"לא אישה ולא ילדים", הוא אומר לי. לא רואה אותם בכלל. הנסיעה הראשונה שלו בארבע בבוקר, בשדה התעופה. אותי פגש כמה שעות אחר כך. אחריי עוד נסיעה אחת ואז ילך לנוח כמה שעות. בשלוש יתעורר ויחזור לכביש. עד חצות. הוא בקושי בבית, רוב הזמן בעבודה. " צריך לעבוד קשה מאוד בשביל 300 שקל ביום", הוא אומר. לכן הוא אף פעם לא קונה סנדביץ' בחוץ, הוא מתאפק. היה שבוע אחד שהוא לא נהג כי לא היה לו לדלק. הוא משלם לדלק רק במזומן, האשראי גובה עמלה.
פעם הוא עבד פחות. עכשיו החברה הורידה מחירים. הוא ישן פחות.
הוא לא מתגעגע לעבודות הקודמות שלו. כשנהג במשאית הגב התחיל לכאוב. כשעבד במפעל גבינות, הוא כמעט השתגע. ישב שעות ליד קו הייצור, הפך להיות חלק מהמכאניקה, רובוט. יום אחד התחיל לשים לב שכל הימים נראים בדיוק אותו דבר. הוא ידע בדיוק איך יישמעו השיחות עם הבחור שישב לידו, איזו בדיחה יספר, מתי יתעטש. הוא לא יכול היה לשאת את זה יותר. באותה תקופה התחיל לשתות.
אבל הוא לא מקטר. ממש לא. הוא אוהב את מקום העבודה שלו. הוא נהנה מהגיוון, מהשינוי, מהדינאמיות. "אני בחוץ", הוא מסביר, "אני כל היום בחוץ". ואני לא צריך לשאול אותו למה הוא מתכוון. אני מרגיש את זה בקול שלו, ובעיניים.
יש לו שם, לבן האדם הזה, יש לו שם. אבל זה לא משנה איך קוראים לו. לצורך העניין, נסו לתת לו את השם שלכם. תראו אם זה מסתדר לכם. תראו אם זה מסתדר.
