יום שישי, 27 בפברואר 2015

שיים און אס

שב וחוזר להגדרה המדוייקת כל כך למוסר וערכים: להרגיש שלא בנוח בתוך ביתך. זו אמנם מהות העניין: תחושת אי נעימות ממקור עלום בסביבה הטבעית, שאמורה לכאורה לשחרר את האדם משלשלאותיו. כמו ספר חוקים שהונחת משמיים (או מהר באמצע המדבר) ומעתה מחייב את כולם בדין וצדק.

מהו ההסבר משביע הרצון לעקרון הזה? מהו מפתח ההצלחה שמניע ומזין אי הנעימות הזו? האופטימיים ידברו על צדק חברתי והיות האדם טוב מטבעו. הריאלים והמופכחים יאחזו בתשובה אחרת. פשוטה וחדה יותר. בושה טהורה. במלוא תפארתה ואכזריותה. בושה וחרפה וכלימה.

ואמנם יסוד מרכזי זה עובר כחוט השני בארועי חיינו בימים אלה. הוא החוט המקשר למשל בין פרשת השוקולד המוטס לחשיפות האחרונות בעניין נהנתנות מנהיגינו. בשני המקרים נועדו החשיפות לעורר מפח נפש למעשים שנועדו להיוותר במחשכים, בפינות נסתרות בשמיים ובארץ. הוצאתם לאור לא נועדה רק להביך ולכפות שקיפות מתקנת. היא כוונה כהצהרת הון עצמית של הציבור: לא אבדה תקוותנו להתלכד סביב קוד ערכי של כבוד ונימוסין. נכונים אנו להוקיע ולהשפיל בנחישות כדי לשמר גחלת כבוד עצמי, לגונן על נחלת אבות נשכחת של התחשבות, סובלנות וצניעות.

סרטון השוקולד הסב לי אושר רב. לא מתוך שמחה לאיד שאינה ראויה במקרה זה. משני טעמים אחרים לחלוטין. ראשית, משום שאני מקווה שהחשיפה תעודד את כולנו להוסיף ולבייש. לא בכדי אני נוזף בכל אדם המשליך אשפה על הארץ, מניח נעליו המלוכלכות על ריפוד הכסא או עוקף בנבזות בתור. אני מעיר בקול רם ומכוון לא רק לננזף אלא גם לסובבים. קורא להם במרומז להביע תמיכה שקטה בדמות מבט נוזף או הנהון עדין. עתידו של הרוב הדומם מובטח רק אם ישוב להיות דור מבייש, אם ישוב ויתחם את גבולות המשחק הלגיטימי.

ושנית, ולא פחות חשוב, ניסיתי להחיל חלק מקסמו של הסרטון גם על עצמי, ליטול פירורי אשמה ובושה ולפזר על ראשי. המסע החשוב לשיבת הבושה לא יכול לפסוח על עצמינו. כל אחד מאיתנו חייב למלא מלוא ריאות את האוויר העכור שנשב בקרב הנוסעים האלה, הבכירים האלה, ולחרוט חלק מצלקותיהם על עורינו שלנו. כל מבייש חייב להתבייש מדי פעם בעצמו. אנחנו חייבים להידרש לדין האחריות והמשמעת שאנו מבקשים להחיל על האחרים. להתבייש קצת בשביל הכלל. לעצור את עצמינו רגע לפני ההתפרצות בידיעה שהמבוכה נועדה לגונן עלינו. אנו אנשים חופשיים, אך כנראה שהחיים עצמם אינם עשויים דבש, גם לא שוקולד. מוטב לעיתים לעשות לעצמינו בושות. בכוחן להפוך אותנו לטובים יותר. מוטב הכלימה מהכלום, מנת חלקה של חברה שבוששה לבייש.

יום שישי, 20 בפברואר 2015

שירות משלוחים

בסניף המרכזי של ניתוב הדואר חלפו כל המשלוחים שנשאו את שמי בשנים האחרונות. בארכיון תעודות המשלוח נחשפו הפרטים והסיפורים.

שם נמצא השיר שצליליו שלחו אותי למסע בזמן לעבר ילדות אחרת, לכזבי אכזבות. במקום אחר עדות לנופים ששלחו אותי מקופל לחלומות בלתי ממומשים. המילה ההיא שלחה אותי לרגע בודד בזמן, שעורר חיוך דומע. הרעם הזה שלח אותי לחפש ברק. המבט ההוא החוצה שיגר אותי פנימה, לעומק האזור הבלתי מיושב. ההבטחה ההיא דחפה אותי הלאה, ההתפכחות הזו השיבה אותי לאחור. חלק מהמחשבות שלחו אותי ליעדים לא מוכרים והמעטפות הוחזרו לשולחיהן. לעיתים נכתב היעד אך נשמט המיקוד. לעיתים המיקוד זה כל מה שחסר.

בארכיון המרכזי מתועדים כל המשלוחים, מועד יציאתם והגעתם ליעד. בין המדפים מסתובב מבקר הדואר ומגרד פדחתו בתמיהה. שנים שהוא מנסה להבין ואינו מוצא הפתרון. הכיצד האנשים שנשלחו כל כך הרבה פעמים שולחים עצמם חזרה בסופו של יום. הכיצד אנשים עם כל כך הרבה יעדים מעדיפים לשוב לסניף השכונתי, הביתי, המוכר.

יום חמישי, 19 בפברואר 2015

אותו הדף

יש ארכיון ברשת שזוכר את כל מה שאני קורא, כל ספר וכל מאמר. הוא שומר כל משפט שאני מסמן ואוגר הערות וסימניות. ובכל מקום בו אהיה אני יכול להמשיך בקריאה בדיוק מאותה נקודה. כאילו מעולם לא הפסקתי, כאילו לא יצאתי מהבית.

מי שבאמת ישתדל יצליח לאתר את הכתובת הסודית. ייחשף גם הוא לספרים האחרונים שנפגשתי עימם אמש. ישקע במשפטים האחרונים שמהדהדים אצלי בראש. ייתקל ברעיונות שהתחוללו אצלי לאחרונה, בזרעי ההשראה שפיזרו מסביב, בתמונות שצויירו במילים, בנופים שצולמו ברמיזות.

ואולי בכלל מוטב שנפרסם כולנו את הכתובת הסודית. נשוטט בחופשיות זה בדפי זה. נמיר סודות וכזבים בספרים פתוחים. נחליף מאמצי שכחה בסימניות בהירות. נדע מיד האם אנו באותו דף. האם אנו חולקים את אותו הסיפור, מתקדמים יחד פרק-פרק אל סופו. כמה כאב עשוי להימנע, כמה הרפתקאות משותפות יתפסו את מקומו המיותר.

יש ארכיון ברשת שזוכר כל מה שאני קורא. אני חי שם באופן וירטואלי את החיים האמיתיים. חלון ראווה המשקף נאמנה את מה שאנחנו טורחים לרדד.

יום שבת, 14 בפברואר 2015

מות המבקר

פעם הוא היה חשוב ומאוד מפורסם, היא אומרת. היה מביא כבוד ובחורות, הרבה בחורות. כולם חיכו לשמוע מה דעתו. העריכו מאוד את הביקורת שנתן.

ובלוויה? היו רבים? אני שואל.

לא. לא הרבה. כמה שכנים וחברים. קצת משפחה. נציג או שניים מהטלוויזיה. ברדיו הקריאו עליו הספד קצר אתמול בבוקר. שיבחו את הידע שלו. אמרו שלא היה כמותו באהבת הקולנוע.

ומה עם כל הסרטים שנותרו בדירה שלו?

כנראה ייזרקו לפח. לאף אחד אין מה לעשות עם קלטות וידאו של סרטים ישנים. חוץ מזה שבשנים האחרונות אגר לעצמו בדירה המון לכלוך וזבל שנאסף מהרחובות. האחיינית שלו תעבור לגור בדירה והיא בטח תיפטר מהכל ביחד.

מה נשאר בדירתו המאובקת של שאול השכן. בעבר, הדירוגים שנתן הכריעו את גודל התורים בקופות. והיום... רק אבק כוכבים פזור על הרצפה. חלקו שייך לכוכבי קולנוע בשחור ולבן שהיו ואינם עוד. וחלקו, רסיסי כוכבי דירוג שפורסמו בשמו בעיתונים. היום הכוכבים אחרים, נתונים בידי ההמון, ואין עוד צורך במבקרים. היום הכל במחשב ואין צורך בזכרון. אין עוד צורך במבקרי קולנוע, כולנו כאלה. בסך הכל עוד אחד מהם הלך לעולמו. נסתדר בלעדיו, הכל מתועד, לא צריך לעשות מזה סרט...

...וגם אם ינסו לעשות, איש לא ידע כיצד זה התחיל.

יום שישי, 13 בפברואר 2015

תרופה לסרטן

הם יושבים ומפזרים הבלים על כל סובביהם. משפטים חסרי פשר ומנותקים מהיגיון. אמירות טפשיות ומיותרות. הגיגים שכל מהותם להישמע נכונים ולאפשר לאחרים להנהן מתוך מחוייבות אנושית לכבוד בסיסי.

ובשם אותו כבוד נאור איש מסביב לשולחן אינו קוטע אותם. אף אחד לא הולם באגרופו על השולחן ומטיח בהם כי מילותיהם טפשיות, מזהמות את חלל האוויר שעד לאותו רגע היה בעל משמעות. הנימוס משתיק את הביקורת ומרפד את הדיון במלמולים ריקניים. קדושת יחסי האנוש מרדדת את השיח ומקפיאה את המחשבה. מעקמת את השכל הישר, משביעה במלאכותיות את הרעב לשינוי.

ובסיכום הדיון חוזרים על המילים ומגדירים הנחיות. אם יכלו ההנחיות לדבר, היו מלינות וודאי על הזנחה. איש לא ייגע בהן לעולם בתום הדיון. יאספו האנשים את חפציהם ויתקדמו אל הדיון הבא. יעטפו עצמם גם שם בהבלי שיממון.

וברגעים אלה נודדות המחשבות אל מחוזות דמיון רחוקים. אם רק ישבו אנשים נבונים ותכליתיים סביב השולחן ניתן היה להגיע במהירות אל היעד. אם היו נזנחים הנימוסין המגבילים האלה הייתה נגלית המטרה האמיתית, שנזנחה באמתלות כבוד ועצלות. איפשהוא, מישהו היה פורץ דרך ומשנה את העולם. הרכב מדוייק ונועז של אנשים כבר היה מקבל החלטות ומוצא את התרופה לסרטן...

...אך לעת עתה נמשיך בדיון הנוכחי. יסתיים הוא פחות או יותר בשעה המתוכננת. אין בכך חשיבות רבה. הרי מעולם לא התחיל...

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

מה זה משנה

"כבר שנים שהוא עושה את זה".

"את זה?"

"כן, שנים. באותו מקום. עסק משפחתי קטן לחרסינה סניטרית".

"מה זה אומר בעצם?"

"קרמיקה לשירותים".

"הבנתי. והוא מרוצה?"

"מרוצה? הוא מאושר!"

"עד כדי כך?"

"זה מדהים לראות. מאושר עד הגג".

"את מצליחה להבין למה?"

"האמת שלא. אבל בגלל זה שאלתי אותו: אבא, איך זה שאתה מתעסק בזה כל כך הרבה שנים ולא פורש?"

"מה הוא ענה?"

"הוא צחק ואמר לי: את נורמאלית? את מבינה כמה אני משפיע?"

"משפיע?"

"בטח שמשפיע! אני פוגש בזוגות ברגע הכי חשוב בחיים שלהם. מבין? ככה הוא רואה אתזה.. הסביר לי שהוא עוזר להם לקבל החלטה שתשנה להם את החיים לתמיד. הם יראו את תוצאות העבודה שלי כל יום. הם מכניסים אותי אליהם הביתה, אל קודש הקודשים, נותנים לי לבחור את החומרים והצבעים שילוו אותם שנים ארוכות. זה לא מרגש?"

"האמת שאני לא יודע מה להגיד על זה"

"מה זה משנה בעצם? הוא מאושר"

"ומה איתך, את חושבת שהוא באמת משפיע? שהוא באמת משנה?"

יום ראשון, 8 בפברואר 2015

מיתות נפרדות

איך הגיב אומן הדיוקנאות כשהוצגה בפניו הנדהמות המצלמה הראשונה. לא קול זעקה הגיח מפיו, לא דמעה נקוותה בעיניו. רק שתיקה מפלחת לב. דומיה של נידון למוות המכיר כי בדידותו נגזרה.

מה קונן איש המילים בהבינו כי את כולם נשאה הרוח ואינם מתעניינים עוד בשיריו. יתום וחפוי ראש התהלך יחף בין עלי שלכת מרצדים ולשווא ניסה להיזכר בשלהבת תהילתו. עתה גלמוד בשתיקתו, איבד אחיזה.

נוגה היה מבטו של הזקן שהביט בנעוריו ונכדיו חומקים לאיטם. כמו אדיש היה שהפנים כי נדחק אל צללי ההתרחשויות תחת אור השמש.

ואיש שאינו נרדם שותק במיטתו מוטרד מקול חריקה מעיק. זה העולם שממשיך להסתובב בלעדיו בחוץ והוא מכונס בין מצעיו. אוסף שאיפות קטנות שנכזבו ונושף אוויר מריר על כפות ידיו הקפואות.

בסוף היום, אנו ישנים במיטות נפרדות. ובסיום החיים, מתפזרים במיתות נפרדות. ושתי הבנות אלה, כמקורות שוצפים של נהר אכזר. זורם הרחק מעבר אליך, מפריד בינך לבין יעד לבך.

יום שבת, 7 בפברואר 2015

החלטות רעות (פוסט מס' 601)

אומרים שאין דבר כזה החלטות טובות, אבל...

את ההחלטות הכי רעות בחיי עשיתי מתוך פחד. בחרתי בדרך הפחות נועזת, העדפתי את ציוץ הציפורים הרגוע מעל הדרך הבטוחה. את השביל הסלול, את החופים המוכרים לרחצה.

את ההחלטות הכי רעות בחיי ציינתי בחגים של תחפושות ולא של יציאות מצרים. כשהתרפקתי על שירי יום זכרון ונעדרתי מחגיגות העצמאות. התמכרתי לקלות השחייה עם הזרם, צמוד למעקה, בקרבת אחיזה, במרחק תעוזה.

את ההחלטות הרעות לקחתי בזמן שהעדפתי לחנות באזור החנייה שלי. כשעקפתי תמרורי אין כניסה, כשהאטתי בכתום מהבהב. כשנתתי זכות קדימה בצומת ריק, כשבלמתי במקום להאיץ.

הרעות שבהחלטותיי התקבלו בכלל בידי אחרים, שהכנסתי במודע אכזרי לכספת שיקוליי. בהכרעה בין חכם לצודק העדפתי להצטייר נכון.

והרעות ביותר בתוכן לא נלקחו בכלל. נבלעו בעננת אדישות מתמשכת ונטולת הכרעות. נתפזרו הן בתנועת רוח הזמן שלקחה את כולם בדרך הקיימת, בנתיבי הרדידות המתקדמים לאיטם בשעת בין ערביים.

אומרים שאין דבר כזה החלטות טובות. אבל החלטות רעות יש ויש. תמיד מתקבלות הן בפחד.

יום שישי, 6 בפברואר 2015

עד הסוף

כי אם כבר להיות מטורף אז לפחות לשבור את כל הכללים ולצאת את הדעת מבלי להבטיח "שתכף תשוב". ולצרוח בקולי קולות ולהמציא מילים שיבנו רעיונות תחת גגי רעפים סגולים.

אם כבר להתפרע אז עד הסוף, לקפוץ מגג הבניין העמוק ביותר בעמק הגבוה ביותר בשטפון הסוחף של הקיץ השחון ביותר, בשיאו הזוהר של הלילה החשוך ביותר של השנה.

אם כבר להאמין אז כמו משוגע ללא חרטות וללא עכבות. אם כבר להתאהב אז במהירות, בלהט שורף, במערבולת משכרת. אם כבר לעוף אז עכשיו. אם כבר לשיר אז בפני כולכם, על הבמה הכי גבוהה שיש, הרבה מעל מבטיכם הבוחנים.

אם כבר, לחיות. אי אפשר לא למות על זה.

איני יודע היכן נמצא המקום העלוב והעצוב בעולם. אבל הייתי מחפש אותו באמצע הדרך. לא פה, לא שם.

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

אינטרס

"אתה יודע", הוא מסביר לי, "בעצם זה האינטרס שלך, שאני אטייל במקומות מעניינים ואקרא ספרים מעניינים".

"אינטרס שלי? למה?"

"כי ככה אני אוכל לספר לך סיפורים מעניינים"

הייתכן כי הוגדרה מחדש מהותו של האינטרס? האפשר כי טובתו הפרטית של אחר תתורגם בפשטות לטובתנו? והרי למדנו אחרת, והפנמנו חוקים אחרים. ובשפת הרווח וההפסד שלמדנו לא נתונה מילה לתאר את השמחה באושרו של אחר, את הנשימה הצלולה מריאות זרות.

ולחשוב שכל זה בשל סכסוך עתיק יומין בין שתי יריבות וותיקות. הכלכלה החרוצה שאינה יודעת שובע הממאנת להיפגש עם אוייבתה, האהבה החומלת. והרי ידוע לכל את הפחד הנפוץ מהיום בו תיפגשנה השתיים ותתאהב הכלכלה. באותו היום יחליף ההון את מהותו ונהיה כולנו עשירים. יתמלאו כיסנו מטבעות חסד, ועינינו אורות חדשים.

מישהו שלא הכרתי איחל לי פעם להישאר עצוב. "כדי שתמשיך לכתוב", הוא אמר. ואני כותב על זה וחושב ושותק. האם היה אכזרי אליי, או נדיב.