אין כל היגיון באמירתך הנוסטלגית, שהיית מאושר.
שווה בתבונתה לקביעתך, כי חלף כאבך -
כי תם העצב, או החל הגעגוע.
כי הרגשות האלה הרי אינן באות והולכות. הן קיימות כל הזמן, דרות בחדרי הנפש וניזונות מן האנרגיה שאתה צובר. טפריהן נעוצים בזכרונות, תנועותיהן מכתיבות את קצב הלב, התעוררותן מווסתים את ממטרי העיניים.
הם פשוט דומים קצת לאור השמש. הוא כל הזמן שם, מאיר ומחמם. אנחנו מבחינים בו רק לעיתים, בין נצנוץ שחרית לדמדומי הערב. אבל הוא אינו נעלם באפלה. הוא עודנו שם. כך לפחות אנו מקווים או חושבים או מאמינים. כל אחד בדרכו.
אז האושר, הוא כנראה באמת נצחי -
אך גם העצב, אין לו סוף.
אתה תמיד מפחד, וכל הזמן מתוח.
זה רק המינונים שמשתנים, עוצמות הריגושים - שלך, שלהם.
אבל בטוח שאין כל היגיון באמירתך שהיית פעם מאושר.
הוא עדיין שם, היכנשהוא. גם העצב. אורבים כלהקת עורבים.
ישלטו בך עד שתתבגר ותהפוך את היוצרות -
ותהפוך את היצרים,
ביצירתיות,
למשהו שאפשר לחיות איתו בשלום.
שווה בתבונתה לקביעתך, כי חלף כאבך -
כי תם העצב, או החל הגעגוע.
כי הרגשות האלה הרי אינן באות והולכות. הן קיימות כל הזמן, דרות בחדרי הנפש וניזונות מן האנרגיה שאתה צובר. טפריהן נעוצים בזכרונות, תנועותיהן מכתיבות את קצב הלב, התעוררותן מווסתים את ממטרי העיניים.
הם פשוט דומים קצת לאור השמש. הוא כל הזמן שם, מאיר ומחמם. אנחנו מבחינים בו רק לעיתים, בין נצנוץ שחרית לדמדומי הערב. אבל הוא אינו נעלם באפלה. הוא עודנו שם. כך לפחות אנו מקווים או חושבים או מאמינים. כל אחד בדרכו.
אז האושר, הוא כנראה באמת נצחי -
אך גם העצב, אין לו סוף.
אתה תמיד מפחד, וכל הזמן מתוח.
זה רק המינונים שמשתנים, עוצמות הריגושים - שלך, שלהם.
אבל בטוח שאין כל היגיון באמירתך שהיית פעם מאושר.
הוא עדיין שם, היכנשהוא. גם העצב. אורבים כלהקת עורבים.
ישלטו בך עד שתתבגר ותהפוך את היוצרות -
ותהפוך את היצרים,
ביצירתיות,
למשהו שאפשר לחיות איתו בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה