יום שני, 16 בנובמבר 2020

לפעמים

״אולי הגן הזה קיים רק בצל עפעפינו המושפלים, ומעולם לא חדלנו: אתה מלהעלות תמרות אבק בשדות קרב, ואני מלהתמקח על מחירם של שקי פלפל בשווקים רחוקים; אלא שבכל פעם שאנחנו עוצמים למחצה את עינינו בתוך השאון והמהומה, מוענקת לנו היכולת להימלט לכאן, ללבוש חלוקי משי, כדי להרהר במה שאנו רואים וחיים, להסיק מסקנות, להרהר ממרחק״

הערים הסמויות מעין / איטאלו קאלווינו 

לפעמים, כשאתה מטייל בעולם, אתה נווד. חסר כל, חסר קול, נטול ממון ודאגות. כמו בפעם ההיא כשאבד מטענך ונמלאת רוגע. ואתה יכול להמציא עצמך מחדש בכל צומת, וללמוד שפות חדשות בהן אתה נשמע צלול ואמיתי. 

ולפעמים כשאתה מטייל בעולם, אתה מבריח. אמן תכסיסים המקפל בתחתיות כפולות מנהגים וסגנונות ותרבויות והרגלים זרים. אתה סוחר בהם במיומנות כאילו כך עשית מעולם. ובמקום להתלונן על מעמסות הדרך, הופכים נתיביך לנכסים.

ופעמים אחרות אתה שודד ים, בוזז זכרונות ולחנים. או צייר הרושם בצבע את טבעם של נופים ומכרים. או נווט, או בלש או לוליין. נסחף על גל, עולה ויורד, מנהל שיח גאות ושפל עם יבשות וירח.

ויש שיעידו: אמת, אך כל יום מסתיים בחלום על הבית. ואתה מחייך: לפעמים.. לפעמים, לפעמים. 

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

הלאה

 איזה גובה. מהצוק הזה רואים כמעט את כל העמק. 

בקושי מרגישים את הרגליים אחרי העלייה הזו, אבל וואלה היה שווה. אוויר פסגות.

הנשימה קצרה, מתאמצת. אין הרבה חמצן בגבהים האלה. בגלל זה אין פה הרבה צמחייה.

גם אנשים בקושי יש כאן, זה לא לכל אחד. אבל מי שמגיע, מרוויח. נוף של מנצחים.

״לאן אתה רוצה ללכת מכאן?״, שואל.

״מה זאת אומרת?״, מגיב, מתפלא.

״לאן מכאן?.. כלומר, אחרי שננוח. לאן ממשיכים?״

״כן, הבנתי. הבנתי. זה לא ברור?״

שותקים, מתנשמים. חושבים. 

״מכאן ממשיכים הלאה, מטפסים בשביל לפסגה הבאה, בהר שממול״.

״מה יש שם?״

״נוף. לדעתי יותר יפה, כי יותר גבוה. רואים משם גם את הצד השני. ביום יפה רואים משם את הים״. 

״גם מכאן רואים״.

״כן, אבל משם מ-מ-ש רואים. את כל הים. ממש את כל החוף, ואחלה זריחה״.

״...״

״אבל למה בעצם?״

״למה מה?״

״למה להמשיך לשם?״

״מה זאת אומרת? הגענו כל כך רחוק, ועכשיו שזה כל כך קרוב.. אני לא רוצה לפספס את זה״.

״לפספס את מה?״

״את זה, אל תהיה מעצבן. את הפסגה הבאה. אנחנו חייבים להמשיך״.

״להמשיך לאן?״

״קדימה! הלאה!״

״הלאה?״

״כן, הלאה! מה לא ברור במה שאמרתי?״

״...״

״מה שלא ברור״, הוא אומר לי אחרי שתיקה, ״זה שאם אתה הולך לפסגה הבאה אתה לא ממשיך הלאה. אתה פשוט הולך במעגלים״. 

אני מביט בו מבולבל, מנסה להבין. מה פתאום במעגלים?

אחר כך אני מסתכל על ההר, ואחר כך על השביל ועל הפסגה, ועל זו שאחריה. 

נוף יפה יש כאן. אין פה הרבה צמחיה, בגלל החמצן. גם אנשים בקושי יש כאן. 

האמת, שאין גם שביל. 

יום רביעי, 1 ביולי 2020

שבו על הבר

קשה היה לפספס את הכניסה שלהם. זוג מבוגר, לבוש בגדי חתן וכלה. היא בשמלה לבנה בוהקת, מעוטרת קישוטי כסף עדינים, והוא בחליפה שחורה מהודרת. שניהם נראו טוב, כמעט כמו חתן וכלה מהזן הרגיל. ובכל זאת, משהו בגילם המתקדם, הפך את המראה לחריג ומעניין. 

״אתה חושב שהם התחתנו עכשיו?״, הוא שואל אותי. האמת היא, שאני לא מצליח לחשוב על הסבר אחר. ובכל זאת, זה יום שבת בערב, הם יושבים לידינו על הבר, במקום הריק הזה, לבד. אין כאן חברים או משפחה. לא בדיוק חגיגות חתונה טיפוסיות. בטח שלא רגע אחרי הטקס, כשהבגדים החגיגיים עוד עליהם, מבשרים לעולם את שזה עתה נעשה.

הם מפטפטים קצת עם הברמן ומאשרים את ההשערה שלנו. אנחנו משתדלים שלא להאזין, אבל הסקרנות גוברת על הנימוס. זה מקום כזה, שזוגות חוזרים אליו כדי להיזכר באיך שהיו פעם. הזוג הזה מתחיל זיכרון ברגע זה. מצייר נקודה על המפה והזמן. זה גם הסיפור שלנו הערב, והוויסקי שוטף את כולנו במזג נעים.

זוג נוסף נכנס לבר ומתיישב בשולחן מאחורינו. אחרי כמה דקות, האישה נעמדה ופונה אל הברמן: ״תרשום בבקשה את המשקאות שלהם עלינו״. היא ממהרת לפנות אל הזוג על הבר כדי לוודא שלא בזבזה את כספה: ״נראה שזה עתה התחתנתם, לא?״. הם נרגשים מהמחווה וממהרים להודות ולספר. כן, זה עתה התחתנו. הם ביחד כבר הרבה שנים אבל החליטו להתחתן רק עכשיו. למה? בעיקר בגלל הבת שלה. היא חולה במחלה ארורה, והטיפולים התחילו רק לאחרונה. הם חשבו שהיא תשמח אם ימסדו את הקשר. ובכל זאת, לא רצו להטריח אף אחד מבני המשפחה ולא הזמינו איש ממכריהם לטקס. הם סיפרו לכולם, אבל העדיפו לשמור על זה שלהם. במיוחד כי כבר לא צעירים, כי אולי זה לא חתונה שמזמינים אליה אנשים. ובכל זאת, הם רצו בה. הם עמדו שניהם לבד, מול השקיעה ונשבעו זה לזו. ממש לא רחוק מכאן, ליד האגם. ״הייתם צריכים לראות את הנוף, זה היה מקסים״. היא מורה בבית ספר, והיא בחופשה ממושכת. והוא, בעיקר חייך. לא אמר מילה. נתן לה להודות, פעם אחר פעם, על המשקאות ועל העניין. 

״אתה חושב שאנחנו היינו צריכים להזמין אותם?״, הוא שואל אותי. ״לא יודע, עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה״, אני אומר, וחושב על המשמעות של כל זה. 

כל הזוגות עוזבים, ואנחנו מברכים אותם. את כולם, גם את עצמינו. וחוזרים להנות מהמשקה, מהשקט.

שבו על הבר. תמיד שבו על הבר. תנו למישהו להזמין אתכם. 

יום ראשון, 9 בפברואר 2020

לכבד את ההזדמנות

לכל החברות יש מסמכים ארוכים המפרטים את הערכים בהם הן דוגלות. זה הקוד האתי, המשותף האידיאולוגי, שסביבו חותר העסק להתלכד. ברוב המקרים, מוטב לחסוך את זמן הקריאה של הטקסטים האלה. הם ארוכים, אווריריים, מנותקים, לא מעשיים. הם גם לא נקלטים היטב במוחות ציניים, הנוטים לתהות האם עותק נשלח לילד בסדנת העבודה בסין, או לעובדי הקבלן שעושים יותר ומקבלים פחות.

ובכל זאת, משהו בעקרון הזה שהופיע במסמך של החברה, עורר אצלי עניין מיוחד. משהו שטרם ראיתי, שטרם חשבתי עליו.
״אנחנו מחוייבים לכבד את ההזדמנות״, נכתב שם. שום פרט שנוסף אחר כך לא תרם לבהירות של העניין.

הזדמנויות הרי יש לרוב האנשים, רוב הזמן. יש מי שמזהה אותן בזמן, יש שמפספסים. 
אז ממתי ההזדמנויות האלה ראויות לכבוד? מי צריך לכבד אותן ולמה? משהו בשילוב המילים הזה נראה לי כל כך מוזר, ודווקא משום כך מסקרן ועמוק. 

יש הרבה ספרים על האופן בו אנחנו חושבים, ולמרות שהם שונים בסגנון נדמה שכולם מסכימים על יסוד אחד: אנחנו עצלנים.
ברירת המחדל של המוח שלנו חותרת לאתר קיצורי דרך, אינטואיציות פשוטות, פתרונות מבוססי ניסיון, סיכונים מופחתים.
הגם שחלקינו הרפתקנים וחרוצים יותר, כל החלטה כרוכה במאבק פנימי עם קול שקורא לנו לנוח. 
זה קול נעים וקטיפתי, והוא מוכר ואמין. לכן אנחנו נוטים להקשיב, להאמין ולהישמע.
זה מסר ידידותי, מאחד שיודע. אז איך קורה שלפעמים זה האוייב הערמומי ביותר שלנו?

זה האזור בו אני ממקם את הצורך בכיבוד ההזדמנות. אבל העניין אינו נטוע רק בקרקע שכלתנית וגשמית.
יש פה גם מימד רוחני, אמוני - בין אדם לטבע. הכרת תודה להרמוניה הנצחית של הקיום: 
הסביבה הנותנת, המעניקה והמאפשרת - והאדם היודע להנות מפרות היבול, להשתמש בהם בתבונה,
להפיק את המירב ממה שניתן לו, ולזרוע עבור המחר. 
מעגל החיים הוא שמעניק לנו הזדמנויות, והיכולת שלנו לקטוף אותן טבועה במהות תפקידנו עלי אדמות.
אדם שאינו מכבד את ההזדמנויות הנקרות בפניו אינו רק עיוור, הוא גם רשלן במילוי תפקידו, נעדר מייעודו.

על כן אנו נדרשים לקום מדי בוקר ולקחת נשימה עמוקה.ֿ
לשאוף את מלוא ניחוחות הפרדס פנימה, לזהות מה הבשיל, מה מתחיל ללבלב.ֿ
לצאת החוצה ולשוטט, להושיט יד ולמשש, לעדור ולטעת, להשקות ולטעום.
להנות מפלאי הבריאה ולתרום לה משלנו, לוודא שכל ניצן זוכה לאור והתעניינות.
ללמוד לדמיין צמרות אחר מבט חטוף בשורשים.
לא לחשוש מפיתולי ענפים, לגלות סבלנות בעונות שחונות.ֿ
להוקיר את נדיבות העצים, שרוצים שנהיה ילדים מאושרים, 
ולהאמין שזו בדיוק הייתה כוונת המשורר.

שם, בשדה הזרוע, תחת השמש הקופחת, 
עם רגליים דואבות וידיים שלוחות,
נגלה טבענו האמיתי.
שם מקבלת ההזדמנות את כבודה הראוי.

יום ראשון, 12 בינואר 2020

אמנות הצילום

״באמנות כמו בידע, וגם במעשים ובכוונות, הכל מותנה בלכידה מדוייקת של האובייקט, ובטיפול באובייקט זה בהתאם לטבעו״ (גתה)

עוד כשהייתי ילד, התלהבתי ממצלמות. הטכנולוגיה, העיצוב, האיכות, היכולת להפיק תוצר כל כך ריאליסטי, מדוייק וחד. נהנתי לצלם ונהנתי להתבונן בתמונות מוצלחות. עד שיום אחד נעלם הקסם והתפוגגה האשלייה. 

זה היה כשהתבוננתי באלבום תמונות שצילם חבר באחד ממסעותיו בחו״ל. בעודי מסתכל על התמונות, ניסיתי לשאול את עצמי מדוע אני נהנה כל כך, למה אני מוצא עצמי מסתקרן ונלהב עמוד אחר עמוד. הבנתי אז, שאין לזה שום קשר למצלמה. כלומר, איכות הצילום בוודאי קשורה גם לטכנולוגיה, אבל בעיקר בשוליים. הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, והוא קשור בעיקר ליכולות הצלם.

זה לא איך שאתה אוחז במצלמה, או מידת השליטה בצמצם. זה בעיקר היכולת שלך לזהות סיפורים. הכישרון להסתכל סביבך ולראות את שאחרים אולי מפספסים. ואולי הם רואים, אך לא את הכל. ואולי הם רואים הכל, אבל את הסיפור הזה אפשר לספר גם אחרת. ואולי יש סיפורים אחרים. ואולי הסיפור כל כך פשוט וברור עד שהאחרים נוטים להתעלם או לשכוח. אולי במקרה, ואולי בזדון. ובכל מקרה - התובנה הזו שאחזה בי בזמן השיטוט באלבום התמונות, שינתה לתמיד את האופן בו תפשתי את אמנות הצילום. הצלם, אינו רק איש מקצוע, ואפילו לא ״רק אמן״. הצלם, כמו הסופר, כמו הצייר, הוא מספר סיפורים. הוא צייד רעיונות, הוא ממסגר רגעים, הוא מזכיר נשכחות ומבטא רגשות ומחשבות. זוהי חדותו של הצלם שגורמת לנו להתפעל ולהתרגש, ולא רק חדותה של המצלמה. אלו הם הגלגלים במוחו של האוחז בעדשה שמייצרים את הקסם.

ומכאן התחלתי להתפעל לא רק מצילומים, אלא גם מצלמים. בעיקר משום שהנחתי שחובבי הצילום הרי אינם כולאים את התחביב בפינה נסתרת עד שיחליטו לאחוז במצלמה (ובפרט שעתה המצלמה מצוייה בכיסנו משך מרבית שעות היום). הצלם המוכשר הוא אפוא צייד-עד, השוחר לטרף סיפורים ומעשיות בכל שעה. הכישרון שלו שולח את מבטו אל הנשיקה החבויה בין גגות בניינים, אל האיבה היוקדת בין עצי פרדס, אל תמימות נדירה במבט שנלכד מרחוק. האנשים האלה חיים את הסיפורים, וחיים כדי לספר אותם לאחרים.

ואז הכתה בי המחשבה שאפשר וכולנו אמנים. שיש ביכולתך להיות צלם ללא מצלמה, צייר ללא מכחול או סופר בלא מילים. שאולי מבט חד, מעט יצירתיות, וחתירה נרגשת למצוא סיפורים ולספרם מחדש הם מתכון מספק לחיים מלאי השפעה ופלאים.

תארו לעצמכם שתצליחו ללכוד ולשתף בסיפור שאיש לא זיהה. דמיינו שמסגור מחדש של אמת פשוטה תצית בעיני אחרים השראה חדשה. שתצליחו להפיח רוח של אמנות בשגרה שחוקה. שתמצאו את המילים שיחברו את פרקי הסיפור שלכם לפרקים אלמונים נטולי כריכה. זה יכול להתחיל בשיטוט סתמי ברחוב, בחיפוש אחר הזדמנות צילום, ולהסתיים במהפיכות של ממש, בשינוי של המציאות, בלמידה עמוקה על היכולת שלנו לשנות. האובייקט, כך לפחות מאמין המדע, ניצב ודומם. אבל הוא יתום מסיפור והקשר, ממתין לכשרון היצירתי שלנו, ליצריות המוכשרת שבתוכינו. 

פעם רציתי להזיז הרים ולהרים מגדלים. אני עדיין רוצה. אבל אולי אפשר לעשות הרבה מזה אם נשחק עם גבולות התמונה, גווני הדיו, לחני הסיפור. ואולי על הדרך גם איזה ״סלפי״ קצר, ללכוד גם את עצמינו מזווית חדשה, מחמיאה וסלחנית יותר. הרי גם אלוהים ברא יקום בעזרת מילים בלבד. אולי לא מפתיע שיצר בריאותיו ״בצלמו״.