יום חמישי, 29 באוגוסט 2019

הדתיים

אתה בעיר זרה, סקרן ורעב. אתה מחפש מקום טעים לאכול בו. לא יקר מדי, לא פשוט מדי. מסעדה שתאפשר לך לטעום ממה שלעיר הזו יש להציע, בשאיפה משהו שאתה אוהב אבל לא יכולת להשיג בשום מקום אחר.

חלק מאיתנו יתחילו מייד במחקר. הם ישוו ויבדקו מה כתבו גולשים רעבים אחרים, ויבדקו אילו מסעדות זכו לדירוג המרשים ביותר. הם אולי לא יבחינו בכך (או יכירו בכך), אבל הם חסידים נלהבים ומושבעים של הדת הקפיטליסטית. בדיוק כמו יורדי הים משך מאות בשנים, גם הסועדים האלה ינווטו על פי הכוכבים. אלא שאת הכוכבים שלהם הכתיבה רוח שמיימית המכונה ״חוכמת ההמונים״, זרם בלתי נראה שיש בו את היכולת המיסטית לדעת כל הזמן ״מה נכון״, ו״מה מומלץ״. היד הנעלמה הזו מרובת אצבעות - אחת טמונה בתיק ההשקעות שלנו, והאחרת בוחשת לנו את מנת השף. ככל שיעבור הזמן, האצבעות שלה ייכנסו לכל נקיק פנוי. כשעומדים תחת הכוכבים, הדרך בהירה יותר, הניווט פשוט יותר. היד הנעלמה מעולם לא הייתה מוחשית יותר.

אלא שלא כולם הולכים שבי אחר תנודת הכוכבים. חלק מסתפקים בכוכב אחד ויחיד, ינווטו על סמך הבהוביו הבטוחים של כוכב הצפון. הם יחפשו אחר המקור המוסמך, המהימן והבטוח. יתענגו על דעות המומחים, יברכו על בשורות הנביאים. זה לא שאינם סומכים על דעות הרוב. להפך, הם חושבים ״שהרוב״ דווקא יודע מה הוא רוצה. אלא שהם רוצים דבר מה אחר, מרוחק במכוון מדעת ההמונים. הם מחפשים נתיב ייחודי, מסוגנן, המיועד לבעלי טעם נרכש. הם יעדיפו את הדרך המותאמת, הנסתרת, המלומדת. את המסעדות שלהם לא כל אחד מכיר. אחדים אולי לא שמעו עליהם, אחרים אולי לא חיבבו. ייתכן שגם לא כולם מורשים להיכנס אליהן. מקומות מסתור למיטבי דרך, ליודעי חן. הם רוצים להיות חברי כבוד במועדון ״שאינו לכולם״. זהו הרי, מקור הכבוד ביניהם. המפריד בין קודש לחול.

אבל מה עם האחרים? מה עם אלה שמסרבים להגדיר עצמם באחת הדתות? החילונים המושבעיים שאינם מתעניינים במה יגידו כוכבי השמיים ומעדיפים לנווט על פי צו הלב. הם ישוטטו בין החנויות השונות, ילכו לאיבוד אינספור פעמים, יטעו, יתבלבלו ויצטערו. באותה הנשימה הם יגיעו למקומות חדשים, יפתיעו את עצמם, ימצאו את עצמם מחדש פעם אחר פעם.

במובנים רבים, האנשים האלה הם מקור בלתי נסלח של בזבוז. התעלמותם מדעת ההמונים מבזבזת את זמנם. אדישותם כלפי המומחים מבזבזת את הידע, הניסיון והמומחיות שהצטברו משך שנים. במונים רבים, האנשים האלה הם חצופים. מסתובבים ביהירותם תוך התעלמות מהדעה הרווחת. הופכים עצמם מומחים בעיני עצמם תוך הפגנת בוז כלפי אלה שהיו, ולמדו, וחוו לפניהם. במובנים רבים, האנשים האלה האנשים האלה מסוכנים. במקום ללכת עם הזרם, הם מאיימים לצאת נגדו. במקום לכבד את המוסכמות, הם אינם מסכימים לדבר. אבל מה שווים כל ״המובנים״ האלה? הרי בדיוק מהם הם מבקשים לברוח, אותם הם מבקשים להמציא מחדש. אתם מוזמנים לקרוא להם ילדים, בעולם שלהם זו מחמאה.

ואתם, הואילו בטובכם להמשיך לבחור - האם אתם בדת הזו או האחרת, האם אתם משתייכים לקהילת ההמונים או לכנסיית המומחים. ורק מדי פעם, כשאיש אינו מתבונן, ואין אף כוכב מאיר בשמיים, העזו לשאול את עצמכם. האם אתם יודעים מהו הטוב שלשמו אתם מתפללים? האם באמת שמורה לכם זכות הבחירה? ואם אמנם הייתם אוחזים בה בשתי ידיים, האם הייתם בוחרים בכל הדרכים הידועות? האם יש בכם את מה שצריך כוכב אחד לבד? האם אתם מאמינים לעצמכם שאתם טוענים שאינכם דתיים? 

יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

ידית השייכות

כבר שנים שאני נושא את האובססיה הזו. לא חושב שיש עוד הרבה אנשים שסובלים ממנה. מצד שני, אולי כי לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. מצד שלישי, מי אמר שאני סובל.

מגיל צעיר, אני בוהה בדלתות. זאת אומרת, לא בכל הדלתות, וגם לא כל הזמן. רק בדלתות מסויימות ברגע מסויים, בדיוק בשנייה בה מישהו צועד לעברן ומושיט ידו בטבעיות אל עבר הידית. אני צופה במהלך הזה כמהופנט, בוחן כל מתיחת שריר והטיית כתף, סוקר בקפדנות הבעות פנים ותנועות חדות. זו לא סקרנות כללית, לא שיש בה דבר מה פסול. זהו מחקר ממוקד מטרה. אני מנהל מחקר מדוקדק אחר הנסיבות בהן יפנה האדם את ראשו, יבדוק האם אחרים מזדנבים בעקבותיו, ויותיר עבורם את הדלת פתוחה לרווחה. אני חוקר זוגיות שבין דלת לאיש, בין איש לאנשים, בין שומרי סף וחוצי חומות, בין פתיחות לסגירות.

יש הסבורים בטעות כי למחקר מסוג זה שני ממצאים אפשריים: האדיבים והאדישים. למרבה הפלא, המגוון עשיר בהרבה. יש הבוחרים באדיבות רק בעיתות נוחות, וביחס קר וסגור בשעות לחץ ומצוקה. יש שיאחזו בדלת רק עבור אנשים שהם מכירים. יש שיבחנו את מרחקו של הזר אל הסף ויקבלו החלטה מושכלת ומדודה. גם בין האדישים קיימים סוגים וגוונים. כך למשל, יש את אלה שיבקשו לטשטש את התנהגותם בהיסח הדעת, בטעות. ויש, הבטוחים בעצמם, שיחלפו את הדלת במהירות, ויותירו אותה להיטרק בפני האחרים. כאילו מבקשים הם לחנך בטריקה את האיטיים, להטיח בפניהם של המאחרים את המציאות הכואבת.

המחקר הזה, הוא הרי אינו רק תיאורטי. אני לומד ממנו הרבה עליו, ועליה, ועליהם ועליי. שואל את עצמי תכופות: האם אתה מכיר את זה שחלף כך במופגן ולא אחז בדלת? האם זיהית התנהגות שכזו מצידו באירועים אחרים? והיא? האם התעלמותה מהסביבה היא ביטוי לבטחון מופרז או רגשי נחיתות? והמקום בו אתה נמצא? האם יש בו יותר ממתינים אדיבים או אדישים חפוזים? ועוברי האורח, האם הם מוקירים תודה? האם המחווה נתפשת בעיניהם כראויה? כנדירה? והאם אדם האוחז בדלת עבור אחר מתחיל שרשרת מעשים טובים שתוביל גם אחרים להירתם? ומה בכלל נכון לעשות? האם יכולה להיות הצדקה מוסרית לנטישת הדלת? אולי הציפייה העקרונית והערכית הזו - טעות בבסיסה?

ועוד אני מוסיף ומקשה: האם צודק אתה בהנחה המובלעת שלך, שעניין הדלת כולו הוא מטאפורה לחיינו? על החשיבות במבט המופנה לאחור לעבר האיטיים. על הסבלנות הנדרשת מאלה המגיעים ראשונים אל הדלת, על הציפייה כי יתרמו מעט מזמנם למען אלמונים הזקוקים ליד מושטת. על האמונה, שמספיקים בודדים סבלניים ואדיבים כדי לשנות הכל. שערכים לא צומחים בספרים, בהרצאות, בחוקות ובמשפטים. הם מתחילים שם, במעשה הקטן, בסף שבין מה שמצופה למה שראוי.

ועוד שאלה מנקרת בי. מדוע הדבר טורד אותי כל כך? האם זו נטייה עקשנית להוכיח את הזולת? או שמא כמיהה לחיוך הוקרה מצד עובר אורח המבקש להודות על המחווה במבטו? או אולי תקווה נאיבית להבקיע חלון של שינוי דרך פתח הדלת? 

ואולי התשובה פשוטה, קטנה, אישית. אולי אני מתעקש לעשות את מה שחונכתי. כפי שלימדו אותי הוריי, מחנכיי, חבריי, אהוביי. ובכך מבקש אני להמשיך, לסלול עוד מקטע בטור ארוך של מאמינים, שקידשו את חשיבות המבט המופנה לאחור. שעבורם נימוס נתן כבוד והחזיר אהבה. שלהם הנתנה וסבלנות לא מרחיקים מהמטרה. להפך, הם מחדדים ומבארים אותה. שבהם קוננה האמונה ששינויים אדירים יכולים להתחיל בין אדם לחברו. שניסים מופלאים מתחוללים כשאתה עושה למען אחר, והוא למענך. 

כן, עכשיו אני מבין. כבר שנים אני מסתכל על הדלתות ומחפש אותה. את ידית השייכות. וכשאני אוחז בה ומפנה את המבט, אני מרגיש חלק מקהילה של אנשים טובים שמפיצים תקווה. אני מממש את הערכים והתקוות שניטעו בי. אני עושה בלא תמורה, מאמין ללא סיבה, אוהב ללא תנאי, נותן כי אני שייך.

יום שלישי, 20 באוגוסט 2019

אמפתיה

״מי יכול להגדיר אמפתיה״, שואלת מדריכה אחת, בחדר אחד שהייתי בו לפני כמה ימים. כולם יודעים ואף אחד לא עונה. מסוג השאלות האלה, שבהן כל התשובות נכונות, ואתה פשוט יודע שאם תענה תשמע שטעית. מוטב לשתוק ולחכות להסבר המתוחכם שיצביע על מה שפספסת.

״זו לא שאלה קשה״, היא מתעקשת, ״מי יכול להסביר?״. כמה אנשים מנסים את מזלם. חלקם טובים מאוד, מתקרבים. היא מהנהנת בחיוך, וכצפוי מסבירה שהכל נכון, ובכל זאת יש הסבר פשוט יותר. ״אמפתיה זה כשאתם מפסיקים להאמין שהכל טוב כי לכם טוב״.

לכאורה עוד משפט קליט בחדר סתמי בקומת ביניים באחד הימים במרכזו של שבוע לא חשוב. ובכל זאת היה משהו במשפט הזה, בפשטות הילדותית והתמימה שחדר עמוק.

אולי זה קצת בגלל שההגדרה הזו זורקת אותך בהתחלה לכיוון ההפוך. בגלל שפתאום, אתה מבין כמה זה בסדר וטבעי ואפילו מתבקש להיות לא-אמפתי. פתאום אתה מפנים שמתוקף מעמדך הקיומי כבן אדם, זכותך לראות את המציאות בעיקר מנקודת המבט שלך. אם לא קר לך, אם אינך רעב, אם הצלחת קצת לראות עולם ואולי אפילו לחסוך כסף על הדרך, זה ממש בסדר שתאמין שככה זה. ככה חיים כולם. החיים שלך הרי לא מושלמים, וגם לך יש בעיות. האחרים לא מוטרדים בגללך, הם לא מסתערים על שער ביתך מדי בוקר ומציעים עזרה. הם בעניינם ואתה בעניינך. מדי פעם תקרא על משהו בעיתון ותדון בכך בכובד ראש. פעם תשוחח על תופעה מדאיגה שהופיעה בסרטון באינטרנט. בוודאי ייצא לך לזרוק את אפריקה בהקשר כלשהו, או רעב, או התחממות גלובאלית. אבל בגדול, החיים שלך נעים בגבולות קרובים, במישורים סמוכים. לא משום שאתה רשע, או אטום, או אדיש - אלא בעיקר משום שאין לנו זמן לפתור הכל. ואם הרוב טוב לנו, אז ככה זה. וכשלמישהו ממש רע, אז הוא הרי מוקף אחרים שדואגים לו. ואם לא, אז לא בסדר וצריך לפתור. ואם לא, אז אולי יבוא מתישהו שינוי. ואם לא, אז אולי מגיע לו. זו בגדול ההרחבה המפורטת (והמיותרת) של המשפט הקצר ממקודם שטען שרובינו מניחים שלכולם טוב (ורע) כמונו.

זה לא רק כי אנחנו לא רואים, או מתעלמים. כמובן שיש בזה גם מנגנון הגנה. כשלמישהו לא טוב, יש איזו תחושה באוויר שזה לפתחינו. שאנחנו אשמים או אחראים או מעורבים או משהו. והלב שלנו, הוא לא יכול לשאת את כל האחריות הזו. לכן הוא קצת מפנה את המבט שלנו אל האזורים הנוחים יותר. או במילים אחרות: כל עוד בלבב פנימה, קצת פחות החוצה.

אבל מה אם ננסה הפוך? מה אם במקום להבין שזה לא ממש קשור אלינו, נתעקש להתנדב ליטול את האשמה? מה אם הקצבה הנמוכה של ניצולי השואה היא בגללינו? מה אם אני הוצאתי את הזקן למסדרון? אם אני הפצתי דעות קדומות נגד האתיופים? מה אם בגללי אשה מבוגרת עומדת שעות בשמש הקופחת בשביל שיהיה לה מה לאכול רק בגלל שהיא פלסטינית? מה אם דאגתי אישית שמיעוטים בחיים לא ירגישו בבית? מה אם הבאתי למותם של ילדים סורים חפים מפשע? מה אם הבאתי משפחות בעיירות פיתוח לחרפת רעב?

אי אפשר לפתור הכל. רוב האנשים לא יצליחו לשנות את העולם. אבל איזה טירוף זה לא לרצות לנסות?

״כשאתם חושבים שהכל טוב כי לכם טוב...״, היא אומרת. אבל איך יכול להיות לי טוב אם כל כך הרבה דברים רעים קורים באשמתי? אולי אני יכול לעשות משהו לגבי זה. אולי אני חייב.