"אתם יודעים שכאן זה המקום הכי נחשב, כן?"
הוא לבוש ומתנועע בקלילות. מעיל קל, צעיף קל, דיבורו קל ובהיר. דווקא משום כך הרגיש כמו הצלפת רוח שמנגד, משב של משהו חדש.
"לכאן מגיעים הטובים ביותר, מי שקיבל המלצות ועבר את הראיונות. לכן אני מאוד גאה שאני כאן".
הקשבנו. הבנו. ואז ניסינו להבין יותר: "מה החלום שלך?"
"החלום שלי? זה לא ברור. אני רוצה לשבת כאן עד היום האחרון שלי. אני רוצה ללמוד תורה מהבוקר ועד הערב, כמו המשפחה שלי, כמו הרבנים הגדולים שהיו כאן וחלקם עדיין כאן. אני רוצה להעמיק בלימודים ולהכיר את כל הפירושים ואת כל דברי החכמים. להאיר לעצמי את העיניים עם החוכמה הזו".
עד מתי?
"תמיד. אני אלמד כאן עד שאתחתן אבל גם אחרי אני אמשיך ללמוד - פשוט אעבור למקום אחר".
וממה תתקיים?
"אני בכלל לא מעסיק את עצמי בשאלות האלה. בורא עולם ידאג לי, כמו שדאג לכולם. לאבא שלי יש 13 ילדים והוא לומד תורה וברוך השם לכולם יש דירה. ולא במקום זול או לא נחשב, כולם גרים כאן, בבני ברק. איפה שדירה עולה מיליון שקלים. והם כולם הסתדרו וכולם למדו. אני פשוט לא חושב על זה בכלל. העיסוק הקבוע הזה בענייני פרנסה מרחיק אותי מהלימוד, מהמקום שבו אני רוצה להיות. תבין, אני לא מסתכל בכלל על החיים כאן, כאן אני אחיה אולי שמונים שנים, זה הגיל הממוצע שלנו פה. אבל אני מסתכל על חיי הנצח, ההסתכלות שלי הרבה יותר רחבה. זה בזבוז של זמן וכוח לחשוב על הפרנסה של העכשיו. זה לא מעניין אותי".
אתה נהנה מזה? מהשגרה הזו?
"מאוד. זה פשוט מרגש, להרגיש שאתה גדל ומתעצם ומתחבר לזה, וסופג יותר מזה. שלא תבין לא נכון, זה לא פשוט. אנחנו כל הזמן נאבקים פה - בעייפות, בבריאות, בפיתויים. אבל זה חלק מאוד גדול מהעניין. להראות שאתה מצליח לגבור על זה כמה פעמים ביום ולהמשיך עד השעות הקטנות של הלילה. מדי פעם אני לוקח הפסקות ומתאוורר"
השיחה שלך איתנו עכשיו, זו הפסקה?
"לא. זו שיחת השקפה. אני בתפקיד עכשיו, אני מייצג בפניכם את הדרך".
היית פעם בתל אביב?
"הייתי. בים. שמע, אני פגשתי את הצד האחר. אני יודע מה הוא מציע. ואני חושב שאני בצד היותר טוב בשבילי. טוב לי איפה שאני, לא חסר לי שום דבר. אני לא חושב על הצד האחר".
אנחנו מתרחקים וחושבים: "שבוי". בעולם אחר, ביקום מגביל, בשפה זרה, באמונה שונה. אחד מאיתנו אומר: "חבל, חבל שהוא לא מביט למציאות בעיניים ומבין כמה שהוא משועבד, כמה שהוא לא חופשי". אני מרים את הראש כדי להתבונן בעיניים החופשיות של הדובר. אך הן מזמן שקועות עמוק, במסך הנייד. בצד האחר.
הוא לבוש ומתנועע בקלילות. מעיל קל, צעיף קל, דיבורו קל ובהיר. דווקא משום כך הרגיש כמו הצלפת רוח שמנגד, משב של משהו חדש.
"לכאן מגיעים הטובים ביותר, מי שקיבל המלצות ועבר את הראיונות. לכן אני מאוד גאה שאני כאן".
הקשבנו. הבנו. ואז ניסינו להבין יותר: "מה החלום שלך?"
"החלום שלי? זה לא ברור. אני רוצה לשבת כאן עד היום האחרון שלי. אני רוצה ללמוד תורה מהבוקר ועד הערב, כמו המשפחה שלי, כמו הרבנים הגדולים שהיו כאן וחלקם עדיין כאן. אני רוצה להעמיק בלימודים ולהכיר את כל הפירושים ואת כל דברי החכמים. להאיר לעצמי את העיניים עם החוכמה הזו".
עד מתי?
"תמיד. אני אלמד כאן עד שאתחתן אבל גם אחרי אני אמשיך ללמוד - פשוט אעבור למקום אחר".
וממה תתקיים?
"אני בכלל לא מעסיק את עצמי בשאלות האלה. בורא עולם ידאג לי, כמו שדאג לכולם. לאבא שלי יש 13 ילדים והוא לומד תורה וברוך השם לכולם יש דירה. ולא במקום זול או לא נחשב, כולם גרים כאן, בבני ברק. איפה שדירה עולה מיליון שקלים. והם כולם הסתדרו וכולם למדו. אני פשוט לא חושב על זה בכלל. העיסוק הקבוע הזה בענייני פרנסה מרחיק אותי מהלימוד, מהמקום שבו אני רוצה להיות. תבין, אני לא מסתכל בכלל על החיים כאן, כאן אני אחיה אולי שמונים שנים, זה הגיל הממוצע שלנו פה. אבל אני מסתכל על חיי הנצח, ההסתכלות שלי הרבה יותר רחבה. זה בזבוז של זמן וכוח לחשוב על הפרנסה של העכשיו. זה לא מעניין אותי".
אתה נהנה מזה? מהשגרה הזו?
"מאוד. זה פשוט מרגש, להרגיש שאתה גדל ומתעצם ומתחבר לזה, וסופג יותר מזה. שלא תבין לא נכון, זה לא פשוט. אנחנו כל הזמן נאבקים פה - בעייפות, בבריאות, בפיתויים. אבל זה חלק מאוד גדול מהעניין. להראות שאתה מצליח לגבור על זה כמה פעמים ביום ולהמשיך עד השעות הקטנות של הלילה. מדי פעם אני לוקח הפסקות ומתאוורר"
השיחה שלך איתנו עכשיו, זו הפסקה?
"לא. זו שיחת השקפה. אני בתפקיד עכשיו, אני מייצג בפניכם את הדרך".
היית פעם בתל אביב?
"הייתי. בים. שמע, אני פגשתי את הצד האחר. אני יודע מה הוא מציע. ואני חושב שאני בצד היותר טוב בשבילי. טוב לי איפה שאני, לא חסר לי שום דבר. אני לא חושב על הצד האחר".
אנחנו מתרחקים וחושבים: "שבוי". בעולם אחר, ביקום מגביל, בשפה זרה, באמונה שונה. אחד מאיתנו אומר: "חבל, חבל שהוא לא מביט למציאות בעיניים ומבין כמה שהוא משועבד, כמה שהוא לא חופשי". אני מרים את הראש כדי להתבונן בעיניים החופשיות של הדובר. אך הן מזמן שקועות עמוק, במסך הנייד. בצד האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה