מה שיכול היה להיות

יום אביב חם, טמפרטורות רגילות מדי לעונה. מוזיקה נעימה מהדהדת בחלל הבית, מקורה לא נודע. תחושה עמומה ונעימה של אופטימיות, ספק נאיבית ספק מוצדקת. ואין ספקות או כאבים. ולרגעים זה מרגיש נסבל, וכמעט אפשרי.

דפיקה בדלת קוטעת בחדות את המחשבה, מעורר תהייה חוששת. גם מזג האוויר כאילו התקדר מהדי הנקישה, גם הוא חשדן. צעדים איטיים לעבר חור המנעול, צעידת נידונים אל הלא-נודע. הדלת חורקת, ממאנת להיפתח בקלות, מגוננת. 

זר בדלת, כך נדמה. ואולי ביקר כאן בעבר, זכרון מתעתע. אך כעת ניצב ושותק, ועיניו אפורות. הרי נקשת, הפרעת מנוחה, ועתה שותק. המתנה מתוחה, שניות ארוכות. "מי אתה", שואל, "למה באת". קו הפנים מתעקל לחיוך ממזרי-אכזרי, שאין בו טיפה של נחמה. טוב לא ייצא מן המפגש הזה, כבר התבהר כאן. חבל שנפתחה זו הדלת, חבל שנותקה השלווה.

"ואינך מזהה?", הוא שואל בנימה חמקמקה, בוחן את שאינו מעוניין להיבחן. ושותק לעברו, במפגין. איני משחק במשחק, איני שותף למזימתו. "וודאי יודע מי אני, והרי הוזמנתי אליך". שקרן מתועב מחציף פנים בביתי שלי, בעורמת רשעים. "וודאי טעות בידיך", הדפתי ציפורניו, "ואני הרי לא הזמנתי איש". 

דבר לא נע בפרצופו החיוור, הבעה קפואה כמוות. רק החיוך הציני, המכאיב, ניקב את עיניי בחודים משוננים. המתח הוציאני משלוותי והטחתי: "מי אתה אורח לא קרוי! הזדהה או הסתלק! התוודה בדבר מזימתך או הניחני לנפשי!". רק נשימות כבדות פילחו את החדר, מותירות אותי רועד וחבול.

"נסה להיזכר", הוא מפציר בלחישה. "הייתי כאן גם בעבר, תמיד קרוי, תמיד מוזמן". "שקרן!", זעקתי, "מי הוא זה שהזמינך אל סף ביתי?". גבר חיוכו והתעקל. "אתה", השיב בקצרה, "אתה ששב וקורא לי, מתחנן שאשוב לבקר, מתפלל שאכתת רגליי אל מפתן מעונך".  

פעימות לב חזקות, סחרחורת קלה. פס קול של סרט אימה, מחול מטורף, כובש את מוחי. אני אוסף שאריות תעוזה מדפנות ליבי ומפנה מבטי. "מי אתה?", שואל. חיוכו נקטע, מבטו התלהט. "אני הוא מה-שיכול-היה-להיות".

אל חצר הבית נכנס זר נוסף, לבוש לבן, כנות עיניו. זהו מה-שעוד-בוודאי-יקרה. ממרחקים הגיע, זמן רב נמשך מסעו, התארכה ההמתנה לבואו. משראה את המתרחש בפתח הבית, עצר למספר רגעים והתבונן. "ניכר כי עסוק וטרוד הוא בעל הבית", אמר לעצמו. "אולי מוטב שאשוב מאוחר יותר, לכשיתפנה". אמר, ושב על עקבותיו. דמותו מתמוססת מעבר לאופק.

התרגיל

שלובי ידיים, יורדים בדממה נחושה, ספק-רצים-ספק-מדלגים, נבלעים בחשכת מקלטים. ילדים קטנים ונערות עם צמות מתועדים בסרטוני הסברה ישנים מתפנים בסדר מופתי. הראשונים אוחזים בחוזקה בשמלת מורתם. חלקם מחייכים, כנראה בהוראת הבמאי. אם תישמע האזעקה מאוחר מדי, לא יספיקו לרדת אל המקלט ואז יידרשו להסתתר מתחת לשולחנות העץ בכיתה. חסינותם תגן מפני כל התקפה, כך נטען. כניסה מהירה תציל חיים. כך ביקשו לשכנע התמונות והססמאות שהוסרטו לפני ששים שנה. 

באותה התקופה בה גוייסו גם מיקי מאוס וחבריו להזהיר מפני האיום הקומוניסטי. כשעיתוני הרחוב עסקו בשאלה מתי תונחת הפצצה האטומית בלב מנהטן, ולא האם. ההמונים חישבו קיצם לאחור, סגרו תוכניות, הביטו מודאגים בשמיים, והולידו ילדים. הם גדלו במהירות באותן שנים, הילדים. מיהרו ללמוד את דרכי הגישה למקלט, את נהלי ההתפנות בהישמע אזעקות. בתקופה המטורפת ההיא, דווקא הסרטונים האלה נסכו בטחון. מעולם לא היו שולחנות עץ מרכזיים כל כך בתפיסת הבטחון של אומה.

והיום, נדמה כי לא הרבה השתנה. אזעקות רמות באמצע העיר מרגיעות אותנו. מקלטים נטושים מחזקים את החוסן הלאומי. חלוקת מסכות היא קרנבל של ממש. דווקא בעיצומו של דיון חובת הגיוס והתרומה, נדמה כי כולנו מגוייסים. מזמזים לעצמינו את שירת הסירנה, מגנים בעזות מצח על שלמות העורף. מריצים במוחינו נתיבי בריחה, נהלי התגוננות, חומות ברזל. 

כי ככל שיפחידו אותנו יותר, כך נרגע. ותרחישי האיום האלה מזרימים בנו שלוות שגרה ממוגנת-ממכרת. לא יושג בטחון אמיתי ללא מקלטים ואזעקות. גם אנו רוצים להסתתר תחת כנפי המורה, תחת מגן השולחן. זה בדיוק העניין. זו הפואנטה. זה בדיוק התרגיל.

צחוק הגורל

והוא הוסיף להתגלגל מצחוק, במעין פרץ בלתי נשלט נטול רסנים הבוקע מעומק הסרעפת ומתבלבל דרך הגוף כולו עד שנשפך לרסיסי גיחוחים על הרצפה. ולא ניתן היה לעצור אותו, חרף בקשות חוזרות ונשנות. כמו מתוך התקף חסר תקנה, שלווה ברעידות חדות ותנועות גוף בלתי רצוניות. משהו שם התפקע ונשבר, התפרץ מעומקי העומקים, השתחרר לכל העבר בהדי שמחה וניצוצות אושר. כזה צחוק לתפארת לא נחזה זמן רב במקומותינו, ואולי מעולם לא. כאילו נברא מחדש המושג צחוק לנגד העיניים, ומעתה יסתלקו מהזכרון כל החיוכים הסתמיים והדהויים שהתיימרו להצטחק להם בעבר ועתה נמוגים במבוכתם. התפרצות וולקאנית של צרחות אושר מקופלות הנפתחות אט אט בתוך האזניים ומציפות הסביבה בתערובת סמיכה של חופש ושלווה.

וכל זה, רק משום שהעזתי להגיד לו שתכננתי משהו אחר. שלא ידעתי שכך ישבש לי.

והוא, בטח היה צריך את המשפט הזה כדי להתפרק. הרבה זמן הוא כבר מתאפק. עוד מימי בראשית.

בחיי, מזל שצחוק זה מדבק.

על פי רוב

ברובו היה שיערה כתום-מתכתי. אך לא כולו. שלוחות עמוקות של אפור שרטו פדחתה, ברמזים עבים של חוסר סדר ובלבול. שום רמז כזה לא הופיע במבטה המחייך, האוהד, עת פסעה בין המכוניות העומדות בצומת, שולחת כוס תחנונים לזגוגיות שומרות-מזגן. גם לעברי.

ברוב המקרים נותרים החלונות סגורים, שומרים על קרירות הרכב ויושביו. כבר יבשו עינינו מלראות נוודי-עיר פוקדי צמתים, כבר גמרנו אומר לשלח אותם לעבוד בעבור מחייתם, ולנתק עולם ממחייתנו. אם יכולנו, היינו אוספים אותם ואת כוסותיהם למקום אחר, מקום שבו דואגים לאנשים מהסוג הזה. כך, על פי רוב.

אך בשונה מרוב המקרים, הפעם נפתחו חלונות כולם, ואני בתוכם. משהו במבטה התמים, בסוודר המשובץ ההדוק הזה סביב מותניה. משהו בתחושה הבלתי נמנעת שזו יכולה הייתה להיות סבתא של מישהו, אולי שלי. ואם כך, היכן נכדה. קראו לו. ועד שיבוא, לא יזיק אם נסייע גם אנחנו בכמה שקלים.

כי לרוב אנו שופטים כלכלה במונחים של צמיחה ומסים, ושואלים בעיקר כמה זה יעלה לנו, וכיצד יושפעו חיינו מגזירות או תספורת. ומקטרים על גובה המשכורת ועל קנסות חנייה. וכמעט לעולם לא שואלים למה וכיצד, כיצד ייתכן שכך עומדת אישה כזו באמצע יום בין פקקי חנייה ואטמי רגישות. ובמקומות בהם נסגרו בפניה דלתות נפתחו כל החלונות, וגם אני.

והיא פסעה ליד חלוני ולא ראתה שגם אני. ואני המשכתי לנסוע כי לא חיכיתי שגם היא. וככה עשו הרוב. היא תחכה לשיירה הבאה, אני מניח, ומניח גם ארנקי בכיסי ומקפל שלוותי אל דש הבגד.

על פי רוב לא הייתי כותב על כך, גם לא מספר. גם אתם לא. אך אישה זקנה בודדה ניצחה הבוקר את הרוב. רוב שבע ומרוצה גם אחרי הגזירות והקיצוצים. בפעם הבאה שייצא לרחובות מוטב יחלוף גם בצמתים. אולי ייזכר שם כמה טוב לו, כמה חשוב לחשוב ולתת למי שאין לו. כי עם הרגישות והאכפתיות הזו אי אפשר לקנות במכולת. ובכלל, זה לא הכל בחיים. אבל אולי זה הרוב.

מפעל חיים

יש שחקן, כבר לא צעיר וכבר לא מפורסם וכבר לא משחק, שזכה השבוע בפרס על מפעל חיים. כתבות בעיתון שיבחו והיללו והודו, בעיקר הודו, על התרומה החשובה שתרם לחיי כולנו לאורך השנים. על שלל התפקידים והדמויות שמילא, וההצגות בהן כיכב, והסרטים בהם השתתף, והבמות עליהi פסע. על שכבר שנים הוא חלק מנוף תרבותינו. למרות שתמיד היה בצללים, ובתפקידים משניים, ובשולי העלילה, וברקע הסיפור. אבל הוא כבר לא צעיר, וכבר לא מפורסם, ועוד מעט ירד מהבמה. וזו סיבה לא רעה להעניק לו פרס, שהוא בעצם גם תעודת כבוד לנו, על שידענו לענוד עיטור על לוחם, ולהעניק פרס לאומן. ויש שיעדיפו הפוך.

ואני, טרם קיבלתי כל תעודה או עיטור, אף טקס לא נערך, הזמנות לא נשלחו. הוועדה החליטה, לאחר ישיבות ממושכות ומתישות, לשלול את כבודי ולא להעניק לי את הפרס. והרי גם אני שחקן, ותפקידים אינספור בעברי, ודמויות מגוונות עוד בדרכי. בין סרטים לכל המשפחה, בתוך הצגות יחיד על במות מאולתרות, אינספור מופעי יום, בוקר עד ערב, והדרנים אינספור.

ובין נימוקי הוועדה נכתב: החלטנו שלא להעניק לזה, פלוני-אלמוני, את הפרס על מפעל חיים. וזאת, בהינתן מספר טעמים. ראשית, הפרס ראוי שיינתן על חיים.  מלאים, עשירים, מגוונים. מלאי אור ותהילה, שיש חדווה גדולה לחיותם, שהתלכדו בהם האושר והשגרה, שביעות רצון וסחרור חושים, תקווה, ושלווה ואהבה. חיים שמוצו עד תום, והיו רוויים בהרפתקאות וטיולים, חברים והפתעות. על כאלה, ולא על פחות מאלה, יוענק התואר. על כן -  החליטה הוועדה שלא.

ועוד הוסיפה הוועדה כי הכבוד יירשם לזכות מפעל חיים. ומפעל, הוא הרי בית חרושת. ההופך חומרי גלם לתוצרים, שיש בו יעילות ופס ייצור שיטתי, שכרוכים בו עובדים ומלאכה, ששכר בצידו, שביקוש רב ממתין לפירותיו. המפעל מניב רווחים, מפיק עבודה, מזרים יצרנות, חדשנות ועשייה בעורקי החברה. וכל עוד לא תוכח הצלחת התעשייה, כדאיות ההשקעה, מימוש העשייה, לא יוכרז המפעל כזכאי. מפעל לא מוצלח סופו להיכשל, להיסגר, להישאב לכונס נכסים או לעיצומים. אין הוועדה מבקשת להיות אחראית לשבח מפעל העתיד להיסגר, להתבוסס בבושת השבתתו. על כן - החליטה הוועדה שלא.

ושלישית, כך הוסיפו חברי הוועדה המכובדים, אין אנו נוהגים לתת פרס על מפעל חיים לאלו שעודם בין החיים. הפרס, כך הודו בשולי נימוקיהם, שמור לאלה הניצבים כבר בסף הדלת. אלה שעודם בדרך, מוטב יסתפקו בזיכוי עצמי. ידוממו את מכונות המפעל למספר דקות ויתפעלו מיופיין, קסם שכלולן. יכריזו על שביתה יזומה ויברכו על בריאותם הטובה, על פלאי הייצור. יברכו בעצמם על תפוקותיהם, יתבשמו בעמל כפיהם. יניחו למכונות וישירו מבט אל עיני הפועלים. יעצרו, יתבוננו, יתרצו. מהמאזן הנוכחי, במנותק מהתשקיף והסיכומים.

וכך, סיכמה הוועדה בנימוקיה, אין בנו כדי להחליף את תפקידו של בעל המפעל. מוטב לו, אם רק יחפוץ בכך, שיעניק לעצמו. ראוי הוא, שישא מילות ברכה במילותיו. שיעיד על אודות עמל כפיו. והפרס, הוא הרי ניתן מזמן. אך עד שיפקח עיניו ויכיר בו, תוסיף הוועדה להתכנס. מתפללים חבריה, כי יוותרו מכונסים ומובטלים. מקווים כי לא יידרש להם, כדי לטפוח על שכמו, להישען על כתף, כדי לשאת נאום הוקרה והכרה לכבודו.

בקיץ הזה תלבשו לבן

מכל המקומות בעולם, דווקא על מדרגות הכניסה של הבניין שלי... בלבושם המוזר, גלימות לבנות זוהרות ספק-כותנות-ספק-טליתות מתאספים בבתי תפילה מאולתרים מדי שבת. ועתה, זוג נציגיהם מניח את ילדם הקטן על המדרגה ומחליף חיתול. בלי משטח החתלה ובלי מזרן או סדין. כך סתם, בבוקר היום. אני חולף ואיני מצליח להימנע מלבהות. הבעל מבחין ראשון, ואינו קוטע מלאכתו. אך האם, משקלטה את עיניי, מתרוממת מרכינתה ומזקיפה גבה מולי. משגרת לעברי מבט נוקב וגאה, המשלח אותי לעיסוקיי ללא מילים. מבט של כבוד שרק אם המגוננת על בנה יכולה לשגר. כזה שהיינו מצפים ומקווים גם מאמא שלנו, באם תידרש.

(*)

הרוח לא ריחמה על מאמציו, והוא נאלץ להתרוצץ זמן ממושך בניסיון ללכוד את מגבעת הקש שלו בין ידיו. מגבעת לבנה, מהודרת. יקרה בוודאי לליבו. לכשאחז בה לבסוף, מיהר להניחה על פדחתו. הגם שהיה מרוחק, הצלחתי להבחין בחיוך של שביעות רצון. מבושם וטוב לב שב וחזר אל הבניין היוקרתי. ממדיו, ברור שהוא מנקה פה. לכל היותר מתחזק את הבריכה. יעבוד כמה שיגידו לו, מרפסות וחדרי שירותים. אבל איש לא יעיר לו על המגבעת, נחלת כבודו. גם הרוח נכנעה לה.

(*)

"את השיר הבא אנחנו מקדישים לתל אביב, העיר היפה שלנו", מכריזה הקריינית ברדיו, "למרות שתדעו לכם שנכתב בכלל על פריז". אמירה המחייבת הסבר, שלא איחר להגיע. "כי אתם מבינים, פריז היא העיר באפור, ותל אביב היא העיר הלבנה, וזה הרי דומה". "וחוץ מזה, גם תל אביב כבר הרבה יותר אפורה מלבנה. אז השיר מתאים". ובכך הסתפקה, וניגנה את השיר. וצליליו העדינים כיסו את דברי ההסבר סרי הטעם. אך למי אכפת בעצם, שהרי זכתה תל אביב להשתוות ולו לרגע לפריז. ואמנם בתיה נראים לי בשעת דמדומים מהלכים בין לבן לאפור. אבל העיר הזו אף פעם לא עשתה עניין גדול מדי מצבע. במיוחד לא כל עוד נצבעה לבן. ובימינו, בלאו הכי, ההשוואה לפריז היא כבוד מפוקפק. 

המקום

במקום בו חושבים, הוצמדו דפי שירה אל הקירות. והם קצרים אך עמוקים, וכל מילה שבהם דוייקה ונוקדה ונשזרה בקפידה. כמו זר פרחי אביב. והצלילים הכלואים בהם מגלים חוכמה ומלמדים דעת בשרשרת חרוזים, שמקצב גלגולה מתלכד עם פעימות הלב.

במקום בו אוהבים תלויות תמונות נופים, ומבנים וצורות. והם חורגים את מסגרותיהם. וכל אחד מהם חושף אמת ומסתיר טפחיים, והם רוקדים מן הכתלים ומזנקים אל ריאות פתוחות המשתוקקות לספוג רוח ים. המתבוננים משתאים בהערצה, שטים סביב החזיונות, שואפים השראה. לא ייפלו בין שוברי הגלים בפינות החדר.

במקום בו מתבוננים אין צורך בחלונות. החלל כולו חלון אחד, בהיר, שקוף. האנשים, השתקפויות דהויות בזגוגית. 

 

כל אחד צריך מקום שכזה, עיר מקלט. רק בו יוכל להיות - עכשיו. מחוץ לגעגועי אתמול. מעל טרדות אחר כך.

עוד מגיע (פוסט מס' 300)

האוויר נעשה דליל יותר ככל שממשיכים בטיפוס, והנשימה כבדה. הרגליים שולחות קריאות של עייפות, ומטען התרמיל הופך מורגש, מכביד. אך הדרך עודנה מתפתלת ונמשכת ואנו מתבוננים בה ומותירים עקבות אחד בשני. מדלגים מעל שורשי עימות, סלעי מחלוקת, ניזונים מעת לעת מפירות נחמה. הולך כבר זמן רב, ועוד לא מגיע. 

אלו הם הקולות הנושבים בראש המפצירים להמשיך ללכת. חלקם הדי עבר התובעים מימוש חבלי ילדות ברבות השנים. חלקם קולות עידוד מעתיד לא נודע, מבטיחים גדולות ונצורות למיטיבי הדרך. ובינהם, ייסורי הווה, תהומות עכשיו, זרדי שבילים חודרים ופוצעים, נלחמים בקולות, חותרים תחת העור והנפש. והוא כבר חבול מתלאות הדרכים, ועוד לא מגיע.

"כלום אינך משתעמם מהנוף החוזר?", מקוננת תהייה. אך הנוף לעולם אינו חוזר. המשך הטיפוס במסלול המעגלי חושף בכל פעם מבט מרומם יותר על הקיים, מזויית נישאת, שונה. זה המקום עליו השקפתי גם קודם, אך כעת מנוסה יותר. עייף אך גם חדור אמונה. יגעתי, אך גם ידעתי עוד רזים שהוטמנו בינות עשבים.

ההליכה על סף הצוק אינה מותירה תקווה לאיתור נתיבים עוקפים, דרכי קיצור. אך יש בה כדי לדחוף הנווד בהמשך מסעו, לשאת משאו, להתמיד. "רואה אתה את עומק התהום הנפרש בין הרכסים?". קודר ואפל מתחפר לו בין שכבות סלע מחליק וסוגר. הן זו התהום המחייבת אותי להמשיך וללכת. "משם הגעתי, זו ראשית דרכי", משיב אתה לעצמך. "וצו חיי הוא להוסיף ולטפס, להמשיך בדרך, להרחיק לבי ככל שניתן מצל תחתית השאול". וככל שגובר המרחק בין האז לעכשיו, גובר קצב הצעדים. אין עוצרים אלא כדי להגניב מבט חטוף נוסף בקווי התהום. לאמוד בסיועו את כברת הדרך שנחצה, כל צעד שנצבר הישג של גבורה. אך גיבור שכזה, עודו בדרכים, לא ידע האם ומתי יגיע.

ובאישון ליל, עת תר אתה אחר מחסה מצינת הלילה, מקנא בזוהר כוכבים רחוקים. או אז שולח אתה מבט אמיץ נוסף לעבר האפלה, אל עומק החושך. רק אז מתיר אתה לעצמך לזעוק אל המרחבים, בדממה אילמת. שידעו אז כולם שעוד מגיע. עוד מגיע לך להגיע לנחלתך, עוד מגיע לך אושר. עוד זכאי אתה לשקט ולאמונה, ורשאי אתה לאהוב. עוד ראוי אתה לדמעות של רגש, לזרוע, לנטוע ולהשקות. וזה שמגיע, בוא יבוא. במוקדם או במאוחר עוד יגיע. ותהא פסגתו מקלט בטוח, מעון אמונה. יעד נשגב המצדיק את המשך המסע. נקודת הפתיחה למסע החדש, שידרוש תעצומות וחלומות חדשים. ויהיה הוא מאתגר לא פחות, ומפותל ומרגש. יפעם בנו, לכשיגיע. 

שכולה תכלת

בצניעותה כיסתה תנודת מאמינים משך אלפי בשנים. ורקומות בה תולדות אומה, אסופת סיפורי נרדפים ונספים שנתעטפו בה כבמוצא אחרון. והיו שלבשוה ביום חתונתם, ובימי חג, אישיים ומשפחתיים ולאומיים. ויש האוחזים בה כבסמל, ויש בהילה של קדושה. ואיש לא יחפוץ כי ידבק בה כתם, כי ייספג בה רבב. כי צבעיה נתנה ללאום, צדקתה מסרה לדרך, הילתה לקדושת האמונה.

אך כתפיהן החשופות לא תורשנה לגעת. לא תפגושנה את ענוות הבד. לא לכל אחד מותרת היא, לא לכל אחת. את רחבת התפילה חוצים חומות גבוהות של דת, גזע, מין ולאום. והחומות, עדות נשכחת למקדש, שחרב על שנאת חינם. והרחבה, עדות אילמת למצור שהוסר. לתקווה שנגוזה מקרב לקרב. ובתמונות ישנות ומצהיבות עוד רואים כאן נשים וגברים שהתפללו יחד. ואין זכר בתשלילים הישנים לשנאה היוקדת שתרבוץ בין האבנים.  

והיא, שבצניעותה כיסתה, שנרקמה חוטים דקים של תקוות וחלומות, כבר מוכה ומיואשת. צבעי המקור דהויים, בדיה בלויים. הכיצד התרחש שדווקא במקום הזה נקרעה חתיכות-חתיכות, פוזרו חלקיה בין אגפים ודעות. והיא שכולה תכלת נצבעה עתה בדם, מוטלת פצועה על האבן. מבכה את פרימת תפריה העדינים שחיברו בין אמת לצדק, בין אז לעכשיו, בין תקווה לדיכוי. תוהה איך במקום לכסות כתפיים חשפה את פנינו, גילתה איך בעיר שחוברה לה יחדיו מתרחב לו השסע, והיא שסימלה את היחד גויסה לשרת את הפחד. להבחין במקום לקרב. להכתיב במקום להקשיב. להוציא במקום לחבק.

היספיק לנו?

אני מפחדת, היא אמרה לי פעם. מפחדת שאבין יום אחד שפספסתי את החיים. שזה היה אצלי בידיים ולא עשיתי עם זה כלום. אני מקשיב לה ונעצב מבפנים. אולי כי לדעתי היא כבר פספסה ולא הבינה. אולי כי זה העצב העמוק והנוקב מכולם. זה שאין לו סוף.

כמו טרדת האדם הקטן בחנות ספרים אדירה המבין כי לא יספיק לו הזמן. כי לעולם לא יהיה בטוח שבחר את הספר הנכון, שהשקיע זמנו בתבונה, בפרק המתאים. ובמקום לבשם תאוותו במבחר הוא מתכווץ לאפסיות הבריאה הזמנית. וגם הוא הולך ומפחד, ונרעד מן המוות שהקדים את החיים.

"הנה באים ימי הקיץ המתוק, שטופי שמחה אנחנו מחכים", כתב חנוך לוין. "היספיק לנו הקיץ, היספיקו החיים?", שאל ומת. והותיר אותנו עם סכין הספק בלב חיוור. קפאונו השברירי לא מסביר פנים לימי הקיץ החולפים.

ואולי זו שעת הלילה המאוחרת. ואולי שעת החיים המוקדמת. ואולי פגישתן הלילית שמחייה סתירות של ניגודים. אור שנפרש בחסות החשכה. עייפות שאינה מאפשרת מנוח. ריקנות שמציפה שובע, וכלום שלא יספיק. כמו אדם שיצא ממיטתו והבין שפספס, שסיים את ספרו והפנים שטעה, שנדד עם הרוח וגלש אל מעבר לצוק. ובתוכו הוא יודע שלא מאוחר עדיין. ועתה נותר רק להאמין. להאמין ולסלוח. להתנחם ברגעים קטנים ובלתי חשובים ובלתי מורגשים של שקט.

בלי שורה תחתונה

שני גברים צעירים יושבים לארוחת בוקר בבית קפה. על השולחן פזורים במעורבב צעצועים וחייהם האישיים. כלב חמוד-מדי לבן-מאוד קשור-חזק מחפש תשומת לב מתחת לשולחן, ובידיים תינוק קטן, גנב מבטים.

זוג צעיר שתקן יושב לארוחת בוקר באותו בית קפה בשולחן ממול. היא מביטה בהם ושואלת שאלות אוהדות-מחמיאות. האוכל מגיע והיא מציעה לקחת את הילד בינתיים. כמעט-וניחשה-בן-כמה-הוא. הם לא מתלבטים ומוסרים את החבילה. בינתיים יחליפו כמה מילים עם החבר שלה.

היא מתמוגגת והם שבעים. אפילו הכלב נראה מרוצה. מעל מסכי מחשבים ניידים מתרוממים אישוני-הצצה-סקרנים בכיוונון חטוף.

ברקע ריחות עשן ניקוטין ועוד, מגוון חביתות ואנשים בצבעים מתחלפים. שמש נעימה, צובעת אפור בלבן, חודרת קירות וטרדות. ככה זה צריך להראות, להרגיש.

עוד קפה בבקשה, מבקשים כולם.

בתוך ענן

ערפל אפרורי, תאוותן, טרף לתוכו שלדים עירומים של גורדי שחקים. מבנים צפים כספינות טרופות באוקיינוס לבן. נחיל אפרורי מתפתל ברחובות יתומים, מכחיד נופים, מפיץ רמזי עבים צמריריים במורדות הכביש. חומת דמעות קפואות, צורבות עיניים.

ביום שכזה אין ראות טובה, רק ערפול חושים המוליך סהרורים אל יעד לא נודע. ביום כזה גם לא רעות טובה, כל אחד לעצמו, מגשש נתיביו, תר אחר אמת, אחר נר צדקת דרכו בחשכה.

ואתם, הישמרו לכם מן האפלה. השגיחו על כיסכם. יש שאיבדו דרכם, ויש שאת ליבם. יש שלא מוצאים דלת ביתם, ויש נטולי מפתח. לאחדים נתעופפו המחשבות ברוח, לאחרים נגזל הזמן. וכואבים מכל אלה, הם שאיבדו את המילים הקטנות. הפשוטות, הצנועות, הנעימות. היו הן הראשונות להיעלם ביום ליקוי מאורות שכזה, נחפזו להסתלק. כך סתם, בדיוק היום. כשהן נחוצות, נדרשות.

אם רק היו נלחשות, בכנות וברגש ובאמת, היו יכולות לפזר את הספק. כרעם ביום בהיר היו מבקיעות עננים, מעוררות קרני שמש מרבצן, חיוך מתרדמתו.