יום רביעי, 30 במרץ 2016

לא בכוונה

וכשיום אחד נתייצב מול רם הודו, ונזכה בהזדמנות הנשגבת להפנות שאלה אחת אל מעוזי תבונתו הנצחית, לא נהסס. נתעניין בפשר. נתהה לשם מה, נדרוש מדוע ועל שום מה יצר. ומאילו מניעים ברא את שברא, אותנו, ומאילו סיבות החליט שכך, והיתר מאז - היסטוריה.

והוא ישיר אלינו מבט מלא תוכחה, ואולי יחייך קלות, מתרצה מתעוזת יציריו, ויספר במילים מדוייקות:

"הייתה משוררת אחת, שכתבה שיר יפה. ובפתח השיר ניצבו שלוש מילים מדוייקות ויפות. שמצללן הצלול הקציב מקצב נכון. ומשמעותן השמיעה אמיתות נאמנות. וכל מי שנתקל בפתח השיר מיהר ונכנס בשעריו, והתבשם בפירות בתיו מרופדי החרוזים. ותהו כולם כיצד הצליחה המשוררת לבחור במילים המתאימות כל כך, לתאר בהברות ספורות אינספור מחשבות.

יום אחד החליטה להשיב ולהודות: התכוונתי לכתוב מילים אחרות. נפלה טעות. את הנעשה אין להשיב.

והפצירו בה: מדוע לא תיקנת?

השיבה: כי אהבתי את הטעות. התעלתה על המקור. כנראה שכך אמורים היו הדברים להיות". אמר, ושתק.

" ואתה?", נשאל שנית, "למה בראת"?

הביט בחופזה והשיב נמרצות: " בטעות. בלי כוונה. ככה יצא. סליחה". ופנה לבא בתור.

וידע בסתר לבו הנצחי כי בזה הרגע דבר מה נשבר ודבר מה נברא. בלי כוונה.

יום ראשון, 20 במרץ 2016

אנשים

אנשים, הם לחוצים מכל מה שיש עליהם. וחשים לפעמים שזה סוגר ומעמיס, מאפיל וחוסם. ואין הנשימה צולחת הדחק, ואין הלב עומד בקצב, והעיניים מתקשות להתרגל למהירות. וסבורים בטעות שגזרת הגורל הזו מנת חלקם משמיים, כמו ביקש בורא לחלוק עמם מקצת טרדותיו ולשתפם במשימותיו. אך ענני הגשם אדישים לדאגות גשמיות, החולפות תחתם כנסות מעצמן. צורותיהם מסקרנות מלהכיל צרות, הרעמים בהם שותקים.

אך אנשים, אינם לחוצים די מכל מה שאין להם. התרגשות קלה של בוקר, ציפייה מעקצצת למחר, החלטה זעירה שבסופה נשימה, הפסקה שאין לה לא מחיר ולא תחליף. כוח ההתמדה מעצים את דאבון ההתרגלות, את האדישות הבלתי נסלחת כלפי הפספוס הנקמני, הבלתי פוסק.

כן, אנשים לחוצים מכל מה שיש עליהם ומתעלמים מכל מה שאין תחתם. כאילו שכחו שבהיעדר איזון אמיתי, מי שמרחף מעל החיים סופו שיימחץ. כמו מעלית שלא נוסעת לשום מקום וכל כפתוריה מיותרים, מדיפים ריח בזבוז מאצבעות מזיעות של אנשים שנשכחו.

יום שישי, 18 במרץ 2016

מבטה המושפל

השקית השקופה מכילה חטיף או שניים, מהסוג הפשוט, ובגדי עבודה. הם יסייעו לה לצלוח עוד יום עבודה מתיש, מבית לבית. עברית בקושי יודעת, אך את מקומה בעולם הזה הבינה היטב. ובזמן שהיא מנקה אין הראש נודד למרחקים. לכל היותר, לבית הבא, לחודש הבא שגם אותו צריך לשרוד.

וכשאחרת שוטפת כלים של אחרים וודאי אינה סבורה שזה ייעודה בחיים. היא אינה עוסקת בשאלות של ייעוד, ובוודאי לא שלה. אולי של הילדים. בשבילם הרי היא שוטפת.

אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה. אבל כשאני מדבר, היא משפילה מבט. ופתע גם אני חש מושפל, מתקלף מיומרות ושאפתנות ומילים גבוהות. מבטה המושפל מזכיר לשנינו: אנושיים, פגיעים, שורדים. ואין בו כדי לנקות דבר.

וכשהבטתי בעיניה נשקפו לרגע חיי: שקית שקופה עם חטיף או שניים, מהסוג הפשוט, ובגדי עבודה. וגם מול עצמי השפלתי מבט, ונזכרתי שלמרות הכל יש בפנים גם מזה.

יום ראשון, 13 במרץ 2016

קומבינטוריקה

כל יום ביומו, אתה בוחר שלא. מתוך סך האפשרויות העומדות לרשותך, אתה נמנע במודע מבחירה, ומותירה לאקראיות הגורל. מתוך בחירה רציונאלית מוותר אתה על זכות הבחירה ונוטשה עד כדי הפיכתה לנעלם. ובמשוואת הנעלמים האלה אין אתה פותר דבר ואין אתה שולט בסיכוייך. וסבור אתה כי סביר הדבר. רק מרחף מכוח ההסתברות מבעיה לבעיה, מכפיל חששות בטרדות, ומחלקן עם סובביך כאילו חפצים הם לשמוע.

כל יום ביומו בוחר אתה שלא. כאילו בסתר לבך סבור כי הנך הנבחר. אין תבונתך משיגה המסקנה המתבקשת כי גם אתה החלטה אקראית של גורל. כי כל קיומך הטלת קובייה שכנגד כל הסיכויים עודנה מתגלגלת וממתינה שתחליט.

יום שבת, 5 במרץ 2016

בין טוב לרע

כשהיינו ילדים האמנו (ויש שעדיין מאמינים, ואולי ילדים הם) שטוב הלב הוא הוכחה לעוצמת האדם. שחרף הפיתויים הרבים שמציע העולם שומר על ערכיו. שמבחין בהצלחתה דרך הרשעים, ומעדיף לצלוח נתיבי צדיקים. שלעיתים נכנס עם מוסר למכולת ויוצא בידיים ריקות, אך נקיות. כי בכוח האמת והצדק נמדד האדם, ונצחונו את העולם (הזה, הבא) מותנה בטוהר נפשו.

אך לפעמים, מחשבות ערמומיות מזדחלות על גחונן לנפשינו. ותהייה מפוכחת דורשת מענה: אולי הנצחון בידי רשעים? שכן דווקא הם בניגוד למקובל ולנהוג כבשו יעדיהם? ורק באונם הובסו אלים ומשנתם ומשנותיהם. הם האמיצים והם המחדשים, שנגד כל הסיכויים יכלו למצוות. הקדימו תורם לתורה. אולי חזק טבע האדם מאיתני הטבע, ודווקא נצחון הרוע ולא אחר הוא המסמל את עליונות האדם ורזי כוחו?

וביניהם, אדם מתלבט, וחוכך בדעתו, ומתקשה להכריע. ואין יודע כי בחסות ספקות הרהוריו, הוא החזק מכולם.

יום שלישי, 1 במרץ 2016

לדעת איפה לחפש

הוא ניסה להבין אם זה מופיע שם, העניין ההוא. וידענו להגדיר בדיוק את המילה, אולי המילים, שיעידו על כך. הוא פתח את המסמך והתכוון להתחיל לחפש. עוד רגע יפתח את פונקציית החיפוש, יקיש את מילת היעד, ונגלה את התשובה תוך שניות. אם ימצא, נבדוק לעומק. ואם לא, נעבור למסמך אחר. תוך זמן קצר יסתיים הבירור ונתפנה לבדיקה החפוזה הבאה, בצעדים מהירים בדרך להשלמת החיפוש.

אבל הוא בחר להפתיע. במקום לפתוח את חלון החיפוש הפשוט והזמין, החליט להקשות על עצמו. נכנס לתוכן העניינים של המסמך והחל לסקור את עצמו. רק אחרי מספר שניות הבנתי מה הוא עושה...

...או יותר נכון מה אינו עושה. הוא לא חיפש את המילה. במקום זאת, הוא ניסה להבין איך המסמך הזה בנוי. כיצד מסודרים הפרקים, מהו ההיגיון המקשר, איך מתנהל התהליך השזור בין הדפים. הוא ניסה לנתח היכן המילה יכולה להופיע, או איפה עשויה להסתתר מילה דומה או נושא קרוב שיתנו לנו מענה מספק לשאלות. זה לא בדיוק מה שחשבתי שנעשה. זה אפילו מסובך וממושך יותר. אבל זה הרבה יותר חכם, ולאורך זמן הרבה יותר יעיל.

ומעל הכל, זה גרם לי להתבונן אחרת על החיפושים שלנו. משום שעד אז האמנתי שהיכולת הטכנולוגית שניתנה לו לחפש בקלות וביעילות היא ברכה בעיקרה. ועתה אני מבין איך באישון ליל נחטף לנו מושג החיפוש והוחלף בכפיל מתחזה, שמטשטש את הבנתנו שמשהו חשוב חסר.

ההתמכרות הזו שלנו לחיפוש היעיל והמיידי, גרמה לנו לזנוח את ההנאה מהשיטוט, העונג שבגישוש המכוון רק בחלקו. עתה אנחנו מחפשים רק כדי למהר ולדלג לחיפוש הבא, לעיתים בלי לדעת כלל איפה חיפשנו ומה בדיוק מצאנו.

אבל שלושה כשלים מהותיים טמונים בשיטה הזו. האחד, לעיתים מה שאנו מחפשים מצוי לנו מתחת לאף, אבל ההגדרות המצמצמות שלנו מציבות מסננת שגויה שמוליכה אותנו שולל. שנית, אנחנו מפספסים המון הזדמנויות והרפתקאות שכלל לא חיפשנו, ושלא נדע על קיומם אם לא נצא למסע. ושלישית, אנו מאבדים את חדוות ההנאה והריגוש הטמונים בחיפוש, שנגזרו, נחתכו, רודדו וצונזרו בגרסת האיתור המיידי. לא פלא שאין אנו עוצרים להתלהב מהמציאה. אף סרט הרפתקאות שבו נמצאת תיבת האוצר תוך עשרים שניות אינו נחשב למלהיב.

אבל אנחנו, מוסיפים לשמור אמונים לחיפושים קצרים, בעלי ערך אמיתי ורגשי נמוך, חיפושים מתחלפים ושוליים ורדודים. עד שנבין כמה עדיפה השיטה המתבוננת לעומק בתוכן כולו, שחותרת לשיטוט עצמי נטול גבולות בתוך העולם, שמבקשת ללכת לאיבוד דווקא כדי למצוא ולהימצא, שחולמת לפסוע בדרך הקצרה ביותר לשום מקום, ולמצוא בסופו של דבר את תיבת המטמון בבור סמוי מתחת ליסודות הבית, שם המתין לשובינו.

כן, המסר הזה, החזון, הטקסט הזה, אסור לו שיסתיים במילת מפתח שתעקר אותו מתוכנו. אפילו משפט מסכם לא יהיה בקצה. גם לא נקודה

הפרחים היו צמאים

"או הא", הוא אומר בחיוך נרגש, נלהב, "הפרחים היו צמאים מאוד בלילה. הם שתו הרבה. צריך להשקות".

והספרים, עדיני דפים, אינם אוהבים להתקפל. לכן צריך לשמור עליהם נקיים, מסודרים, ישרים.

לא כך הבגדים, הכמהים לקיפולם. ברכות נעימה מתפנקים על מדף.

כמו חיבת הספל את מגע המיים,
והתענגות התבשיל מליטוף תיבולו,
וזוהר הרגע למשמע צלילי השיר המתנגן לכבודו.

רבים מדי נוהגים באחרים כבחפצים.
ובודדים, מעניקים חיים לדוממים.
מבינים את נפשם, ברגישות חודרת חומות.
הם המיטיבים לדעת מתי הגיעה העת
להשקות צמאון פרחים, ובני אדם.