עור-אוריה

מדוע קילל נתן את דוד באומר: "לא תסור חרב מביתך עד עולם"? מדוע הטיל מלחמת-עד על דורות שלמים של זרע דוד ולא הסתפק בהענשתו האישית והפרטית, על חטא שעשה בכוחות עצמו, במחשכי חומות ארמונו? מדוע נאלצים אנו, לאחר אלפי שנים, להיענש על כשלונו של דוד בשלטון יצריו? הייתכן שגם אנו, וליתר דיוק אבות-אבותינו, אשמים בחטאו של המלך התאוותן? הייתכן שיכולנו לשרטט גורל אחר?

חשק המלך באשתו של אוריה ושלח אותו אל מותו. ואוריה עצמו נקרא אל המלך, ושוחח עימו וקיבל ממנו את הצו ונשלח אלי קרב. ולרגע קט לא הסתובב אל המלך, לשגר עוד מבט אחד לעבר כס המלכות ולשאול בחוצפה: "מדוע". וכי מה היה מועילה לאוריה תעוזתו? אפשר כי היה מוצא להורג על שהמרה פי מלכות, וסביר כי הפקודה לא הייתה משתנה. ובכלל, מאז ועד היום אסור לו לחייל לערער על דבר השלטונות, כי הציות הוא לחם חוקו של השלטון (מלוכה, כמו גם דמוקרטיה), ובוודאי כשמדובר בחיילים שהם הרי אסורים באיסור חמור בספקנות פוליטית ומוסרית. ובכל זאת, אי אפשר להניח לתהייה המחלחלת, מה היה קורה אם היה מסתובב אוריה? האם היה מעורר משהו בדוד? בעצמו? בעמו?

ולפרקים אני חושב, כי חטאו של דוד חמור כחטא אוריה. וחטא שני הגיבורים כחטא ההמון השותק, העם הדומם הסופג, אולי בצדק, את עונש הדמים. שכן מנהיגים, ראויים למשול כשם שראויים לטעות. וכבני אנוש נתונים הם, כנתיניהם, ליצרים ורגשות. ולעיתים, עשויים הם למעוד מכסאם, ולהתפתות. וחובת ההמונים כולם, לציית בתבונה. לקבל מרות ביושר. לאמץ תקנות מוסר מתוך שיקול דעת. וחשוב מכך - לתהות, ולשאול, ולהציב ספקות, ולהגדיר גדרות, ולבקש הנמקות. עבור המלך, ועבור פקודיו, ועבור כלל נתיניו. בניגוד לנדמה, החרב ששרדה את הספק חזקה יותר. להט הלחימה השלמה אמיץ יותר. המוסר הוא איננו מבצרו של מתנגד-המלחמות, הוא נדנו של הלוחם הנחוש להסתער כמוצא אחרון, כדי לדחוף בכוח הזרוע שלום, וצדק ותקווה.

אז אנא ממך אוריה, הסתובב. הסתובב ושאל, והתעניין, ולמד, ובחן, ובקר, ותקן. כתוב מכתבים ושירים, הפגן אומץ וביקורת, ציית לחוק ולצו מצפונך. רוץ בכושר גופך ושכלך. הפנה חרב התיקון אלינו טרם שתפנה לאוייב. את הנעשה הרי אין להשיב, אך נכון לנו תיקון בעתיד. רק תתעורר ותסתובב. שאל אותו. אולי הוא לא יחזור בתשובה. אך אולי, תעיר גם אותנו.

אי של יציבות

"ראי הסופה מתקרבת", הוא אמר ועיניו מודאגות.
"הים כבר גועש, מטלטל את האופק, ואין לנו זמן לחכות".
 שרידותנו איננה מובטחת, נחישות ועקשות נחוצות,
אז בואי נקים חומת אדירים, שתחסום את תנופת הרוחות.

לבנים ומקלות התאגדו שם, נסללו גם גדרות וחפיר,
מכשול מתוחכם ומפואר הוא, שכמותו אף איש לא הכיר.
התכנסו תחת סכך של מתכת, עטופים הגנה של פלדה,
והוקפו בבטון ושרשרת, בפינה שמקומה לא נודע.

השנים כך חלפו, הזדקנו הם, ונותרו בטוחים ודרוכים.
מורחקים מסלעי המחלוקת, רחוקים משמועות ותככים.
"כה מוצלח המגן", התפאר הוא. "כך נחיה מוגנים עדי-עד",
והיא הנהנה מבולבלת, כי מאס לבבה בלבד.

וברגע זקנה מיואשת, מילמלה במילים מדודות:
"רק אמור לי, אולי נתקדמה? ננסה לשפר עמדות?"
"מה פתאום, השתגעת? מסוכן שם!", הוא שלל בנחישות אלימה.
וחזרה השתיקה לרחף שם, כי לתהות לא היה עוד על מה.

לבסוף הם קמלו במחתרת, ומקום קבורתם כבר נשכח.
מוגנים ושמורים נכחדו הם, במקלט שנחפר בתש"ח.
כי זוגות, כמו אומות, נדרשים הם, לעיתים להעז בתמימות -
לפרוץ החומות ולקפוץ אל הים. כי אחרת, עדיף כבר למות...

המושלם החדש

תביני, אני אומר לה, זה כמו הריח העז של הגשם ששוטף את הריאות, שאנחנו מריחים בדמיון באמצע החמסין. הזה שמקרין לנו געגועים בכל הגוף וגורם לנו להביט כל רגע בשעון, להתפלל לחילופי עונות. ואז, בסופת הברקים הראשונה, בין המרק והספרים, אנחנו מפנטזים על ארטיק בחוף.

זה כמו ההתמכרות לביחד שגורמת לנו לחלום על לבד. למחוק מהזכרון שיר שאנחנו אוהבים. להתרפק על נופי הארץ כבר כשהגענו לדיוטי. תקווה שמישהו ייחנק מהחיבוק החם שאנו נותנים לו. לאהוב כל כך מישהו, ולתכנן בדיוק כיצד נספר על כך בהספד. להתלכלך כדי להתנקות, להסתער אל הקיר. להתגאות במי שאתה מרוב בושה. להתחרט על מה שעוד לא עשית. להצטער ולעשות שוב. לחלום בהקיץ. להחליט שלא להחליט.

כשהיינו קטנים למדנו שקווים ישרים מחברים בין שתי נקודות. אבל לאורך הדרך יש עוד מליון נקודות, והמעבר בהן הוא לא שיטתי וסדור. הוא סימולטאני, בבת אחת, בהתפרצות לכל הכיוונים. כמו להטוטן שמחזיק כמה כדורים באוויר באותו זמן. אף פעם לא ברור לנו למה, אבל זה מהפנט וקוסם. לא חייבים לנסוע בזמן או בין יקומים כדי לחזור לאחור או לדלג הלאה. אפשר לעשות את כל אלה בכל נשימה, בכל רגע של גם-וגם. בדרך הזו הקווים שלנו אולי אף פעם לא יתחברו למצולעים משוכללים ומושלמים. אך המסע המושלם אף פעם לא מתוכנן. ברוכים הבאים למושלם החדש.

יש משפט מוכר שאומר, שאנשים נבונים יכולים לאחוז בשתי דעות בו זמנית. זה חלקית נכון.

גברתי חברת הכנסת

חברת הכנסת, לא חשוב מאיזו מפלגה, התיישבה מול המצלמות בנוחות מתוחה. וברשימותיה קוצים שליקטו אחרים, וחידודים שנצרו יועצים, ומשפטים קליטים למאותגרי-קליטה. והייתה מבושמת ברביצתה המבואשת. והייתה שיכורה ולא מיין. והמתינה לדקות התהילה המיוחלות, שתוכן כברבורן.

חברת הכנסת, לא משנה מאיזו סיבה, האמינה שיותר חשוב להיראות מאשר להישמע, ושהטון יכתיב את הקצב, ומי שישלוט הוא שימשול עד שיחדול. וכללי הנימוס לחלשים הם, ודיון מסודר לא לכאן. כי פה ישלוט קודם כל הקול, הצורם והבוטה והחזק, האלים והתקיף, שיגבור על מפריעיו, שיגיע לגבהים של צדק אמיתי, ויהדהד דברי נלוזים כנבונים, אותות ומופתים הם ניסים לעיוורים.

חברת הכנסת, לא אכפת לה מי צודק ומי אמר. ועוד פחות מכך, מה יהיה אחר כך ומי היה לפני. כי רגע האמת זה עכשיו, עת נאספים הפתקים ונחרצים הגורלות האמיתיים. והיום שאחרי אינו חשוב ברגע מופתי זה, רק דקות תהילה וחסד המונים, רק שניות של הבזק, קריצה וחיבוק, ותו לא. בשביל חומות גבוהות פיתחה חברת הכנסת ציפורניים חדות, ואת שלא יעשו הציפורניים ישלימו הצלפות לשונה. ויחדיו יגברו על המכשול שבדרך, שאף שברור כי ללא מוצא היא, אין נעימה ומבדרת מן ההליכה התמידית בה, בינות פרחים, כיבודים, ופתיים.

ואתם, אנשים טובים בשולי הדרך, מהרו נא ובחרו בחברת הכנסת. לכו אחריה בדרך.
אלא אם כן חשוב לכם, ומשנה, ואכפת.
או אז תאלצו להקשיב באמת. והאמת גוברת.
אפילו,
אפילו על הגברת.
 

מבוך מראות

הם עושים את זה לא נכון, רוב האנשים. מתבלבלים ונופלים, תועים באפלה, שולחים ידיים מחפשות קדימה כדי לא להתנגש בשום דבר, מנסים למשש ולגשש את דרכם החוצה.

אם היו עושים את זה נכון, היו מבינים שהבעייה היא בגישה. המראות הם לא קירות במבוך, הם המבוך עצמו. כשמסתכלים על עצמינו כל הזמן, הסחרור הוא שאלה של זמן. התמקדות בהשתקפות עצמית מעוורת את הדרך החוצה. אבל גם את הדרך פנימה.

הרי אין דרך נכונה לעשות את זה, וגם אין נתיב בטוח החוצה. אבל בניגוד לאינסטינקטים, בחושך הזה כדאי קודם כל לכבות את החושים. הנטייה הבסיסית להסתכל כל הזמן במראה מסבכת אותנו עוד יותר. מוטב להסתכל דווקא לצדדים, אל עבר אחרים, לקראת דרכים חדשות, ואפילו בתוך החודש. המוכר מוליך אותנו שולל, ודווקא בערפל יכולים להימצא רעיונות חדשים.

הם חושבים על זה לא נכון, רוב האנשים. הם מאמינים שלשבור מראה זה מזל רע. אבל מי שמסתכל כל הזמן על עצמו במראה ממילא לא מאמין. ומי שלא יעז לשבור גם לא יבנה. רק ימשיך ללכת בתוך המבוך. ושכבר יזהה מישהו מביט אליו, יהיו אלה עיניים מפוחדות וחלולות. ומשהו בהן, יהיה מוכר מדי.

שיעור קומה

בקומה הראשונה גר היסטוריון, לא משנה מאיזו מדינה. ובדירת הגן שלו עדר ושתל וחפר מדי יום, ובלילות היה יושב בחצר, מעשן מקטרת, וחוכך בסיפורי זכרונותיו. את קירות ביתו ריצף מזכרות מרחבי עולם, רהיטים ופסלים ותמונות. ואת מדפי ספריו המאובקים אף פעם לא ניקה וניגב, והותירם לספוג את ריחות הזמן. שעונים לא אהב. הזמן, כך חשב, לא ראוי שיימדד על פרק ידו, כי אם מפרקי ספריו. ואלה נערמו בערימות גדושות על שולחן עבודתו. תקופות נוספות תכופות, ומלאכת תיעוד הזמן לא תתום לעולם. עד יתום זמנו.

בקומה השנייה גר עיתונאי, לא משנה מאיזו עיר. מאחורי תריסים מוגפים מצא עצמו מכור למסכים, בכל הגדלים ומכל הסוגים. ומתוך הקירות בקעו צפצופים וצלילים שבישרו על רסיסי מידע מתבזר. בודד היה, ובהיעדר אורחיו, היה משועבד לעורכיו, ועשה יום וליל לרצותם. ומכותרת לכותרת, מצא עצמו שחוק מילים ונטול תכנים. אך ידע בכל רגע נתון מה מתרחש ומה קורה ולאן הדברים מתקדמים. בכל נושא ועניין, למעט עצמו. 43דיווחיו הפכו אותו עייף וטרוד. דירתו הפכה עבורו מקלט. משרדו, מפלטו, קברו.

ובקומה השלישית גר פילוסוף, לא חשוב מאיזה מוסד. כך אומרים לפחות, שכן מעטים שחזו בו. אך הוא חזה בכולם, ממרפסת ביתו בקומה העליונה. אך ברוב המקרים הביט למרחק, אל אופק הים, או בלילות הישיר מבט לכוכבים. חיפש רמזים במשב הרוח, בצמרות העצים. ומול מיטתו תלה מראת עץ גדולה. העדיף להירדם תוך בהייה בעיניו שלו, לחפש גם בהם סימנים של בריאה.

ובאחד הימים הגיעה משלחת מכובדת אל הבית, תרה אחרי שמועה כי בין הקומות חבוי אדם שכשרונותיו יקרים מפז, תבונתו מופלאה וחושיו חדים. כשכבר כמעט אמרו נואש, הופתעו לגלות את מקור מסעם. ממרחקים הגיעו כדי לפגוש בנער המעלית. החולף בין הקומות, אורח לרגע. הוא שידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים. לנוע בזמן.