איים בזרם

בימי המלחמה הקרה, השקיעו שתי מעצמות העולם משאבים אדירים בבניית חדרי מלחמה אימתניים, לרוב בבונקרים תת-קרקעיים ובמעמקי הרי געש בלתי-פעילים, רצופי מסכים ומחשבים משוכללים. המטרה הייתה ברורה - לכשתפרוץ מלחמת העולם הבאה, שיש שחששו כי תהיה גם האחרונה, המנהיגים צריכים להיות בשליטה מלאה. קירות גבוהים עמוסי מפות ונתונים הם התפאורה הנדרשת וההכרחית לקבלת החלטות נבונה. המידע שזורם צריך להיות מדוייק, מלא, עשיר, אמין, זמין ומיידי. כל-כולו אמור לעטוף במסגרת מחייבת את הכפתור האדום המוצב בלב החדר. הכפתור, כמו המנהיג האמון עליו, לא אוהבים להיות לחוצים. הם לא מונחים סתם בתוך החדר - החדר נבנה סביבם. נוסד לשרת הכרעותיהם ההיסטוריות.

מדהים לחשוב שכל מערכת שינוע המידע המתוחכמת שהותקנה בבונקרים הסודיים היא גרסה חלקית ומיושנת של מערכת שינוע המידע שמונחת בכף ידי. הטלפון המאוד-חכם החדש שלי, מעביר לי בזמן אמת פניות מעשרות אנשים שמתכתבים איתי באמצעים שונים. בין עדכוני מזג אוויר, חדשות, טיסות והמצאות, הוא מאפשר לי להיות מעודכן בכל מה שאני רוצה, צריך או חייב לדעת. מעודכן כל הזמן, המושג זמינות מאבד מחשיבותו. גם כשלא צריך לקבל החלטות. וממילא, אין כאן שום כפתור ללחוץ עליו. האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, מגוגלים עתה במסך מגע. החמ"ל הועתק ממעבה ההר למעמקי הכיס. מיירט כל שיחה והודעה. מציף חיינו בכל כך הרבה דרמות ולחץ, שבלעדיהם לא נוכל להירגע.

ספרו את כל זה לפרנסיס. במשרדה אי שם במרכז תל אביב, היא לא מרבה להסתכל בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. אולי פעם-פעמיים ביום, בדרך למכונת הפקס. היא אפילו לא זמינה בטלפון רוב הזמן, מבחירה. אפשר להשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית, אך ספק אם יהיה בכך תועלת. "פרנסיס", אני כותב לה ללא נימוס, "לא יעזור לך להתחמק. המזוודה שלי הלכה לאיבוד כבר לפני חודש. את לא עונה ולא זמינה. התשובות שנתת עד כה לא ברורות. שלחת אותי לדבר עם מחלקת התביעות של החברה הבינ"ל, אבל הם בכלל לא מפרסמים כתובת דוא"ל, והם אינם זמינים בטלפון. אף אחד לא יודע איפה המזוודה, אף אחד לא מציע לפצות אותי, וכל אחד אומר לי להתקשר למישהו אחר, ורצוי בשבוע הבא. אין לי אפילו למי להתלונן יותר...". אבל פרנסיס לא עונה. אולי תשלח איזה מייל בשבוע הבא ובו תמליץ לי להיות סבלני. ותגרום לי פעם נוספת לבהות במסך, משנן לעצמי שזה רעיון רע לברר את הכתובת שלה בבית.

אני בוהה בטלפון הנורא-חכם שלי. מישהו אמר לי אתמול שזה הטלפון הטוב בעולם. אני מחייך בתסכול. "איפה אתה ואיפה פרנסיס", אני חושב לעצמי. "כמה שהיא בלתי נסבלת, מזל שהיא קיימת", אני מטיח בחמ"ל הנייד. מכבה אותו ופותח ספר. 

חוק היוצרים

אולי ביום מן הימים יחוקקו כאן חוק חדש, שיחייב כל אדם, באשר הוא אדם, המעוניין להרוס יצירה כלשהי, לבקש תחילה היתר מיוחד מיוצרה. וכך יוכל כל אחד אשר ברא משהו מנפשו, שהנביט עשייה מכפות ידיו, להבטיח כי לא תאבד במזיד תחת חרונו של אחר. ויהיה החוק מחייב עד קץ הימים ומעוגן בחוקות עולם, עובר ומתוקף מדור לדור.

וכך, כשיחשוק פלוני אלמוני לעקור מן השורש שדה חורש, או אפילו ערוגת פרחים, יאלץ לפגוש תחילה עם הזורעים. יחוייב הוא להביט בעיניהם הצנועות, במבטם הפשוט, ולשכנע אותם ואותו כי מוצדקת אמתלתו. כי יקרה פיסת הנדל"ן החדשה מן הגינה הירוקה, כי נחוצים צרכי ההווה יותר מתקוות האתמול.

וכך יהיה הדבר בכל פעם שתוסר תמונה מן הקיר, שייגרס מסמך, שיוכחד רעיון, שיישרף ספר, שיומת אדם.

ואז תידרשו גם אתם, מטלטלי הספינה, הפועלים בחסות אמונה - במזיד ובשוגג - לעקור את ששתלנו ולנתץ את שבנינו - להתייצב מול עיניים בוחנות. לתת הדין בפני האבות הרעיוניים, זורעי החזון, ולנמק בפניהם את החלטותיכם. נסו לשכנע כי שיקולים פוליטיים גוברים על אמת טהורה שנחתמה בדם. נחמו טרדתם כי חיכוכי מחנות ניציים מצדיקים ביטול מכנים משותפים. כשיפגשו עיניהם הבורקות את מבטכם הצר, השקיעו מאמץ להבטיח כי צודקים וראויים אתם. וסביר, ונכון, שתיכשלו. ומוטב גם שתובכו מעצם הניסיון, מיומרת תעוזתכם האווילית. 

רק במדינות אובדניות מותר לשרוף ולשכוח. רק לאומים נטולי עתיד מזלזלים בעברם. מבטים אדישים לא יוכלו לתחם בערה הפושטת בשדה. לא יצליחו הם לנכש עשבים שוטים, דליקים ומסוכנים. רק עיניים דומעות, הזוכרות את שנועד ויכול היה להיות כאן, המבכות את האובדן, יצמיחו שתילי תקווה. רק הם ינביטו פירות.

אומרים שמי שמסתובב ברחובות העיר בלילה, שומר רחשים תת-קרקעיים. מספרים שאלה הם אבותינו, מסתובבים בחוסר נוחות בקבריהם, מאוכזבים מבוסר בניהם. יש המודאגים מכך. ויש המתנחמים בכך, שאולי אף פעם לא מאוחר מדי להסתובב.

צעד קטן לאדם

אחרי מספר רגעים מגיע השלב בו קצב הריצה מתלכד עם תנועת המסילה. והקול המכאני העדין של המנוע מתמזג עם הנשימות. זה קורה כשגלי הרוח החלשים הבוקעים מהמדחפים מנשבים בדיוק אל עבר אגלי הזיעה, מסדרים אותם בצרורות נטיפים. והמוזיקה ברקע מתאימה עצמה להלמות הלב, ורקיעות הרגליים מכתיבות את הדופק ומסכי הטלוויזיה חוצצים בין הרצים, מבודדים כל אצן בערוצו. וההמולה מסביב לא חודרת את דממת המחשבות המתרוקנות לאיטן, מרפדות את דפנות עלטת התודעה, ממקדות את העיניים במדדי שעון ומרחק. ואין עוד הבחנה בין המכונה הממוכנת למכונה הפועמת. שתיהן נעות על סרט, שסופו אינו באופק. והן מתחברות לישות אחת, הגומאת מרחקים, מתחרה בעצמה, מסדירה נשימותיה, בודדה במסעה.

באמת שעדיף לרוץ בחוץ. 
שם לפחות, הרוח היא טבעית. 
שם כל צעד קטן, מניע אותך קדימה. 

אמא זמן

אותי חינכו מגיל צעיר שאסור לאחר. ואולי אין במשפט הקצר הזה כדי להכיל את מלוא שעות ההטפה, הנזיפות והאיומים שספגתי בילדותי פן אעז להגיע באיחור, ולו בדקות ספורות, ולפספס את השעה היעודה. כי לאחר זה חוסר כבוד, והיעדר רצינות, ושגיאה חמורה. וחמור מכל - לאחר זה להפר את החוקים הבלתי כתובים (ברוב המקומות) המחייבים את כלל המכונות האנושיות לבצע משימותיהם בדיוק בעיתוי המושלם. ואם אחת המכונות לא תגיע במועד הנכון, יכולה היא לשבש את המפעל כולו. במקרה זה, אגב, מומלץ כי תשמור את דבר איחורה לעצמה, פן ייחשף הדבר ברבים וישחית את שעוני זולתה. החריצות שלנו צריכה להתבטא בעמידה בזמן, במועדים טובים. ומי שמועד, יכול להביך את עצמו ואת בני ביתו ואת בני עמו. ולכן, כך הקפידה להסביר אמי, אנא ממך, הקפד ושנן, והגע תמיד בזמן. לא כמוהם, הקרובי-רחוקי משפחה האלה, שאף פעם לא מקפידים. אסור שנהיה כמו "המאחרים" האלה, שכבר מזמן סימנו אותם לשלילה, ושתמיד צריך לחכות להם. 

כשהאיום הזה נטוע וחקוק בתוכי אני משתדל לנהל חיי בהקפדת מחוגים. השעון הביולוגי מעיר אותי לרוב דקות לפני השעון המעורר כדי שאספיק לכבות אותו. אני מביט בעצבנות בשעון כדי לשגר מבטי נזיפה לכל מי שמאלץ אותי להמתין. אני מסווג את חבריי למקדימים ולמאחרים, ותמיד מחשב קיצי לאחור, לפני כל ישיבה, דיון, ארוחה, אימון כושר או בילוי. אם אני רוצה להנות ולנוח בעוד חצי שעה, כדי שאתחיל להיערך רבע שעה קודם לכן.

מעניין אם באיזושהיא ממלכה רחוקה ולא נודעת, שמע הזמן הטפות דומות מהוריו, ובמיוחד מאמא-זמן. הייתי רוצה לדעת שגם הוא חונך כהלכה, ושגם בו הרביצו מוסר-דיוק. הייתי רוצה לחשוב, שבאחת השיחות האלה הצביעה האמא עליי ואמרה: "רואה אותו? בחור טוב בסך הכל.. לרוב מדייק. בכל מקרה, איתו אתה צריך להקפיד מאוד. אף פעם אל תאחר לו, אל תגרום לו לחכות. הבא לו את החדשות הטובות במועדן, ואת הבשורות החשובות בעיתוי המתאים. הקדם לו אירועים שיכשירו אותו להמשך. אחר לו בשורות קשות. וודא שהוא ממלא את צו-השעה. סדר את סיפור חייו בסדר הגיוני, כל דבר בעיתו. וסייע לו למצות כל רגע, דקה-דקה, מדי יום ביומו".

אני שומע בראשי את דבריה, ותוהה אם לא טעינו כל השנים, אמא. ניסיתי, באמת שניסיתי, לרדוף אחרי הזמן. אבל כל זה היה לחינם. הרי הוא, באותו הזמן, ניסה לרדוף אחריי, לתפוס אותי בעיתוי הנכון. וכשרדפנו אחד אחרי השני, לפעמים נפגשנו מוקדם מדי, ולפעמים מאוחר מדי, ולפעמים פספסנו אחד את השני. אולי אני צריך לעזור לו קצת. להישאר במקומי ולהקל עליו לפגוש אותי מתי שנוח לו. כי בסופו של דבר זה הרי עניין של זמן, והוא שיחליט מתי להגיע. יש דברים שיתבהרו רק בהמשך, שיחלימו עם הזמן. כך סיפרה לו, אמא-זמן.

מעניין

מעניין מה הוא חושב לעצמו. מסתכל על עצמו בכל מראה, לפעמים בכמה מראות במקביל, מנסה להשוות. אולי הוא מנסה לראות אם צמחו לו השרירים, או אם השיזוף החדש שסידר לעצמו בצבע הנכון, או איך מתקדמת הסרת השיער. נדמה לפעמים שהוא הגיע להסתכל על עצמו ולא ממש להתאמן. היתר מזיעים, אבל הוא משתדל שלא. חבל, זה לא יפה במראה להזיע. ובכלל, אם זה לא נראה טוב במראה זה כנראה לא ממש משתלם. אני לא חושב שהוא מזהה שם הרבה אופי, או מה למד היום. נראה שהוא גם לא ממש מחפש את זה. הבן אדם הזה לא ממש נחשף באחרונה לאור. השיזוף שלו מלאכותי.

ומעניין איך עבר יומו של האיש הזה שהולך מולי, אוחז ברצועות שלושה כלבים בגדלים מגוונים בשעת לילה מאוחרת בכיכר העיר. אני מנסה לדמיין האם בדרכו החוצה מבית מעסיקיו הספיק להגיד שלום לפיליפינית שמאכילה להם את הילדים או לזו שמטפלת בסבתא. אולי קרץ לכושי שמנקה במקלחת או לאתיופי ששומר בכניסה. ואולי הוא לא הספיק לראות אף אחד מהם שמיהר החוצה עם הכלבים. אחרי הכל, יש לו עוד נגלה בעוד שעה, ומחר בבוקר הוא צריך לקום מוקדם ללימודים.

ומעניין גם מה עבר לחבורת הילדים הזו בירושלים שניסו לעשות עוד ערבי טוב. או מה חשב הנהג השיכור שהסתתר כי הוא זכאי. או מה תיאר לעצמו המראיין היהיר הזה מהרדיו, ששאל הבוקר את העובדת הסוציאלית כיצד היא מבחינה בין החבר'ה הבעיתיים לילדים הטובים, כמו הבת שלו, שגם הם מסתובבים לפעמים ברחובות בלילה. היא הסבירה שאין חבר'ה טובים ורעים. והוא עשה את עצמו מסכים.

ואולי, בבתי הזכוכית שאנחנו חיים בהם, שאת הזגוגיות שלהם מזמן נתנו למישהו אחר למרק, כבר אין שום דבר מעניין. רק יושבים ובוהים אחד בשני, נטולי סקרנות, מחכים שלמישהו כבר יהיה אומץ להשליך איזו אבן, שתנפץ את האשליה שמעניין לנו.

שעונים על עצמינו

(1) "יש לך מדבקה ירוקה על האוטו?", הוא שואל אותי מתוך הבוטקה שלו בכניסה לחניון, ונראה מעט לחוץ. אני מתלבט.

(2) "תשבו בבקשה, ותדליקו את האור. אני חייב להתחיל".

(3) "אבל למה רק את הדיבורית, פרצו ולקחו רק אותה?"

**

(1) "לא, אין לי". אני אומר, ואחרי רגע מוסיף: "אבל בעצם, אם הייתה לי, מה זה היה נותן?". הוא נראה עצבני.

(2) "אני יודע שלא כולם כאן עדיין, ושלא כולם רואים את מה שכתוב בלוח, אבל שבו, השעה כבר שמונה"

(3) "אני באמת לא יודע מה להגיד לך. הייתה לי גם מצלמה יקרה בתא כפפות, והם לקחו רק את הדיבורית"

**

(1) "אני לא יכול לענות עכשיו. תבוא אחר כך", הוא אומר בהיסטריה מתפתחת. "אחר כך? מה הבעיה לענות לי עכשיו? תגיד! זה היה נותן לי הנחה?". "כן, כן", הוא מודה, "אבל לא עכשיו. הרבה מכוניות. תבוא אחר כך, אין זמן".

(2) "חברים, יש לנו הרבה מה להספיק הבוקר, ואין לי זמן. בוא נתחיל, אין לי זמן" 

(3) "אני מניח שאולי השארתי את החלון קצת פתוח והם רצו לקחת משהו ולברוח. הרי לא הותרתי את האוטו זמן ממושך: החנתי אותו כאן מאוחר, וקמתי מוקדם. מניח שמיהרו ולא היה להם הרבה זמן".

**

(1) "אין לך זמן?", אני זורק לעברו וממשיך לנסוע. לאן הגענו אני שואל את עצמי, גם לשומר בכניסה לחניון כבר אין זמן...

(2) כולם מתיישבים ומתחילים להקליד. המבחן בעוד חודש, יש הרבה מה להספיק, ובאמת שאין הרבה זמן.

(3) "מזל ששבוע הבא אני מקבל דיבורית חדשה. אחרת הייתי צריך לרוץ להשיג דיבורית חדשה, ובאמת שאין לי זמן לזה"

**

(4) גם בבקרים מסוג זה, ואולי במיוחד בהם, אני מזכיר לעצמי שהזמן שלנו הוא מה שאנחנו עושים ממנו. שיש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ואולי בעצם פחות. שאפשר לשחק איתו, לערבל אותו, לנער אותו. שהוא שולט בנו, רק בגלל שאנחנו נותנים לו. אנו שעונים עליו ולכן הוא שעון על ידינו. כשבעצם, במקום שישחוק אותנו, נכון שנשחק איתו. לשלוט בקצב המחוגים. כמו שתמיד רצינו ולא העזנו. כמו שכתיבת הטקסט הזה הפכה את השיעור להרבה יותר קצר.

זה הקול

יד מתהדקת סביב עטיפה ריקה, אוחזת בה בחוזקה. חושך ברחוב, אף אחד לא מסתכל. דומיית מכוניות חונות. זה יוכל להראות כמו טעות, תאונה. ההכחשה תהיה מושלמת. אני מגניב מבט, אין סימני זיהוי. אף אחד לעולם לא ידע שאני זה שהשלכתי כאן פסולת, שטימאתי את הכביש. הרי חיפשתי פח, בחיי שחיפשתי. זו בכלל אשמת העירייה. ואני לא בדרך הבייתה, ומטופש להמשיך ולהחזיק, ולא באמת אשים את זה בכיס. אבל היד מתהדקת, ואינה ממושמעת. זה הקול, היא נוזפת בי, הקול האחר. שלא יתן נפשה לוותר. שיזכיר חובות נשכחים. שזוכר שיעורי ילדים שפרחו.

והקול הרי אינו מרפה. הוא עולה לאוטובוס עם כל קשיש. הוא מרים ראשו ברגעים בהם מוטב להרכינו. הוא נושף בעורפי כשאני מאט. הוא מטלפן במקומי לקרובים. הוא מוחל עבורי למכעיסים. הוא טורד מנוחתי בשגיאות מיותרות. הוא מצליף ומעניש על מילים שנאמרו, ולאחר דקה על דברים שנאלמו. ושתיקתו צורמת יותר מזעקותיו, והוא אינו מצטרד לעולם ואינו נחלש. עקשן, זה הקול. ואיש אינו שומע תהודתו, אך כולם עדים להדיו. 

ובשעות לילה מאוחרות, הוא אוחז במקלדת ונותן דרור לרגשותיו. והוא חולף בעדי, ואיני עוצר בעדו, והוא נחשף. ולפעמים אתם תוהים אם איני טועה. ולפעמים קוראים אתם, קוראים "למה?". ואני משיב בשתיקה. אין בי מילים להוסיף. רק שתיקות של עיניים. זה בא מבפנים. זה הקול.

נחיתה רכה

"את מבינה?", אני אומר לבחורה בת ה-19 שיושבת לידי, "זה באמת לא כל כך פשוט כמו שאת מציגה את זה. את באה מלאה ערכים להיות כאן שנה שלמה בארץ, ללמוד בישיבה, ובטוחה שהחיים האלה בהירים ומוחלטים. אבל תסתכלי למשל על זוג החרדים הזה שיושב כאן, אולי אב ובנו. לפני שעלינו למטוס הדיילת הבכירה פשוט צרחה על הבן, עם דמעות בעיניים. לא בדיוק קלטתי למה, אבל כנראה שהעליב אותה. היא האשימה אותו שהוא מחבל בעבודה שלהם, שהוא מעכב לה את העלייה למטוס. עכשיו תסתכלי שתי שורות אחורנית אל שני הילדים האלה. הם טסו איתי בטיסה לכאן, ומעולם לא פגשתי חצופים מהם. הם שיגעו את הדיילות, ולא הפסיקו לדבר על כמה שופינג הם עשו וכמה עוד ירצו לעשות בהמשך. זו לא בדיוק ארץ האבות שלמדת עליה, הא?.. ואת רואה את הגבר והאישה האלה שיושבים כמה שורות אחד מהשני? הם עוד לא יודעים כמה קללות יחלפו ביניהם כשהיא תחשוב שהוא עקף אותה בתור למזוודות והוא יחשוב שהיא התחצפה אליו... ומסכנים הספורטאים שלנו, כוכבי הנבחרת, שהיו איתנו בטיסה ובשיא צניעותם היו צריכים לחוות את כל זה. כן, הם ממש מפורסמים. כן, כן ממש כמו 'הגדוילעים' שלך, בדיוק.. אבל שתדעי לך שבתור לביקורת דרכונים הלכתי מהר ועקפתי את כולם.. מה זה אומר על מצב הספורט שלנו, הא? כן, זה באמת לא כזה חשוב. ולא, אני לא מסכים איתך שרפורמים הם לא יהודים. ולא, אין לי חברים פלסטיניים. וכן, אני חושב שמותר לכל אחד ואחת ללבוש מה שהם רוצים ובניגוד אלייך אני לא חושב שזו סיבה להעיף אותם לסוף האוטובוס. וחבל שאת לא רוצה לבקר בתל אביב, ודווקא לא הכל שטחי שם. אפשר להאמין גם בלי כיפה. בטח שאפשר".

...ומשמיים נקטעה השיחה הזו, במצלולי מחיאות כפיים וניגוני הבאנו שלום עליכם. כמו שקורה רק בטיסות שלנו.

ואני חושב - בצדק הם מוחאים כפיים, שהרי התרחש כאן נס של ממש. לא שהצלחנו לנחות. שעוד יש לנו איפה. 

הכי טוב בעולם

הכרטיס יקר מדי, והמקומות אף פעם לא מצדיקים זאת. זה לפעמים נראה משתדל ומאומץ מדי, אבל יש משהו שאי אפשר לקחת מברודווי. כשאתה יושב שם ורואה הצגה, אתה יודע ומבין שאתה צופה כרגע בהפקה הטובה ביותר עלי אדמות. באף מדינה אחרת לא יהיו שחקנים מוכשרים יותר, תפאורה מושקעת יותר או איכות שירה מהוקצעת מזו. אתה צופה עכשיו בכליל השלמות, או לפחות בהכי קרוב לכך במגבלות בני האנוש.


שום דבר על הבמה לא מקרי - כל שחקן כאן נבחר באודישנים מפרכים מתוך מאות ואלפים, השירים עובדו מחדש כדי להתחרות על הפרסים הנחשבים ביותר, וכל רקדנית על הבמה הפסיקה לאכול לפני כמה חודשים כדי להיכנס לתלבשות שנתפרה במיוחד בשבילה. בתור ישראלי, קשה להבין כיצד ניתן להרים פרוייקט ללא חלטורות וללא קיצורי דרך, בלי פרוטקציות ובלי מחזורים. קשה להבין שמתחת לכל האיפור ויחסי הציבור, נמצא כאן הדבר האמיתי. קבוצה של יוצרים שמבינים את כובד האחריות הנגזר מהחובה להיות הכי טובים כל הזמן. שכל עיני העולם נישאות, ושמבט קטן של אכזבה יכולה לשבור את ליבם (ואת כיסם).


אני מהרהר בדברים האלה ונזכר שוב בספרה המשובח של טוכמן "מצעד האיוולת". בראש אחד העמודים הראשונים מלינה טוכמן ביאוש - איך הצלחנו להתקדם בכל התחומים, איך הצליח האדם לנצח ולהמציא עצמו מחדש במדע ובתרבות, ברפואה ובפיזיקה - ורק בתחום אחד נותרנו מאחור, אף כי נדמה שהוא החשוב מכולם. הפוליטיקה, אמנות ניהול המדינה, היכולת להוביל ולהנהיג את ההמונים - דווקא בה נותרנו מאחור. בעידן של שיאי עולם והישגים חסרי תקדים, אנחנו מתבוססים מאחור, במקום בו היינו לפני אלפי שנים. לא מתקדמים, לא משוכללים. נופלים בבורות שנמצאים שם מאז ומתמיד. כושלים בבעיות שכבר נודעו להן פתרונות מבריקים, שנשכחו או שקעו למצולות בין האוקיינוסים. ואנחנו, מנסים להמציא מחדש את הגלגל בכל פעם, ומסתובבים בגלגל שיניים של אוגרים. וכאלה אנחנו - אוגרים כעסים ומחשבות, אבל לעולם לא מגיעים למעלה.


אי אפשר לא לקוות שיום אחד יקום כאן ברודווי של מנהיגות. מקום שבו לא נצטרך להתנצל, אלא להוביל. לא לתחקר, אלא לתכנן. לא להתבייש, אלא להציב מודל לחיקוי. את ברודווי החדשה אפשר וצריך להקים בירושלים. זהו חזון אחרית הימים, שנכון לראות בו שליחות של ממש. לדור שעוד נותר קטן, שעוד מאמין.


אלה מחשבות מרחיקות לכת. במיוחד יחסית לבן אדם שיצא אתמול באמצע המחזמר היוקרתי שהיה משעמם וטרחני. ממש כמו חלק מהחברים שלי שעוזבים את הארץ, לא נשארתי למערכה השנייה. כנראה שם לברודווי יש נפילות מדי פעם. מי יודע, אולי יום אחד יחלמו שם להגיע לרמה של ירושלים.  

איך לאבד עשרה ק"ג ביום אחד

אחד האתגרים הקשים בלכתוב בלוג מצליח, הוא שאינך שולט יותר בתפוצה שלו, ולא תמיד יודע למי הטקסטים שלך מתגלגלים. הפוסט האחרון שלי, למשל, הגיע כנראה לידיה של חברת התעופה שטסתי איתה. אחרת, קשה לי להבין מדוע התעקשה לפעול כל כך ביעילות כדי לאבד לי את המזוודה. בעיתוי מושלם ובנסיבות מוזרות, נחתתי במנהטן עם תיק גב שיש בו בעיקר קינדל. זוג מכנסיים קצרים, שלוש חולצות ונעלי התעמלות ישנות יצאו לנופש משלהן בפריז. עשרה ק"ג וחצי שהלכו לעולמם ברגע. ממש כמו בחלומות הכי גדולים, הטילו אותי לשוטט בכוחות עצמי עם תרמיל גב.


אני לא יודע אם אצליח לתבוע פיצויים על האובדן. אבל בטוח נערך לתביעת פיצויים ענקית על המשפט המטומטם על נחמת רבים. התור המתפתל בכניסה לחדר האבידות והמציאות בשדה התעופה לא היה מבייש את דיסנילנד (הגם שלא בהכרח פחות כיף). כשכבר הגעתי לדבר עם הפקידה, שאל אותי בתקיפות בחר שעמד ליד אם הייתי לפניו. הסברתי שלא ואז קטע אותי בנחישות והתעקש לדבר אישית עם מנהל המשרד. הדמות הייחודית הזו, ספק נסערת ספק נפלטה כרגע מאופרת סבון מיותרת, הסבירה על סף דמעות שכרגע שב מחופשה במחלקה ראשון, ואחד הדיילים הפיל בטעות את תיק היד שלו וסדק את משקפי השמש המהממות שקנה באיים. הדקות היפות בחיי חלפו שם, מקשיב מהופנט לסיפור. תוהה מה יגיע קודם - תורי להגיש תלונה, או קטטת אימים בין הברנש לפקידה שתסתיים בדקירת פינצטת גבות בעין. 


התלונה הוגשה, הפרטים הוחלפו, המלון יסייע, ואני - ממשיך בטיול כרגיל. המרגיעים טוענים שאולי המזוודה עוד תגיע ותועבר ישירות למלון. הריאליים ממליצים לי לקנות חדשה. ואני - מתפעל מנפלאות האובדן - המקום הפנוי בחדר, הזכות לבחור משחת שיניים באנגלית, הפטור מהתקווה כי מנעול קטן וכחול יעצור פורץ גדול ושחור - ובעיקר, תחושת חוסר הדאגה המדבקת הזו. אין מה לאבד כשאין מה לשמור, אין מה להתאמץ כשאין מה לסחוב. זה רק אני ואתה, חבר, אני והלפטופ. בביקור הבוקר באו"ם אני שוקל לבקש כאן מקלט מדיני. כשיבואו להתחנן שנקבל את המזוודה חזרה, נסרב בנימוס. אין לנו שום צורך בה, בכבדה הזו. היא ממילא סתם השתרכה אחרינו, מלאה בעצמה. אנחנו נפשות חופשיות, אמיתיות, קלילות. כל העולם בכף ידינו. עכשיו רק נותר להשלים את החסר בקניות חדשות. נקווה שנמצא חנויות בכלל בעיר הצנועה הזו. ואחרי שנסיים אותן, נעשה מה שרק אנשים משוחררים באמת יכולים לעשות. נלך לקנות מזוודה חדשה. יעלה מה שיעלה, ממילא נדפקנו. אולי נשיג אחת שקופה, כדי להראות לכולם כמה לא אכפת לנו.


עוד חצי שעה אתקשר אליהם שוב. פעם בארבע שעות. אנסה להלחיץ אותם, להסביר. אבל ככה - בקלילות כזו.

מטעני נשיאה

מתנקזים כולם לאולם אחד, רחב ידיים. איש-איש עם מטענו, עם התיקים שהוא מביא מהבית, עם יעדיו. חבורת אצנים למרחקים ארוכים. כל אחד אוחז בידיו מסמכים ותעודות כדי להוכיח עצמו, קיומו. ביד האחרת טלפון או מחשב נייד. יש הרואים בהם מקל-נדודים, אך בעיניי הם דווקא מכבידים אותם.


אחדים בוהים בשעון, בשמות על הקיר. תוהים מתי בפעם האחרונה המריאו, האם אי פעם נחתו. הם השכימו כדי לצאת את הגבולות המוכרים, לגלות עולמות חדשים. אבל הרוב, לרוב זה בכלל לא משנה. את המחשבות הטורדניות הם לא ארזו הפעם. רצו להשאיר מקום לעוד שני שוקולדים ובושם. אם יספיקו, יקנו עיתון. אם לא, יקחו אותו במטוס. אין כמו עיתון במטוס כדי להתנתק באמת.


וכשיד אחת אוחזת בקפה, והשנייה בדרכון, השלישית בכרטיס והרביעית במחשב, צריך לשוב ולהרהר בפשר היכולת שלנו לקחת חופש מהכל. עד כמה אנחנו יכולים להתנתק בעידן ה-WIFI. עד כמה אנחנו רוצים.


בעתיד, אני מקווה, נוכל להגיע לשדה התעופה נטולי מזוודות, ולעלות בעצמינו על המשקל ליד דיילת הקרקע. "אני מצטערת אדוני", היא תגיד לי, "המטען שלך חורג מהמותר". ואז, היא תציע לי לשבת לנוח לכמה דקות, תציע כוס מים, או אפילו יין, ותאפשר לי להיפטר מחלק מהדברים. בעיקר מאלה שתופסים משקל רב מדי. שמכבידים.


בקלות רבה מדי אפשר להזמין כרטיסי טיסה. חופשות צריכות להיות הרבה יותר קשות להשגה, נתונות לראויים בלבד. מי שאינו מסוגל או רוצה להשתחרר מוטב שיישאר ישוב על הכורסה בבית. היא ממילא יותר נוחה. יש מקום לרגליים, ואפשר לעיין גם שם בעיתון של היום. את החופש תותירו לאלה שמוכנים וזקוקים לו. בלי ריקון מטענים אי אפשר להמריא. וגם הטייסים המנוסים ביותר משחררים קצת דלק באוויר לפני הנחיתה.