מילה טובה

אחד מרגעי השפל שלי בשירות הצבאי התרחש בערב קיצי אחד בבית פרטי בהרצליה. ערכנו מסיבת פרידה מאחת החיילות וציינו זאת בארוחה וברכות. את החגיגה קטע במפתיע מי שהיה המפקד שלי באותם הימים. "לא מבין בשביל מה צריך את מילות החנופה האלה", קבע, ולמול פנים נדהמות הנחה אותנו לעבור הלאה. כשנשמעו מילות מחאה בקרב החיילים הבהיר שזה פשוט לא מעניין אותו.

ברור היה לכולנו, באותו הערב ומחוצה לו, שאותו האיש לא ראוי להיות מפקד. גם האנשים שמינו אותו הבינו זאת. אך מסיבה לא ברורה העדיפו להתפשר ולוותר. הרי לא נמדדים בצבא על הסעיפים האלה. ובעצם, אף פעם לא היה ברור על מה כן נמדדים.

אבל דווקא הימים החשוכים ההם נטעו בי את ההחלטה הנחושה להפוך בעצמי למפקד ביום מן הימים. כדי לעשות אחרת.

רגע לפני שאני יוצא מהבסיס בפעם האחרונה תופס אותי אחד הוותיקים ואנחנו מתיישבים לכמה דקות. "אתה יודע, למדתי ממך את כוחה של מילה טובה", הוא אומר ואני שמח. ואז הוא ממשיך: "ויישמתי את זה בעיקר עם הילדים שלי. אין לך מושג כמה זה חשוב ומשפיע".

האמת שיש לי. ולרגע דווקא המילים האלה שנאמרו במקרה בשיחה קצרה בחצר היו עבורי הסגירה הנכונה לתקופה הזו. המילים המדוייקות ששלחו אותי בטוח להשיב את החוגר למגייסיי.

המסקנה

יש שביקשו: אל תדברו איתי בבוקר. כי בבוקר, כשהם עוד תשושים ומבולבלים ומסתגלים ליום חדש, הם לא באמת עצמם. ומצפים כי הפנייה אליהם תיעשה על פי שעות קבלה סדורות, בכפוף להעדפותיהם, כשזה נוח ופשוט.

ויש שהפצירו: אל תתרגשו ממני בעבודה. כי סדר הזמנים והמשימות עמוס וטרוד הוא, והם נחרצים לפלס לעצמם מעט אוויר ורוח בין המכשולים כעכבר נרדף בכלוב מעבדה. וכך מצהירים כי בשעות העבודה הם לא באמת עצמם, ומבכרים כי תגבילו את שיפוטם לשעות השינה וסופי השבוע, בהם חוזרים הם לשפיות שפיטה.

ואחרים הדגישו: אל תיראו ממני כשאני עצוב, שאז בדידותי אינה מייצגת אותי כפי שאני באמת. ויש שהזהירו: אל תכעיסו אותי כשאני רגיש, אז אין הדברים באמת. ומי מהם התחנן: אל תעקצו אותי כשאני מותקף, או אל תדחקו בי כשאני מתחיל, או אל תרדו בו כשאני מטפס. כי אז, ורק אז, אין הדברים בשגרה מתוקנת, אינם באמת.

ואיש אינו אמיץ דיו להודות, שאין אמת.

פחד גבהים

איש רחוק הולך על זרוע מנוף גבוה באמצע העיר. הוא מדלג בין שלבי סולם בהליכה בטוחה, כמעשה שגור ברגליו. שקוף למרבית האנשים שחולפים מטה בזמן שהוא בונה עבורם עוד מגדל קוביות.

זוהי עבודה שאינה מומלצת לסובלים מפחד גבהים. כי מי שסובל מפחד גבהים עשוי למצוא עצמו משותק ורועד מהחשש התמידי שייפול, ולדמיין בחזיונו כיצד מנתקת הרוח את אחיזתו ומשליכה אותו להתרסקות חסרת תקנה. ומי שסובל מפחד גבהים עשוי למצוא עצמו דבוק ומחובר ליסודות הברזל ולהימנע מצעדים חריגים שיערערו את איזון מבטחו.

ומי שסובל מפחד גבהים ודאי ישקע בתוך תוגת חרטות עצמיות וכעס על שהעז והסתכן. ונפשו לא תמצא מנוח מחיבוטיה וחבטותיה על שכך יצאה אל העליונים ומצאה עצמה בתחתונים.

ומי שסובל מפחד גבהים ישכח מדוע טיפס ומה בכלל חיפש שם ומה הנוף שחלף בדרכו ומיהם האנשים שפגש בדרך ומה הייתה נקודת היציאה למסע. הפחד המסעיר ירוקן ליבו וזכרונו משרידי יצר כלואים שמלכתחילה הנחו את מסעו.

"לכן לאנשים שסובלים מפחד גבהים אסור לטפס", מהדהד קול מוכר ומגונן מן העבר. "להפך..", מתגבשת תשובה ממעמקים. דווקא מי שאוחז בפחד גבהים מוטב שיטפס הכי גבוה שאפשר כמה שיותר מהר. כי מי שיצק רגליו בקרקע לנצח יחוש את עלבון השגרה. כי מי שסובל מפחד גבהים - שיפסיק לסבול. שיתחיל להתרגש ממנו, שיהנה.

ענבים וגבינה מלוחה

את הענבים תאכל יחד עם הגבינה המלוחה. לא בנפרד. תכניס אותם לפה ביחד. תערבב ותלעס לעיסה אחת. גם אם הטעמים לא יתחברו. הם בכלל לא אמורים להתחבר. רק לכבד אחד את השני בניגוד החריף שלהם. זה בדיוק הטעם שחיכית להרגיש, הטעם הלא שלם, המורכב, המתוסבך. המאבק היצרי הזה בפה שלך מעורר את כל הבלוטות,  מקציף דקות עונג בדפנות הלוע, תהילת החך שקרב ניטש בשדותיו.

המאבק הזה הוא בדיוק כמו הרגע כשאורות העיר הרועשת נפרשים לך מול העיניים אבל אתה זוכר שזה לא באמת הבית שלך. אתה תמיד תגור ליד. לפעמים כדי לראות את כל הנוף צריך לנדוד לפרברים. ואתה לא זוכר אם זה משפט שחוק שמישהו אמר לך פעם או שורה שנשרה משיר.

או כמו הראש שלך, שנודד בין עננים כדי לצוד חלומות ומוצא עצמו נאבק בכובד הרגליים. כמו אמונות תפלות קסומות שנלמדות ומשוננות מתוך ספר מדעי.

מסחרר כמו מבט בשעון, שמלמד אותך שמוקדם ומאוחר מדי. שאתה מקדים את זמנך ועדיין מפספס.

או כמו כל הטיולים שמעולם לא עשית אבל בעצם-אף-פעם-לא-רצית-לעשות. כמו סודות שהשתוקקת לגלות לכולם ואמיתות ברורות שהעדפת להסתיר.

מבלבל כמו גשם ביום הכי חם בשנה, שתמיד  עורר בך חשד שגם לאלוהים יש חוש הומור כשהוא רציני.

כמו גם וגם נצחי כזה, בנאלי ובלתי אפשרי, רגע מריר של חיים מתוקים עטופים דמעות מלוחות וחיוך חריף. ואחרי כל זה אתה עוד מפחד שאין בכך שום טעם.

אבל הניגודים המשלימים והאכזריים האלה מטריפים לך את הראש ובועטים לך במוסכמות שסידרת על מדפים בלב. ועכשיו אתה פשוט לא רוצה לבחור יותר. אתה מכור לסחרחורת המטופשת הזו שמוציאה אותך מכל הקווים.

אז תמשיך בדיוק ככה. את הענבים תאכל יחד עם הגבינה המלוחה. תן להם לרקוד לך בפה. אז מה אם הם לא מתחברים. מתי פעם אחרונה התחברת אתה למשהו. אי אפשר להתחבר בלי להתנתק.

ביצים

באוקטובר 1943, בחדר מרווח במלון לונדוני, נפגשו שני יריבים פוליטים מרים שתגרותיהם הסעירו את שלוות הישוב. בחשאי, קיימו בן גוריון וז'בוטינסקי דיונים מרתקים וחריפים שהולידו מספר הסכמים כתובים. הרחק מעין תומכיהם הרהיבו עוז ועשו היסטוריה. את להט היריבות החליפו בהתרגשות דקה שאחזה בהם נוכח מהות הרגע. ההתרגשות הזו כמו נמצאה מקופלת בתחושתם כי מסירותם אל הארץ עזה כל כך, עד כי יש בה כדי לצלוח כל מסוכה אישית ופרטית שהוצבה במהלך הדרך. ההכרה כי הפוליטיקה חיונית אך גם לה גבולות. שישנם רגעים בהם נוטשות רגלי המנהיג את הקרקע והן נוסקות מעלה אל מחוזות בלעדיים בהם נכתבים תולדות הכלל. לא כולם מעיזים לזנק מחשש למהלומת הנפילה, אך לנועזים שמורה תהילת עולם אמיתית.

כשתמו השיחות כתב ז'בוטינסקי לידידה: "הידידות והלבביות ההדדית בינינו מפתיעה את שנינו. כאשר יוודע למפלגתו כיצד הוא בישל למעני ביצים על כירת הגז כדי שאוכל, יעשו לו לינץ'".

מדהים להיווכח. כל כך הרבה שנים חלפו, אומות השתנו, העולם התהפך. ועדיין אין תחליף למעשה המנהיגות כמחולל תקווה. אין חלופה לביצים.

מה אכפת לציפור

לציפורים, באמת לא צריך להיות אכפת שהעץ הוא ירוק והים הוא כחול. הן מרחפות נטולות דאגות בין שמים לארץ ומנקרות בנו פצעי אשם וקנאה.

אבל לבני האדם, להם דווקא צריך להיות אכפת. משום שכחול השמיים ולבלוב הטבע נוטעים בנו אשליית כזב שלכל דבר בעולמינו יש צבע, שכל קיום מוגדר בגוון חיצוני. וכך, אנו מטיילים בעולם ושופטים ומבחינים בין חיוך חיוור וחרפה סמוקה, בין דף לבן לעתיד שחור, בין תחום אפור לאור ירוק.

ומתעלמים בני האדם מהאמת המרה והחבויה. זו שאין משוחחים עליה וגם אין מרבים להזכיר. הפחד, הפחד נטול צבע. הוא שקוף.

אנו נתקלים בו ונופלים ואפילו לא מבינים זאת. ומתעטפים בו מבלי להבין שהוא מרחיק מאיתנו כל כך הרבה. והוא חוסם חלונותינו מאור ואוויר ואין אנו מכירים בכך. והוא מאט את הריצה שלנו ואנו מתעלמים. והוא זורם בדמינו מלידה ואינו מזוהה בבדיקות. והוא נכנס ברווחים הצרים שבין המילים שלנו במשפטים שמצהירים על אומץ. והוא מונע מאיתנו לשיר ולרקוד ולקפוץ ולהתפטר ולצייר ולטייל ולהתבטל. והוא אוחז בנו חזק בלפיתה שקופה אל הכסא המוכר והמיטה הנוחה ונופי ילדות ושגרת הדרך ונתיבי האפשר וקבלת הרוב.

בניגוד לציפורים שאינן יודעות פחד, לבני האדם צריך להיות אכפת שהעץ הוא ירוק. כל עוד יאמינו שיש צבע לכל דבר בחיים לא יצמיחו כנפיים.