קשה היה לפספס את הכניסה שלהם. זוג מבוגר, לבוש בגדי חתן וכלה. היא בשמלה לבנה בוהקת, מעוטרת קישוטי כסף עדינים, והוא בחליפה שחורה מהודרת. שניהם נראו טוב, כמעט כמו חתן וכלה מהזן הרגיל. ובכל זאת, משהו בגילם המתקדם, הפך את המראה לחריג ומעניין.
״אתה חושב שהם התחתנו עכשיו?״, הוא שואל אותי. האמת היא, שאני לא מצליח לחשוב על הסבר אחר. ובכל זאת, זה יום שבת בערב, הם יושבים לידינו על הבר, במקום הריק הזה, לבד. אין כאן חברים או משפחה. לא בדיוק חגיגות חתונה טיפוסיות. בטח שלא רגע אחרי הטקס, כשהבגדים החגיגיים עוד עליהם, מבשרים לעולם את שזה עתה נעשה.
הם מפטפטים קצת עם הברמן ומאשרים את ההשערה שלנו. אנחנו משתדלים שלא להאזין, אבל הסקרנות גוברת על הנימוס. זה מקום כזה, שזוגות חוזרים אליו כדי להיזכר באיך שהיו פעם. הזוג הזה מתחיל זיכרון ברגע זה. מצייר נקודה על המפה והזמן. זה גם הסיפור שלנו הערב, והוויסקי שוטף את כולנו במזג נעים.
זוג נוסף נכנס לבר ומתיישב בשולחן מאחורינו. אחרי כמה דקות, האישה נעמדה ופונה אל הברמן: ״תרשום בבקשה את המשקאות שלהם עלינו״. היא ממהרת לפנות אל הזוג על הבר כדי לוודא שלא בזבזה את כספה: ״נראה שזה עתה התחתנתם, לא?״. הם נרגשים מהמחווה וממהרים להודות ולספר. כן, זה עתה התחתנו. הם ביחד כבר הרבה שנים אבל החליטו להתחתן רק עכשיו. למה? בעיקר בגלל הבת שלה. היא חולה במחלה ארורה, והטיפולים התחילו רק לאחרונה. הם חשבו שהיא תשמח אם ימסדו את הקשר. ובכל זאת, לא רצו להטריח אף אחד מבני המשפחה ולא הזמינו איש ממכריהם לטקס. הם סיפרו לכולם, אבל העדיפו לשמור על זה שלהם. במיוחד כי כבר לא צעירים, כי אולי זה לא חתונה שמזמינים אליה אנשים. ובכל זאת, הם רצו בה. הם עמדו שניהם לבד, מול השקיעה ונשבעו זה לזו. ממש לא רחוק מכאן, ליד האגם. ״הייתם צריכים לראות את הנוף, זה היה מקסים״. היא מורה בבית ספר, והיא בחופשה ממושכת. והוא, בעיקר חייך. לא אמר מילה. נתן לה להודות, פעם אחר פעם, על המשקאות ועל העניין.
״אתה חושב שאנחנו היינו צריכים להזמין אותם?״, הוא שואל אותי. ״לא יודע, עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה״, אני אומר, וחושב על המשמעות של כל זה.
כל הזוגות עוזבים, ואנחנו מברכים אותם. את כולם, גם את עצמינו. וחוזרים להנות מהמשקה, מהשקט.
שבו על הבר. תמיד שבו על הבר. תנו למישהו להזמין אתכם.
