סיפורים קצרים

את הדרך הקבועה אל האימון השגרתי בשעות המוגדרות הובלתי הפעם אחרת. במקום הכביש והחנויות טיילתי בין סמטאות לא מוכרות תחת חלונות פתוחים עם וילונות לבנים ארוכים. ריח טוב שטף אחרי הגשם, ואני ניסיתי להיזכר למה מעולם לא הלכתי כאן. זה גם לא חשוב יותר.

הדרך הובילה אותי לחנות ספרים שכונתית שאני אוהב במיוחד. מיד כשנכנסתי צדו עיניי את הספר שאקנה, ובכל זאת בחרתי לפנות למוכרות: תנו לי משהו שאין במקום אחר. זו הייתה קריאת ההזנקה לשיטוט שריחף בין מדפים ולשלל שיחות על ספרים, על החיים, על משפחה, על העולם. למה אתה הולך להתאמן בכלל? היא מחתה. אני צריך גם וגם, הסברתי. היא לא הבינה ואני לא הוספתי. זה לא חשוב יותר.

כמו האלכימאי, שבתי בסוף השיטוט לנקודת ההתחלה כמוצא שלל רב במפתן הבית. לא הסתכלתי על השעון. לקחתי את הספר בלי מחשבה מעמיקה. זה לא חשוב יותר.

"רק שתדע שזה סיפורים קצרים", הזהירה.

"גם אנחנו סיפורים קצרים", הפנמתי.

"זה אומר שאל תצפה לתפניות גדולות בעלילה".

חייכתי. אבל לא תיקנתי אותה.

זה לא חשוב יותר.

למכוניות זה יותר קל

למכוניות זה יותר קל. כשהמצבר מתעייף ואינו מתפקד כמו פעם נדלקת נורת אזהרה. ואם לא, האוטו לא מתניע ואז בכל מקרה ברור שאי אפשר להמשיך. במקרים כאלה אפילו האזעקה שאמורה להתריע שמשהו השתבש מנותקת. זה הסימן שצריך להזמין בעל מקצוע שיטעין מחדש ויתקן. רק אז, אפשר לשוב אל הדרך. האוטו אמנם לא מרגיש כמו חדש, אבל יש שיאמרו עדיף מחדש. מתנועע מחוספס ומנוסה על הכביש. חוזר מתוקן, משוכלל.

לנו אין נורות ואין סימנים. יום אחד זה עלול להיכבות באמצע בהתנגשות מסכנת חיים. בתי הקברות מלאים בני אדם שלא ידעו שיש להם מצבר.

למכוניות זה יותר קל.

אור לבן

אחד מפלאי הטבע הוא, שמיזוגם של כל הצבעים בעולם יוצר יחד אור לבן. מגדיר לנו הטבע שהחיבור המושלם הוא זה המעלים את הפרטים ומבטל מחיצות. האור החזק ביותר מקבל חיים משל עצמו דווקא משום ששוכח את מקורותיו.

אולי גם אוויר טהור ששוטף את הריאות הוא עירוב של כל הניחוחות. אולי טעם החיים הוא תבשיל מטעמי אהבה, אכזבה, שמחה וכאב.

גם הים אינו מזכיר את הנחלים שזרמו אליו. האופק בקצה האוקיינוס נותן בנו תקווה דווקא משום שאיננו מבחינים בראשית אפיקיו.

ואתה, אם אדם מורכב הינך, סימן שטרם התמלא תרמילך והוא עודנו מפורר ומפולג. לא נשמת מספיק. טרם טעמת את שיש לעולם להציע, לא ספגת די נתיבים. רק שיתלכדו בך כל הגוונים, ינשרו כקליפה ויתפוררו בחלל החופשי. יותירו בך אור לבן. אמיתי. שלם.

אביר

האביר אף פעם לא יביס את המפלצת. אבל בכל פעם שהיא צורבת את חזהו בלהבה, נצבע הכאב בתעוזתו. שתיקתו האצילית כובשת בתוכה את הד המילים שלא יישמע לעולם. חרבו המושטת לנצח תספיד איתנות נחישותו. רוחות השמיים ילטפו חרש את שריון הפלדה חסר החשיבות. טחנות הרוח והצדק ינשבו רוחו הסוערת. שדה הקרב המדמם יצמיח ניצני שכחה. עוז תהילתו יעטר יום אחד אגדות ילדים. עוד תיאספנה תפילותיו הנשכחות בספר שאיש לא ידע לקרוא.

המפלצת הארורה הזו הפילה חלל נוסף הלילה. חף מפשע וצעיר נפל. אך ברגעיו האחרונים היה לבו נקי מחימה ומצער. הביט בהבנה שלמה ברוצחתו. באהבה סולחת. באכזריותה הפכה אותו אביר.

המקום

יש את המקום הזה, ששמעתם עליו בסיפורים של חברים. לא בדיוק מקום חדש, אבל לאחרונה עולה שמו יותר. וקצת מוזר לכם שכולם כבר היו שם חוץ מכם. למרות שנשמע שזה המקום המושלם בשבילכם. פספוס נוראי שאינך שם. גן עדן של שלמות. אפילו קצת מרגיז שהלכו בלעדיכם.

הם מסבירים שלא הצליחו לקבוע אתכם. הם תמיד הגיעו עכשיו, זו השעה הקבועה שם. לכן תמיד יש זמן להשלים עם החסר. ואתם, תמיד הייתם קודם או שקועים באחרי. אם הייתם עכשיו, הייתם מגיעים.

אתה שואל אם זה מקום חלומי והם טוענים שלהפך. אתה מתעניין אם יקר והם משיבים שבחינם. אתה תוהה אם חוקי, והם מתעקשים שאתה תחליט. ומוסיפים שתרגע, כי לא אוהבים שם שאלות. הן מטרידות את שוכני המקום ולרוב אינן נחוצות.

הם לא מראים תמונות. זה לא שאסור לצלם שם, פשוט אין בכך צורך. כשהם שם הדחף לתעד מתפוגג. זה לא משנה מה יודעים אלה שבחוץ.

הם גם מסרבים להסביר איך להגיע. אמרו משהו על כך שכל אחד מגיע בדרך שלו, ושאם מספרים זה פוגע בחוויה. יש כאלה שהכתובת הייתה להם על הקיר שנים ארוכות ובכל זאת התמהמהו.

וחוץ מזה, הם אומרים, אל תכעס כל כך. אנחנו בכלל לא קיימים. סתם יצירי דמיון שבראת כדי שיהיה לך את מי להאשים. כשתגיע אנחנו נעלם. אתה תופיע במקומנו. אלא שאז יהיה זה מקומך.

אל תדאגי, אתקשר מהדרך

אל תדאגי. כשיתאסף האומץ וישלח זרועות נטולות מחוגים אל מקל הנדודים אצא אל הדרך. אלך בשבילים מסומנים ואסמן חדשים, אפליג ביבשות ואכבוש אוקיינוסים. בעיניים פקוחות ונטול דאגה אתמסר אל הלא נודע.

אל תדאגי. מבטיח לך כי לא אספר לך על כוונותיי להסתכן. אשמור נפשך מהרפתקאות מסמרות שיער ומצלקות שאצבור במעלה הדרך. מלילות אבודים בהם אשן תחת כיפת השמיים ספוג בדמעות געגועים. רק חיוכים אשלח לך משם. רחבים וכנים וטובים שכמותם לא ראית מעולם. גם אני עוד לא ראיתם.

רק תני לי לצאת לדרכי. זכרי כי טרם הוקסמתי ממיזוגן של עונות השנה והלב. טרם התרגשתי מנחל נסתר, מעמק שופע תקווה. עוד לא נבראתי מחדש. עוד לא טעיתי בדרך בכוונה. עוד לא פסעתי בשביל שום דבר. ריאותיי ריקות מאוויר נטול סיבה. פעימות ליבי אינן דוברות שירת נופים. צר עולמי, צר הוא עליי. צר לו עליי, וצר לי עליו. על שטרם נפגשנו באמת, על שטרם הכרנו שנינו, אותי.

שלחי אותי למסע, אם אהובה. ותני בי את ברכת הדרך הכנה שלך בכמוסות מבטך. והפקידי בכיסיי את מטבעות התעוזה הנחוצים לי לצאת. אל תדאגי. אחיה. אחיה כמו שלא חייתי מעולם. אצא לחופשי כמו מרחם עבדות אל אור השמש המשלהב הזה. ואוקיר לך תודת נצחים על שהותרת לי לפרוש כנפיים רגע לפני שנשתכח מהן הרצון לעוף.

אל תדאגי. שמחי בשבילי. ושמחי גם בשבילך. דמעות אושר ימלאו אותנו, לא פרידה. על שהעזנו לחיות ולא הרפנו. סלחי לי. עוד אשוב לראותך ולספר. אולי גם אקחך איתי. אל תדאגי. אל תדאגי, אתקשר מהדרך.

עננים

לשמיים המרהיבים הבוקר לא היה אכפת. עננים ורודים אדישים דיממו כתמי עונג על מרקם נוצתי אפרפר, התעלמו מנוכחותך. כמו שוכני הארץ, התמקדו גם הם בחזותם הכובשת, חוששים ממשב רוח זדוני שיבלגן הכל. כלל לא הבחינו ממרום התנשאותם בקנאה שצרבה בעיניך, בדומיה בה ניהלת באפלת הבוקר חיים חסרי שחר.

והנה כבר דמדומי ערב כתמתמים מתפזרים אט מעליך, נוטפי תוגת ערב, ספוג צינה וחושך. עוד יום נשר מלוח לבך, התקצר מנשימותך. ולשמיים המרהיבים, כמו שוכני הארץ, לא ממש אכפת. אינם מבחינים בך מבעד לעננים. אינם מחפשים לנחמך. מסרבים לפרש בהייתך המאוכזבת בשברי האור. זוהרם דהוי ונמס בידיך הריקות.

ונדמה בך לפעמים כי עוד חוששים הם ממשב רוח שיגיע. שיגיע ויבלגן הכל. כמו שחששת גם אתה פעם. כשעוד האמנת כי יבוא וישנה דבר מה.

לקראת החורף

"אז אתה בטוח שהכל בסדר? בדקת היטב?"

"כן אדוני, עשיתי כמה בדיקות. האיטום הושלם באופן סופי. שום רטיבות לא תחלחל לשם".

"בוודאות, כן?"

"בוודאות".

"כי אתה יודע, שלפעמים, בימים הראשונים של החורף, הריח של הגשם נכנס פנימה, ממש מחלחל ומגיע לבפנים. וזה עושה דברים לא פשוטים שם".

"אני מבין, וגם מכיר. זה קורה בחלק מהמקרים. אבל בדקתי ובמקרה שלך זה לא יקרה. אטום".

"בדקת רק רטיבות של גשם?"

"למה הכוונה?"

"לא, כי במרבית המקרים זה גשם, אתה מבין. אבל לפעמים סוגים אחרים של רטיבות מגיעים לכאן ו..."

"לא תיכנס לשם שום רטיבות. באחריות".

"ומה לגבי רוח? היא יכולה להיכנס? כי בעבר היו כבר מקרים שגם רוח קרירה כזו הצליחה לחדור ולהיכנס וזה היה מאוד מורגש".

"אדוני בדקתי היטב גם מנזקי רוח, וגם היא לא תיכנס. אטום לחלוטין".

"ומה לגבי רעידות אדמה?"

"למה הכוונה?"

"לפעמים הכל רועד כאן מסביב, מניסיון. וזה מפחיד ודי מסוכן. והייתי רוצה לדעת שגם במקרה הזה לא יווצרו כאן סדקים".

"שום סדק לא יווצר כאן אדוני. אטום לחלוטין. לא תרגיש אפילו סימן גם במקרים של הזעזועים העמוקים ביותר".

"זה מרגיע מאוד לשמוע".

"מה חשבת? עשו כאן עבודה טובה. לא עניין של יום או יומיים, גם לא חודש או חודשיים. האיטום הזה רציני, מקצועי. מהטובים שראיתי בחיים שלי. יסודי, מושקע. נדמה לי שגם לא נעשה על ידי בן אדם אחד בפעם אחת. יש כאן עבודה יסודית של שנים, של שכבות הדרגתיות. משלב לשלב הגיעו לרמת גימור גבוהה שכזו, שמאפשרת לך לישון בשקט".

"מרגיע מאוד לשמוע. במיוחד עכשיו, רגע לפני שהחורף מתחיל. תודה לך"

"בכיף".

"אתה לא יודע כמה קשה למצוא איש מקצוע מהימן בימינו. כבר שמעתי על מקרים שאמרו אטום לחלוטין ובסערה הראשונה הכל קרס ונסדק".

"שמע, אתה באמת יכול לסמוך עליי. שלושים שנות ניסיון של קרדיולוגיה לימדו אותי דבר או שניים".

"בהחלט. בהחלט. תודה".

פחד אחד

אני רוצה לבוא איתך. ילדה קטנה, בת שלוש, אוחזת בי חזק. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. ולרגע לא ברור אם מבקשת או דורשת. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. הרי יודעת שכבר שמעתי אך אינה מרפה, מנסה להביס את האמתלות לדחיית רצונה במפגן נחישות משכנע. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. בכלל אינה יודעת לאן אני הולך וזה גם לא משנה עכשיו. זה למקום אחר בו תוכל להיות איתי. אני רוצה לבוא איתך, אני רוצה לבוא איתך. ולקראת הסוף סדיקה בקול. השלמה? עייפות? אני רוצה לבוא איתך. אבל היא לא תבוא הפעם. והיא בוכה.

אל תעזוב אותי. אני ניגש אליה בזהירות ומנתק אותה מהקיר. אישה מבוגרת שאני מכיר מאז ומעולם. ובכל זאת משהו שונה בקולה הפעם. תראי, אפשר לצוף כאן. תישעני לאחור, אני כאן. אל תעזוב אותי, היא מתחננת בצחקוק של אימה, אל תעזוב אותי. תראי כמה הפסדת שנאחזת במעקה. תראי כמה פספסת. רק אל תעזוב אותי, אל תעזוב אותי. עמוק בלב היא סומכת עליי, אבל לא במאת האחוזים. יש בה ספק וחשד שיבוא יום ואמרוד. אל תעזוב אותי בבקשה, אל תעזוב אותי. השיטוט נמשך והיא אינה נהנית ממנו במיוחד. מדוע הסכימה להניח למעקה הבטוח? אל תעזוב אותי. בבקשה אל תעזוב אותי. אני מחזיר אותה בעדינות אל הקיר. עוד רועדת מעט.

יש ילדים המפחדים להירדם בחושך.
יש מבוגרים המפחדים להתעורר באור.
אך בעצם לכולם, לכולם פחד אחד.
פחד אחד לכולם. פחד אחד.
אחד.
אל תעזוב אותי, אני רוצה לבוא איתך.

פסטיגלנד

בתורה הפוסט-מודרניסטית מוכר רעיון הדיסנילנד. אנחנו מגיעים אל פארק השעשועים הזה ונכנסים אל עולם האגדה. כאן הכל יכול לקרות - דמויות מצויירות קמות לתחייה, אין עוד משמעות לזמן ולכללים. למקום יש חוקים משלו. כבר שחולפים בשעריו המפוארים מבחינים מייד בניגוד המובהק שבין עולם הבדיון לעולם המציאות. אך זו בדיוק האשליה הקיומית בה מצויים בני האדם. אשליה שדיסנילנד ממלא בה תפקיד מפתח. כאשר מסתיים הבילוי ואנו יוצאים מהפארק החוצה ומגיעים אל מגרש החנייה אנו חשים בטעות כי שבנו אל קרקע המציאות. שכאן החוקים בהירים, הסדר קיים. כאן לא תחולנה הפתעות, לא תתרחשנה התפתחויות אקראיות. במגרש החנייה של דיסנילנד שולט השכל הישר, נתיבי היציאה משורטטים בהיגיון. אך האמנם כך? או שאולי, אם נבחן בעין ביקורתית ומעמיקה את המציאות האנושית שלנו, את התנהלות החברה האנושית, נגלה כי המרחק בינה לבין עולם האגדות אינו כה רב... עד כמה באמת יציב ומבוסס הסדר שאנו סבורים שאנו חיים בו? האם בעולם בו לא מסתובבים מיקי מאוסים ברחובות שורר היגיון? כככל שמתבררות התשובות, כך גוברת תחושת האכזבה והרמייה. אנו חיים באשליה מתוחכמת שנועדה להקנות בטחון מזוייף לחיינו. קו הגבול בין מגרש החנייה לכניסה לפארק השעשועים הרבה פחות מובהק מכפי שחשבנו. והמחמירים אף טוענים כי המצאתו של דיסנילנד היא חלק מהמזימה. תכליתה - לגרום לנו לחשוב שיש קו גבול שכזה. להשתמש בניגוד הנוצר בין העולמות כדי להעמיק את האמונה הכוזבת שלנו בשיקול הדעת שלכאורה מוביל אותנו בשגרת החיים.

בימים האחרונים פרצה מחאת הורים סוערת סביב הרדידות הניכרת בתכני הפסטיגל השנה. במקום לדבר על ערכים או על חוויות נעורים, בחרו להקדיש את שיר הנושא של הפסטיגל לתמונות סלפי. נוטף שטחיות ורמיזות מיניות, השיר נועד להלהיב את בני הנוער. עד שמישהו התעורר והבין שמדובר בפשיטת רגל חינוכית, ועכשיו ההורים מאיימים להחרים. עוד מעט מפיקי הארוע יחליפו את השיר במחרוזת נעמי שמר והמחאה תדעך. אבל כל זה לא משנה. הדמיון בין הפסטיגל לרעיון הדיסנילנד זועק לשמיים ומחייב את כולנו לפקוח עיניים.

כי מאוד פשוט ונוח לכולם להגיד - כוכבי הילדים האלה קיבלו משכורות שמנות והסכימו לרקוד על הבמה למילות הסלפי. אם רק נחרים את הפסטיגל נשוב אל מחוזות הנאורות והעומק המאפיינים את החברה הציונית היושבת בארץ הקודש. רק נסיר את נגע הרדידות היקר הזה ונחזור אל ערכי המולדת.

אבל בטלוויזיה שלנו מושיבים פוליטיקאי מצוי ליד גמדה, ומעניקים לכל אחד מהם 45 שניות לפרוס חזון לעתיד ומסרים לאומה.

והספרים בחנויות הספרים מסודרים לפי כמות הכסף שהשקיעה כל הוצאה בשיווקם הפיזי בחנות.

ומנהיגים יוצאים מבתיהם מאופרים, ומפזרים סיסמאות שניסחו יועצי תקשורת.

וילדים, יושבים אחרי שעות הלימודים בבית, ומנסים להיזכר מה היה הגורם השלישי לפרוץ מלחמת העצמאות ומה הייתה התוצאה הרביעית של השואה. וכדי שלא יישכחו את זה במבחן הם ממציאים קיצורים ושיטות כדי לא לפספס אף גורם או תוצאה מתוך הרשימה המוגדרת. וזה רציני ומעמיק ויסודי. רק שישבו בבית וישננו. שיזכרו בע"פ בדיוק מה המורה הכתיבה שצריך לכתוב במבחן. כל עוד שהם לומדים הם לפחות לא הולכים לפסטיגל או משהו. שם הם עשויים להיות רדודים.

רוב היום אנחנו במגרש החנייה. מחוץ לדיסנילנד, מחוץ לפסטיגל. משבחים ביהירות מופרכת את יציבות הסטטוס-קוו, את נאורות הדור. ולא מבחינים, עד כמה מחאת הפסטיגל פועלת נגדנו. מסיטה אותנו מהמאבקים האמיתיים, מרחיקה מהעיקר. מסמאת את עינינו מלראות עד כמה מתבוססים אנחנו במי אפסיים. כמה שהם רדודים, אנחנו טובעים בהם עד מעל הראש. צוללים למחוזות של אמיתות-כזב וערכים חלולים. מד העומק מראה לנו שאנחנו מתקדמים. אבל גם הוא מקולקל, מחכה כמונו לתיקון יסודי.

חוט דק שקוף

בין הסכין למזלג,
ובינם לבין מפית השולחן וסבון הידיים,
עובר חוט דק שקוף.
סובב סביב חוברת הנימוסים,
וקשור לתיק האיפור שנועד להסתיר את הדמעות.
מחבר בין התאים האחראים לאיפוק, לבין האיפוק האחראי לטעים.
ושוזר לאסופה את הרסנים והעכבות והאילוצים והמגבלות.
ומלפף בנחישות את הוויתורים והתירוצים.
מתוח ומהודק הוא אוחז הכל פנימה.
בקצהו האחד מחורר את הלב בסיכת בטחון,
ובשני רקום בצידי החיוך.
מושך אתכם מטה.

הרציף

אלפי אנשים חולפים מולך, זורמים מכל העברים, והם משוחחים בקולות רמים, שרים, מתווכחים. המולה אדירה מתחוללת בין המסילות והנתיבים, בתוך חלונות דוהרים בני אדם חולפים ומשתנים. לכל אחד מהם מטען משלו, פניהם מכוונים ליעדים נפרדים. אבל בתוך כל השאון הפועם הזה, בין צלילי התזמורת האנושית המרגשת הזו, זה כמה מרגיש ש.

אחדים עוצרים לשתות קפה, ואחרים נמרצים וממהרים גם באין סיבה. בודדים ומשפחות, זוגות וילדים. חיים תוך כדי תנועה, תוך כדי מרדף, בעיצומן של מחשבות על החיים. ברגע שיצאו מן התחנה ייתכן שלא ישובו אליה לעולם. כשהגלגלים מסתובבים אף פעם אי אפשר לדעת מה נשאר מאחור, ולאן הם מובילים. ובדרך פלאית כלשהי, מסכימים כולם להתעלם מחוסר הוודאות הזה ולהטמין אותו בלוח הזמנים של הקרונות. וכך, בתוך עננת הדחיפות הזו, זה כמעט מרגיש ש.

מחזות קורעי לב סוערים סביבך. מטפחות אדמדמות מתנפנפות מאחד החלונות, ובקצה אחר תופס חיבוק שובה לב את זווית העין. מגבעות מונפות לשלום, לפרידה, או למפגש חטוף. דמעות וחיוכים, לחיצות ידיים רשמיות וכאלה הממתיקות סוד ערמומי. במפל הרגשות הזה, זה בהחלט כבר כמעט ומרגיש ש.

אך למרות שכך כבר כמעט ומורגש, בל תתבלבל.. התנועה האדירה סביבך מתרחקת ואינה נוגעת לך. בתוך החגיגה הסוערת הזו, אתה אינך נע. נותר מאחור, בוהה. מתנחם לרגע באשליה שאתה חלק מכל זה, ומפנים שאינך. שבתוך מחול הרכבות הקצבי הזה, אתה ניצב קבוע על הרציף. שבתוך סחרור השינוי וההתקדמות, הפכת אתה בעצמך להיות הרציף - קו קבוע ודק, עד כי שקוף הינך. ממשיך הלאה ללא עצירות ותחנות, נטול עיכובים והקדמות, נעדר נתיבים עוקפים. בכיס מקטרונך כרטיס פתוח שנותר לא מנוקב. ידיך תפורות בכיסי מעיל ארוך שעטית בשיאו של הקיץ. שלא יבחינו ברעידות הקנאה האוחזות בך מפעם לפעם. שלא יתגלו רגליך המקובעות בבטחה בקרקע היציבות. שתתנחם בגלי חום שאתה אינך ראוי להם, עתה שפספסת עוד רכבת שמעולם לא ביקשת לתפוס.

כמה אותיות

יש מילה שנטבעה בי בידי אחר. נאמרה ברגע אחד ונחרתה בעומק, מתחת לעור. לנצח נקשרה בבעלותו. הייתה שם לפניו אך נצבעה במחטף בצבעיו. ומאז, בכל פעם היא מציפה את זכרונו. כמו הושאלה במזיד למזכרת עד. ואולי זוכה הוא לתגמולים על השימוש התכוף. כבמזימה מכוונת היא נציגתו בתוכי. שומרת על גחלתו. כובלת את כמיהת השכחה.

ולעיתים אני מחפש מילה שתחלץ אותי ואיני מוצא. מהרהר באפשרות הקלושה שישנן מילות מרפא שטרם התגלו. תוהה הייתכן כי בכוחן לרקוח שיקוי מילולי שייתן מזור לאילמות עצובה.

ויש שאני מלא חרטה על מילה אחת שנאמרה. שמכל המעשים והפעולות שיש להצטער עליהן, היא החמורה מכולן. חרף ממדיה הדלים מפזרת ייסורי הברות בכל נשימה.

ופעמים רבות מדי חשתי נצור אחרי חומות מילתי. כאדם הכובל עצמו מרצון באזיקי כבוד, מוותר על חירותו בתמורה לעקרון שאיש לא חוקק מלבדו. משתעבד בחפץ לב, עת הופך ליבו לחפץ.

הרים נישאים בעולם הזה, ונהרות גועשים ושמיים נצחיים ונופי פרא. ולמול כל אלה ניצבות כמה אותיות שכוחן עוצמתי מכל. מעוררות אימה, זורעות חרטה, מלהיטות עצב.

גם אנחנו אותיות בודדות. מחפשות צירופים ראויים, חולמים על סמיכות ומשמעות. למצוא את המילה שלנו, הביטוי הנכון לסערת השתיקה. מבקשים להשתמש בכל האותיות שיש ולמצוא עוד. מקווים שיום אחד תגיע אות סופית של אושר. או לפחות אות שאפשר להפסיק לחפש.

מה שמסתתר מאחורי החיוך

היא הביטה בו מודאגת וביקשה אכוונה. והוא חייך רחב וערמומי, רק חיוך נותר ממנו. הוא שאל לאן היא רוצה להגיע. היא לא יודעת. החיוך מתרחב. "אם כך, מה זה משנה באיזו דרך תלכי?".

ואנחנו, פספסנו בענק. והעתקנו את הציטוט למצגות ניהול שקידשו את היעדים ושיבחו את האסטרטגיה והיללו את הנתיבים הנכונים המובילים אנשים בודדים להסתחרר בתוך עצמם. ולא הבנו, לא רצינו להבין, מה מסתתר מאחורי החיוך.

בעולם שלנו המיקום מדוייק ומנוטר. כבר אי אפשר ללכת לאיבוד. כל סטייה מחייבת חישוב מסלול מחדש. הלוויינים חדים, מדוייקים. רק העצב מהיר מהם. הוא מוצא אותך ראשון, אוחז בכל נקודה. שיטת האיתור שלו מתקדמת: הוא אינו מרפה. לא מחפש, הוא איתך. לא עוקב, הוא מכתיב את הדרך. מעודדך אל המסלול הצפוי השכיח. לשם הולכים כל האומללים שיודעים לאן. חלקם יגלו זאת רק בסוף. מאוחר מדי.

לא. זו לא סיבה לחייך, ילדה. תקשיבי טוב למה שהוא אומר לך ותפסיקי לשאול. לכי לאיבוד. תפסיקי לחלום על בית. תפסיקי לבהות במראה ולרדוף אחרי הזמן. היעלמי.

ישנם מקומות שהשילוט אינו מוביל אליהם. קיומה של תכלית ברורה חוסמת את הגישה אליהם. קפיצת אמונה קלה תובילך לשם. בלי הנחיות ויעדים.

זה כנראה מה שמסתתר מאחורי החיוך. חשוב מכך. זה מה שמסביר את היעדרו.

איש חשוב מאוד

אנו אוהבים אנשים פחות חשובים. סולחים לאחרים, פחות ראויים. מוקירים פועלם של חסרי מעש. מהללים זוטרים חסרי חשיבות. דואגים לרווחתם של הדואגים לעצמם. משגרים איחולים ליעדים רחוקים. מלטפים בסלחנות נשמות אבודות.

רק איש חשוב מאוד חסר את אלה. באילמותו הפנימית מוותר על תורו. על זכותו. על חייו.

חשוב מאוד. חשוב מלידה. קרוב, נוגע לא נוגע. לא יזכה לנחלת אחרים. למתנות החסד הניתנות חינם. למילים שיבעירו תוגת שתיקתו הכנועה.

חשוב מאוד. בולט בשקיפותו. מדוייק בפיזורו, מלוכד ברסיסיו. יושב בחצרו בהמתנת שווא כי יפתח שער הרחמים, כי יימחל דאבון מעייניו, כי יפליגו אחרים בבטחה בין ימיו הסוערים, בעומק לילותיו חשוכי הכוכבים.

איש חשוב מאוד הזוכר כי נשכח בידי עצמו. וככל שגוברת טינתו כך נמחים שאריותיו. וכך הופך חשוב יותר, חשוב מדי, מתמוסס בצדקתו כמשפט מדוייק בספר שנותר סגור.

מסיבה של אחרים

עוד רודפת אותי התחושה האיומה, הפוצעת, שאי שם מתנהלת המסיבה אליה לא הוזמנתי. ואינה מרפה, אורבת בעלטה, אוחזת בחוזקה בקנה הנשימה, מנסרת את הלב לגריסי נייר צבעוניים.

שהיכנשהוא משיקים הלילה כוסות ומתחבקים, המוזיקה מלטפת אנשים נכונים, צעירים ומחייכים. אנשים שאינם רוצים להיות בשום מקום אחר. שמגשימים את הרגע, שניצחו את החיים. אוהבים ואהובים.

כן, זו מסיבה מהסוג הזה, אתם יודעים. שההזמנות אליה כמו כרטיס כניסה לגן עדן. כמו הודעה רשמית שהצלחתם, שצדקתם, שנבחרתם. שמצאתם את מה שחיפשתם כל החיים, והם מצדם המתינו שתגיעו לרגע הזה, למקום הזה. האורחים והחיים מברכים אתכם לשלום, מנגבים בנדיבות את שאריות חששכם שתתעוררו. אין חשש כזה הלילה. בחרתם נכון, ניווטתם היטב, הגעתם. אתם כל כך כאן, עכשיו ולתמיד. זו המסיבה שלכם אהובים. חיו את הרגע, האמינו כי אפשר, היו עצמכם ורקדו עד זריחה. היא כאן אתכם כל שעות היממה.

צלילי החגיגה אינם חודרים קירות בתים חשוכים. כמו נזהרים בשאריות האחרונות של כבוד הנזנחים. כמו אינם רוצים להעירם משנתם העמוקה, הדואבת. ולא ידעו כי כלל לא נרדמו הלילה, כמו בכל לילה אחר. כי לבם הדואג מספר להם אודות מסיבה המתרחשת אי שם בלעדיהם. קורא להם להישאר ערים. לא להירדם. לא להרפות.