני. חשיבותו ניכרת הודות לשתי מילים המתנוססות ובוהקות מעליו: "קל לצאת". וכולם יודעים תמיד, שמי שאינו רוצה או שאינו יכול, או שאינו מתאים או שאינו ראוי - יוצא בקלות. על רגליו, או בדחיפה מסייעת מחבריו. אבל בפנים אין שחקנים שנותרו מטעמים זרים. אין אינרציה או מסורות בין הקירות הללו. רק עשייה נמרצת, תחרותית ויעילה.

בפעם הבאה כשטורדת את נפשינו המחשבה על אודות שינוי שיטת השלטון הפוליטי, כדאי לבחון את התובנות החשובות של גישת החסמים הכלכליים. כך למשל, מהר מדי קידשנו את יתרונות הפריימריז החופשיים, וקיבלנו את אורן חזן (מנגד, מרבית הפרופסורים שניסו להיבחר בשיטה דומה לא צלחו). האם לא נכון לשכלל את חסם הכניסה ולהוסיף לו שלב מסדר של ראשי המפלגות? לא מתכון בטוח, אך שיטה שיכולה להשביח את הייצוג מבלי לפגוע בדמוקרטיה.

ובבואנו לדון בדלת היציאה, מדוע אנו מתפלאים כל כך מהדבק המחבר בין ישבן הפוליטיקאי ומושבו? הרי בשיטה הקיימת כמעט בלתי אפשרי להדיח ולעיתים זה אפילו מסוכן למפלגות חפצות חיים. ובכלל, לאן ילך הפוליטיקאי? הרי השקיע מיטב הונו ומרצו כדי לשלם על כרטיס הכניסה...

פרופסור יחזקאל דרור כתב באחד מספריו שעסקו במנהיגות הישראלית: מוטב לו לנבחר שישמור משלח יד נוסף. רק כדי להזכיר לעצמו שמשרת הוא מבחירה שיש לה חלופות. זוהי בדיוק התודעה שפילל אפלטון להניח בראשי מלכיו, וגם אנו כולנו נרוויח מקיומה בימינו.

ולא בכדי אני מסיים בנו. הפחידו אותנו בל נחסום את החופש הפוליטי ונשמור על הזכות הבסיסית לכל לבחור ולהיבחר. אלא שבאחרונה קמה הזכות הזו על מגיניה, ועתה אין עוד ברור בעבור מה אנו מגנים. החסמים הכלכליים לא יסרסו את השיטה הפוליטית. להפך, הם יאפשרו את לבלובה. ואנחנו נזכה לייצוג הולם יותר. ייתכן שגם אז לא נצעד בדרך בטוחה לשגשוג והצלחה, אך לפחות נדע שאין אנו חסומים שלא לצורך, שפעלנו כדי לתת לנו לבחור באמת.

שמיים אפורים

מחקר פסיכולוגי ישן קובע עובדה פשוטה: קיים קשר בין מידת ההבנה שלנו בתחום מסויים לבין היכולת שלנו להעריך כמה אנחנו בקיאים בו. הממצאים מלמדים שהתלמידים שקיבלו את הציונים הנמוכים ביותר במבחן נטו לצאת מרוצים, ושהקביעות הנחרצות ביותר יצאו מפיהם של הדיוטים. מפעם לפעם, אנחנו רואים את זה בתגובות באינטרנט. לרוב, ככל שאדם מבין יותר, הוא מעט יותר מסוייג. זו לאו דווקא צניעות, זו יכולת בסיסית להתמודד עם מורכבות בתנאי אי ודאות.

לא צריך מחקרים מלומדים הבוקר. אני מסתכל על השמיים האפורים, מבשרי הממטרים, מנבאי הצינה. התאורה שנבחרה למערכה הראשונה של היום היא הצהרה ברורה: למדו להעריך את האפור. אתם רואי השחורות, אתם מניפי הדגלים הלבנים, למדו להוקיר את פלאי האפור. המסע בין גווניו המדוייקים, ההתבשמות בניחוחות גשם שטרם ירד, החיבור המרגש בין הרוח שבפנים ומשבי החוץ, המעקב האיטי אחר נדודי עבים לצלילי מנגינה נוגעת, הציפייה העזה לשטפון שינקה הכל. זה כוחו של האפור, הלא מדוייק, הלא נחרץ, הלא החלטי. שמגיע כל שנה מחדש קצת אחרת, כדי להזכיר שגם אנחנו כאלה. שום דבר לא נשאר קבוע פרט למשתנים.

השמיים האפורים חזקים יותר מכל מחקר או ממצא. הם מראה נאמנה לכמה אנחנו בטוחים מדי, דווקא רגע לפני המבול, שיציף בטיפות ספק את המקום בו צדקנו.

יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

כדת וכדין

בלימודיי באוניברסיטה, נתקלתי באחד השיעורים במושג המיתוס. אחרי שדנים בו ומנסים להבין את מהותו, נתקלים באחד הקשיים המהותיים ביותר הטמונים בכל סיפור אגדה שנשתמר עם הזמן - ריבוי הגרסאות. הרי לרוב המיתוסים גרסאות רבות ומשונות, וקשה להבחין מי מהן אותנטית ומי דומה במבנה, בתוכן ובניסוח לגרסה המקורית שנכתבה אי שם במקום כלשהו בעולם, בזמן כזה או אחר על ידי פלוני אלמוני. על כן טענו חלק מהחוקרים המבריקים, שהמיתוס אינו אלא סך כל גרסאותיו. במקום לאמץ נרטיב אחד, כוחו של המיתוס בספיגת כל הנוסחים וכל המשמעויות שהשתרשו והתפשטו עם השנים. כעת הוא אינו אלא סיפור על שלוקח מרצון אחריות אבהית על כל צאציו שהתפלגו ברחבי עולם. הוא לא המקורי שבהם, הוא כולם.

התובנה החשובה הזו וודאי לא עברה במוחם של שני אנשים מאמינים שנסעו אתמול ברכבת התחתית בלונדון. האחד, מחבל קיצוני שביקש למחות על הלחימה הבריטית בסוריה, שיסף את גרונו של אחד הנוסעים. השני, אזרח תמים שנסע ברכבת וזעק לעברו: "אחי, אתה לא מוסלמי". הקריאה הזו, המשקפת לכאורה את האסלאם הנאור, את האמונה שניתן לשמר אמונה דתית לא אלימה, שהאסלאם הקיצוני הוא פלג סורר ואינו מייצג, מיהרה להשתכפל בדפים רבים ברשת. זו הפכה להיות אחת מאמרות היום באנגליה אתמול - קריאת האנחה של שפיות האמונה, וגם נחמתם של אנשי השמאל האנגלים שחששו מגל קנאות ושנאה בעקבות הפיגוע (בדומה לאחותם הלא תאומה השוכנת בפריס). 

גם במקום מאוחר משם, בארץ הקודש, נשמעו קריאות דומות אתמול. קומץ קיצוניים מזוהי ימין קיצוני מיהרו לברך עם צאת השבת על מותו של יוסי שריד. כאילו המתינו כדבר ההלכה לצאת שלושה כוכבים בטרם ליבו שנאת חינם והשמיצו את כבוד המת. ובעוד אחדים מאיתנו מזדעקים על המעשה, מיהרו אחרים להזהיר מפני הסתה כלפי מחנה. "הם אינם באמת מייצגים את הדתיים", הסבירו. וכך - המוסלמי שדקר בשם הדת אינו באמת מוסלמי, והדתי שבירך על מותו של אוייב היהדות, בכלל אינו יהודי. הם פשוט נקלעו לדת במקרה, ומאחורי גבה נקטו באלימות והסתה.

אבל יש גם שהודו, שההיתממות כאן מיותרת. וציינו שמי שרוצה להאיחז בדת כדי להצדיק אלימות לא יתקשה בכך. לא משום שהיא בהכרח מעודד אלימות, אלא משום שהיא לאו דווקא שוחרת שלום הדת הזו. היא עשויה לייצר לגיטימציה ולספק תמיכה לנרטיבים שונים - ובניגוד לדתות אחרות שממוקדות יותר באידיאולוגיה מסויימת, היהדות יכולה לחבק את מבקשי השלום ורודפיו אך גם להמריץ את המשכימים להרוג, והאסלאם יכולים לתת כבוד לעמי הספר, אך גם תקדימי קוראן להוצאות להורג של כופרים. מרכולתן של הדתות פתוחה, ויש מי שנכנס בידיים חפצות בשעריהן.

כי הדת, היא כמו המיתוס. אינה יכול כבר לבחור את הנרטיב שהיא חפצה בו - הוא נבחר בשבילה. כל מי שמבצע רצח בחסות הדת אינו בהכרח חוטא לה - חמור מכך. הוא משפיע עליה. הוא מושך את שמיכתה מעל ראש ומעתה היא מחפה גם עליו. כי גם "אינו באמת מוסלמי", בראייתו הדת סייעה לו. וגם אם אלה "אינם יהודים", אין להתעלם כי דרכם היא דרך אמונה. הדתות לא יכולות להתכחש או להתנגד - הן משועבדות למי שמוליך אותן - בדרך הישר או בדרך שולל, כי הרי אין באמת דרך סלולה אחת. 

על כן, יטיבו אנשי הדת אם לא ימהרו להוציא את "הסוררים" מחוץ למחנה. ראשית, משום שהם אינם סוררים. הם פורצי דרך, ומרחיבי בסיס האמונה. ושנית, כי בכך מוציאים ידם חובה במקום לטמון אותן בלב הבעיה. מוטב ינהלו את המאבק התיאולוגי - רעיוני - אמוני - מוסרי - חוקי בתוך בית המדרש, ויוקיעו מבפנים את גילויי האלימות האלה. לא יפגינו פנים אדישות ויגידו "משוגעים הם", אלא יפנימו כי הם חיים אנו בבית משוגעים, אין כל בטוחה כי בנו השפיות. המרידה אישית, אך הכתם קולקטיבי, ומי שבאמת ובתמים אוהב את הדת והיא יקרה לנפשו, לא ימהר להפקיר אותה לאלה הנאחזים בה חזק בדרכם להשתמש בה כמצנח בהידרדרות אל תהום תלולה.

מלחמתו האחרונה של ג'יימס בונד

בסרט האחרון של ג'יימס בונד, נאלץ סוכן הוד מלכותה להתמודד עם אתגר חדש: פיטורים. יש בלונדון אנשים שאינם מתלהבים מגבורתו של 007. הם רואים בה הרפתקנות מסוכנת, יקרה ומיותרת. בעיקר, הם אינם מבינים מדוע צריך להסתנן במחשכים, כשהמידע החשוב מצוי דווקא באור, או לכל הפחות בטווח האלקטרומגנטי. "אתם חלק מהעולם הישן", נאמר לאנשי מחלקת המרגלים הבריטים.

הבעיה האמיתית אינה בקביעה שמקצוע הריגול אינו רלוונטי עוד. היא קשורה יותר לאמירות הסמויות הטמונות בקביעה: שרק לטכנולוגיה הפתרונות, שהדיגטלי הוא תחליף ראוי למציאות, שניתן למחשב את התבונה ושיש אור בקצה כיבוי המאורות הזה שרק ממתין למדע שידליק אותו.

בעולם הדיגיטאלי הזה יש אכן המון תחכום. וידע, וכסף, ומהירות. רק דבר אחד חסר בו: ספקות. הוא נטול הידיים הרועדות ושיקול הדעת, חסר את הלבטים העמוקים ופירות הדיון. הוא מבריק כתער, אך זו אינה מושחזת באיכות שרק למידה אנושית מסוגלת. על כן פעם נוספת חלש האור מאפלת המחשבה.

בונד פועל לבד ברוב המקרים. אבל המלחמה הזו שלו משותפת לכולנו. כי קו המחשבה שהחליט לסגור את מחלקת הריגול שולט לנו גם בכלכלה, במדיניות, בחינוך ובתרבות. הוא מייצר לנו ריאליטי של בטחון שמתפוגג ברגע שמישהו שואל שאלה. ורק אלה שיעזו לשאול, יוכלו להיות סוכנים מצטיינים. סוכני ספקות, משאבי אנוש יקרים.