עצים

חורשת עצים, באמצע שום מקום. אין ליער הזה שם, אין לעצים האלה שייכות. פזורים בעננת ערפל כבדה, סמיכה, פורשים במאמץ רב זרועות זרדים אל שמיים אפורים. שבילים נטושים שאיש לא בחר בהם משתרכים בין הגזעים העייפים. סביבם כל הדרכים הפשוטות, וביניהם רק אדמה לחה, עירומת עקבות, רוויית עכבות.

הצמרות משוועות לאור, לתשובות החומקות מעל העננים. הם צמאים לדעת לאן זורמים הנחלים, להיכן נודדים אלה שעוד יכולים. לא קל להבחין בעונות השנה כשאתה נטוע, כשהשורשים בקרקע מזרימים בעורקיך מגוון סיבות ומעט שאלות.

ומתוך האפרוריות הזו, כמעט שאינם חולמים למרחקים. ובתוך הדממה הזו, אין קול שירה. ולתוך המוכר הזה, לא חודר חדש. ומרוב שהם עצים, אינם רואים את היער. 

בטוח

כשהיינו קטנים, היינו מוקפים בתשדירים בטלוויזיה שחינכו אותנו איך נכון לחצות את הכביש. הבהלה הגדולה שאחזה בהורים הציפה את הסביבה שלנו בכרזות והטפות, שהתמקדו בעיקר ברגע החצייה, בשבריר השנייה הקודם למהלך הגדול שלנו - ההחלטה לעבור אל הצד השני, להפליג לגדה הבאה.

לכאורה היו שם הרבה כללים ואזהרות - ובעצם בקשה אחת. הביטו לשני הצדדים: גם לצד שממנו מגיעים איומי הרכבים, וגם לצד השני, רק ליתר בטחון. רק אחרי שתביטו היטב תדעו שזה בטוח. שעכשיו מותר לחצות. וגם אז, וודאו שאתם הולכים מהר ובנתיב הקצר ביותר, הימנעו מאלכסונים - צמצמו את הסיכון למינימום, תגיעו כמה שיותר מהר לנקודה שסימנתם. תחצה רק כשאתה בטוח.

אני זוכר ילדים מנענעים בראש שלהם באופן אוטומטי רגע לפני שהם חוצים. הם אפילו לא ניסו לראות אם רכב מתקרב. בגובה שלהם, ספק אם יכלו לראות. שדה הראייה היה מצומצם, והמכוניות התקרבו במהירות. אבל הם הונחו וחונכו להסתכל לשני הכיוונים וזה מה שהם עשו. הכל חלק ממנגנון משומן שהתוו ההורים שמטרתו אחת - לחצות רק שבטוח. וגם אז, אחרי שנסקרו האיומים, ונבחר המסלול הקצר ביותר.

כנראה שהמסר הזה היה מדוייק והתהליך יעיל, הוטמע היטב. כי גם היום, רגע לפני שאני חוצה, אני מוצא את עצמי מסתכל היטב לשני הכיוונים, מביט ברצינות, בוחן את כל הכיוונים. ורק אז, כשאני מזהה שהשטח נקי והמסלול הקצר והמתבקש משורטט מול העיניים ומתחת לאף, אני מתחיל לשוטט. אני בוחר במכוון את כל המסלולים הארוכים, ומחבב במיוחד אלכסונים. אני מפליג על גבי שאלות לכל המסלולים הכי מסובכים ומורכבים, ואוהב במיוחד את הרגע שבו הספינה מאטה כשהמפרש פונה נגד הרוח. אני מתקדם לאט לאורך הגדה, ולפעמים דוהה מול האופק. מחפש עוד נקודות, מוודא שלא פספסתי דבר. מבין שלא מספיק להגיע לנקודה הנכונה. מבין שצריך להכין לנקודה הכי נכונה, בזמן הנכון, כשאתה נכון. נכון באמת, נכון לשינוי, נכון להתקדם. לא חושש מהאיומים הקרבים, גם כשנזהר. להפך, מסתכל גם למעלה ולמטה, לכל מקום ממנו יכול להגיח איום שונה, הזדמנות אחרת. 

ואז בסוף, כשצריך לחצות, כשהגיע הזמן, אתה כבר שם. 

בשביל זה צריך להתסכל לכל הכיוונים לפני שאתה חוצה. כדי להיות בטוח.