פיונה

"היא שלי!", מצהירה כלפיי בחיוך.

"חמודה..", אני אומר לה, ומנסה לעורר מעט יחס, ללא הצלחה. "חמודה, אבל קצת אנטיפתית".

"האמת שבכלל לא", מבהירה. "פיונה מאוד חברותית בדרך כלל. גם לזרים. פשוט יש לה כאן המון גירויים".

הוא מחייך ומהנהן בראש. מרוצה מההגדרה החדשה. גם אתה סוג של פיונה.

אני נשען לאחור ומנסה להבין את התובנה הזו. בוהה בקירות המתקלפים, בשאריות קישוטי חגים שנותרו דבוקים על הקירות. שומע רחשי רכילות משולחנות סמוכים, קולות של בוקר שישי.

"הסיבה שאני אוהב את המקום הזה כל כך זה בגלל שיש בו אופי", אני מסביר לשנינו. אומר, וחושב על המקום הממוסחר והבנאלי בו אפגש עם ההורים בעוד כמה שעות. זה המרד שלי, בעצם. לשבת במקום כזה, לגור בשכונה כזו. לצאת למקומות גם אם אין חנייה. לא לבטל תכניות בגשם. לא להתלבש חם כשלא מתחשק. לא לתקן. לא להתפשר. למצוא את מה שהכי עושה לי סדר בתוך הבלגאן.

לא אנטיפת, גם לא לזרים. רק מכושף תחת כל הגירויים, כל הסיפורים. כמה צבע זורם בין השולחנות. נהרות הרפתקאה שסחפו אותי ממבצר בטוח. נשפכו אל העולם האמיתי והמסוכן. אין בחיים האלה משהו ששווה לרדוף אחריו פרט לסכנה.

לפני השמש

בביתי קמו תמיד לפני השמש. לאחר ארוחה צנועה יצאו לעבודה. בחריצות ומשמעת שמקומם בעולם אחר שאינו עמנו עוד. שרידים לפשטות ולמסירות ולהוקרת תודה לפשוט ולקיים.

ובדמיוני אני מפליג אל האדם העומד לפני השמש. ומאורותיה מעניקים לעיניו הבנות עמוקות על עצמו ושולחות אותו למסעות נכונים. ומוליכות אותו לדרכים של אור ומסלקות פיתולי עלטה אבודים. ומברכות אותו עם צאתו מהמערה באהבת אמת.

לעיתים ניצב דבר מה לפני השמש, ולא היה דבר של מה בכך. וצילו מתפשט והולך וצובע חלקות פורחות ברקבון הבלים. מי יאיר דרכו של אדם בסגרירי ערפולו כשקולו וליבו נדמו. כשוילונות חוסמים חלומותיו.

בביתי קמו תמיד לפני השמש, וכך גם אני. מקפיד להקדים זריחתה ולו רק כדי לדעת,  שגם בנו חבוי אי שם אור יום.

עננים זזים על שמיים קפואים

"אתה רואה?", אמר לו, "כדי להתחיל לזוז חייבים להרים את העוגן". האי הבודד הלך וקטן עד שנבלע בערפילי האופק והזכרון.

"אני רוצה שבבית שלנו יהיה שער גדול", סיפר לה. "כדי שכשנחזור מהמסעות שלנו נדע תמיד שיש לאן".

"כל קיר גדול צריך חלון", חשב.

"פעימות של לב, כמו סיפורים, חולמים על סיום בלתי נשכח", לחש לעצמו.

"יום אחד אמציא שעון מיוחד שמחוג אחד שלו יראה את הזמן המבוזבז", הודיע. "ואיך יהיה אפשר לעצור אותו?", שאלו אותו.
"בחיבוק".

עננים זזים על פסי שמיים קפואים. עלים רוקדים ברוח בזכותם של ענפים איתנים. אדם שר שירים כי הים הוא עמוק. דמיונות שטים על זכרונות.

"זה המשחק המשותף של השינוי והקבוע", החלטתי. ואחר כך החלטתי אחרת.

שתיקה זמנית

"אתם יודעים מה המזל שלנו?", הוא שתק לעצמו. "המזל שלנו שהעולם לא יכול לדבר. שהאדמות שלו פצועות ואילמות והסלעים כבדים ומצולקים והעצים עייפים ומסתודדים עם ענפיהם והרוח. זה המזל הכי גדול שלנו".

"כי העולם לא היה מוותר לנו", המשיך במחשבותיו. "לא היה מוותר לאף אחד. היה בודק איך אנחנו מתעוררים בבוקר ואיך אנחנו נרדמים ומתי אנחנו מתעוררים. הוא היה פותח לנו את כל המגירות בארונות ומשחרר חלומות מאופסנים ומנער סדינים לבנים כדי למתוח מהם מפרשי הרפתקאות. ומקים זכרונות מקבורתם וציפיות ממשכבן ושאיפות מנשיפתן".

"הוא היה מתמלא בזעם", הניף קולו בדממה. "כשהיה רואה באילו חדרים חשוכים אנחנו מתקיימים ובאיזה צלחות צנועות אנחנו טועמים. באיזה צעדים זהירים אנחנו מסתערים ובאילו מילים עדינות אנחנו שרים. באיזו פחדנות מעיקה אנחנו רוקדים. היה בא ותולש בחימה נוראה את וילונות הבושה שתפרנו על הפתחים ומעלה אותם באש יצרים. היה טופח על גבינו ודוחק בנו מעבר לצוקי הפסגות. היה מטביע אותנו בנחלים העושים דרכם לים ושוטף אותנו בגשמי קיץ המקדימים זמנם. היה מנתץ את החומות ופותח שערים וקוטף עבורינו פיתויים מעץ הדעת. רק כדי שנברח מצל עצמינו ולא נביא לאחור".

אבל העולם, שותק. גם הוא. לבה סוערת לוחשת סוערת בהם תחת הקרקע. ממתינה להתפרץ ולברוא משהו חדש.

תאוריית הקשר

אלמוני בבגדים בלויים צועד במהירות ברחוב עם שלט: תנו תרומה לנזקקים. אם מעוניין בתרומה, מדוע צועד מהר כל כך? ממי נמלט? ואולי מתבייש? כך או כך לא יצא עם ממון רב.

שכן צועק לעבר עוברת אורח שביקשה לצלמו: אנחנו לא חיות בקרקס! אבל כולם בוהים בו ומסבירים לו בשתיקתם אחרת.

במכון הכושר אחד המתאמנים מודה בפני המאמן שבגלידה הוא תמיד מתבלבל בין כוס לגביע. והמאמן לא מבין, מה זה גביע ומה זה גלידה.

אישה זורקת את שאריות הסיגריה על הרצפה. אני מעיר לה ומקבל מבט מאיים מהחבר שלה. הפנה אליי עיניים זועמות והמשיך להשתין על הקיר.

בקיר הסמוך, גרפיטי חדש. מישהו טורח לרענן את התערוכות המתחלפות במוזיאון הרחוב הזה. הצבעים שלו מגוונים וזועקים כמו תושבי השכונה.

והקשר בין כל אלה? תלוש ומקרי. רסיסי סיפורים שהתרחשו במציאות ובדמיון שטרחתי לצבור במהלך היום. שוליים, משניים ומקריים ביחס לדברים הגדולים. ממש כמונו. מוטב לכתוב לפני שנישכח.

התמונה הגדולה

נאס"א פרסמה את התמונה הגדולה ביותר אי פעם. בתמונה, שצולמה באמצעות טלסקופ החלל האבל נראה חלק מגלקסיית אנדרומדה, "השכנה הגלקטית שלנו", כפי שנאס"א מתארת אותה. הסוכנות סיפרה שהטלסקופ חזק דיו כדי ליצור תמונה בה ניתן להבחין בכוכבים בודדים, למרות שהגלקסיה נמצאת במרחק 2 מיליון שנות אור מאיתנו.

ואתה, מה לך ולזה. החדשות האלה רחוקות ממך מאוד הלילה, רחוקות מהחושך שלך מליון שנות אור. כל מה שנותר לך זה לחשב. מה היה המחיר, מה העלות, כמה השקיעו בטלסקופ האימתני הזה שמצליח לראות את התמונה הגדולה. מי בנה אותו, מי הגה אותו, מי תצפת בעזרתו.

אתה מחייך כשאף אחד לא רואה. מתנחם מההישג המפוקפק. ניצחת בקרב הגלקסיות, הבסת את החלל. גם אתה הבחנת בכוכבים בודדים, ללא השקעה מיוחדת. רק התאמצת היטב לראות.

כולם מסתכלים עליהם, בבהירותם הנוצצת, אבל לא מעניינת אותם התמונה הגדולה. לא יזיקו להם כמה שנות אור עכשיו. לא רק מאיתנו הם כל כך רחוקים.

הרוב אינו פנוי כרגע

שלום חברים, ותודה שפניתם. פנייתכם חשובה לנו מאוד. היא גם צודקת ונכונה וראוייה לטיפול. מספרכם בתור צריך להיות גבוה, והצדק מכתיב שנתגייס למענכם. כי העוול בהיר והמצוקה ניכרת, חוסר הצדק משווע והבורות מובהקת. לכן טוב שפניתם, ומתבקש שביקשתם שנלחם בצידכם לתיקון.

אבל חברים, מוטב שתדעו. הרוב מאוד עסוק עכשיו. זה לא שהוא מתעלם או מתנכר לכם, ממש לא. רובו ככולו מלא אמפתיה וסימפתיה והוא תומך ומצדד במאבקכם ההירואי. אלא שהרוב, כמו כולם, טרוד בענייני עבודה בימים אלה. כנראה שזו תקופה וזה יחלוף, אבל בינתיים גם קצת לחוץ בבית, ואין להתעלם מהמצב. כן, המצב הנוכחי בוודאי לא מאפשר. והעת, גם העת הזו לא מתאימה להילחם כרגע. נאלץ בלית ברירה לדחות לזמנים נינוחים יותר, שקטים וסולידאריים, בהם מתחייבים אנו לקדם את תביעותכם הבסיסיות שממילא אנו שותפים בצדקת חשיבותם. עוד נתכנס ונקדם, אל חשש, יהיה בסדר. מילה של הרוב.

חברים יקרים, הרוב לא יכול לקבל את פנייתכם כעת. הוא עסוק בפניותיו הקודמות, אינו פנוי לנוספות. אנא חזרו שוב במועד מאוחר מדי. לפרטים נוספים אנא פנו לספרי ההסטוריה. מלאים הם בפניות דומות. פניות מעגליות שלרוב, לא הגיעו.

מדוייק

את ענני הגשם האפורים מעל העיר הסוערת הזו אני מעדיף מדוייקים. שידעו מתי להעיר עשבים יבשים מתרדמתם, ומתי לסגת למרחקים ולהזמין קרני שמש אוהדות.

את השעונים כדאי לכוון היטב. שלא נמהר להתאכזב ולא נקדים להספיד. שנלכוד ביד רחבה כל דקה, ונתן לקצב המעגלי להשמיע תקתוק מתקתק של נחמה.

שמרו על קירות החדרים מסותתים כדי להשאיר בהם מקום לחלונות שיגדירו לנו בית. וודאו כי שירת הציפורים מתאימה למנגינת לבכם. התאימו את קצב החיים לצעדי הריקוד שלכם. בחרו בגוונים המושלמים לצבוע את הנוף.

רק את המילים שלך לא רוצה לקבל מדוייקות. רק אותן לא. כדי שלא ייבש המעיין דרכו אצלול אל כוונתך. כדי להותיר לי השער להפליג ממנו על גלי חלומות. ולתת לנו להינות יחד, מסימפוניה הרמונית שקטה, שהולחנה מפרקי שתיקות.

המפץ הקטן

יש שמתרגשים מהמפץ הגדול, ומספרים שהיה רב רושם ונוצץ וזוהר ומקושט פיצוצים וכוכבים נופלים והתנגשויות אינספור ומיני הבזקים ורעמים וסערות. ועורר מתרדמתן התרגשויות   ומערבולות ותפילות.

ואני, מוצא עצמי מתענג על מבט צנוע רב רושם, על ניצוץ של תבונה וברק של מבט, על פיצוצים שבלב וכוכבים נוצצים בשתיקתם. על סערות בכוס תה שנשתה יחד ברגע חורפי. שמעורר מתרדמתן התרגשויות שבלב, מערבולות דקות של חשק, תפילות שוליות. זוטות נעימות שאינן משנות סדרי תבל אך מפליאות קסמיהן בחיוך עניו של שחר בהיר. העולם שאני רוצה לחיות בו נברא במפץ קטן, כמעט בלתי מורגש. אבל אני הרגשתי. ממש הרגשתי. לא צריך יותר.

רבות הדרכים

הוא בהה דקות ארוכות בקורות העץ שנפרשו לכל עבר, משוייפות ומחודדות. העמוד כולו נראה כמו שולח ידי זעקה אל השמיים, מחפש תשובה. והוא, ניצב שפוף תחתיו. שותק, ומתלבט.

רבות הדרכים ואינו יודע במי ייבחר. כל אחת מצטיירת בדמיונו כמרחיקת לכת, נועזת ומפותלת. והוא, שבע תלאות ושמש. מחפש נופים וצל, מקווי מיים להטביע בהם יגונו, צמאון המדבר שנצרב בו בשממת תלמיו.

רבות הדרכים בינהן. כל אחת תובעת זכות ראשונים להיות לו אם הדרך. לסלול עתידו בין צוקים ומכתשים. להיות אפר לרגליו עת תשוב הרוח ללוותו במשעולים עלומים. לפזר מרבדים ירוקים תחת שמי תכלת, לכסות את פצעי האדמה המדממים מחלומותיו. רבות הדרכים בינהן, והוא לא ישמע תחינתן.

עצם את עיניו, הסיר נעליו, ויצא למסע חף מדאגות, נקי מהחלטות. רבות הדרכים ולא ישמע בקולן. עוד יגיע לאן שיקחהו גורלו. חיוך פרוס על פניו וידיו קפוצות. ארנקו ריק אך ליבו עשיר, ובחדריו פועמות דרכים אינספור, דרכים רבות.

חלק קטן מהמדענים

חלק קטן מהמדענים, ובהחלט לא רובם, מאמינים שהזמן הוא אשלייה. שבעצם, כל התקופות מתקיימות בעת ובעונה אחת. שבכל רגע נתון יש עבר, הווה ועתיד. עבורינו זה עדיף. אף פעם לא נאחר, אף פעם לא נפספס. הגילוי החדש ימחק את ייסורי המצפון ורגשות החרטה. יעלים את כאבי האכזבה ויפתח חלונות מוארים חדשים, מבטיחים ועל זמניים.

חלק קטן מהמדענים, ממש בודדים וספורים, מטילים ספק בריבונותם של החוקים והכללים. והם מעזים לטעון שהספדנו מהר מדי את האקראיות וצירופי המקרים. שבעצם, אלה תעתועי הגורל שמושלים בנו, שמשחקים בחיינו ומעמידים פנים כאילו מדובר בעקרונות טבעיים מוחלטים. עבורינו זה עדיף. לא נצטרך להתנצל ולא לשקוע בתכנונים. נרפה קצת מעול האחריות המשתק המונח על כתפינו ונתן הזדמנות לציפה ענוגה על פלגי מים סוערים, שוצפים ומתפצלים. לא נדמיין מה היה קורה אם. פשוט נקרה.

באורח פרדוקסאלי, הסיכוי הכי טוב שלנו להרוויח משהו אמיתי מהמדע, תלוי באמונה.

מסע ומתן לשלום

סופר פולני בשם סלאבומיר מרוז'ק דימה את העולם לדוכן תחפושות "המוקף בהמוני אדם המחפשים את העצמי שלהם". האפשרויות רבות מאוד, הגיוון לא ניתן להכלה מרוב עושרו. והאנשים, מתיימרים למצוא ובעצם ממשיכים לחפש. אפשר שגם מעצמם מסתירים את מטרתם האמיתית: לעולם לא למצוא. הם אינם חוששים להחליף תחפושות, אך מוטרדים עד בהלה לגלות שהמסיבה נגמרה.

כמו שאמר בלז פסקל: הציד הוא מבוקשם של האנשים, לא השלל. הארנבת לא תסייע לאף אחד, אבל הציד יסיח דעתינו ממחוזות מחשבה שאיש אינו מעוניין לפקוד.

וגם זיגמונט באומן קבע את קץ מושג האוטופיה: בחברה של ציידים סיום המרדף אינו מושך לב אלא מעורר אימה. ייחשב זה, כהגדרתו, כשלון אישי. אנו חולמים על הרפתקה שאין לה סוף. אנו לא רוצים לנוח בסוף יום עמל, אלא מתפללים שליום זה אין סוף, שלא נמצא עצמינו משקיפים ממרחק על הציידים האחרים שממשיכים בהתלהבות להתקדם מעבר לנקודה בה עצרנו.

ובינינו לבין עצמינו, כשאנו נמלטים מהצינה העזה הפוקדת את הרחובות בימי החורף ומתכנסים לתוך גופינו, מה אנחנו רואים? מה אנחנו מבקשים לראות? אשרי האדם המביט פנימה וחש נעימות ביתית המתירה לו להירדם ניחוח. אשרי האדם האמיץ הנכון לכונן שלום יציב עם עצמו. בעבור האחרים, בעבורינו, נוסיף להתבצר במאהל הארעי שהקמנו תחת הפוך המגונן ונאזין היטב. בל נפספס את תרועות קרן היער הנשמעות ממרחקים ונאחר להסתער. היכנשהוא, עוד מסע ציד יוצא לדרכו. לא החורף מקפיא אותנו. זו ההססנות נטולת התנועה שמדכאת את להבת יצרינו שוחרת הדרכים.

תבניות

אנשים מחליפים כל הזמן את המכשירים הניידים שלהם. הם חושבים שזו קדמה. אנחנו צוחקים שזו צרכנות טיפשה. האמת היא, שזה שעמום. פתרונם של אנשים הכלואים בתוך תבנית ילדותם, בגרותם, נישואיהם, המבקשים להכניס טעם של גיוון לחייהם הדהויים בעזרת הטכנולוגיה. את חייהם הרי לא יעזו לשדרג. הדור האבוד מעדיף להתנחם בדור רביעי.

אנשים מסתכלים על קטעי וידאו ישנים ותמונות ומפרשים אותם כאילו צולמו היום. הם מזהים אמירות פמיניסטיות במחזות יוונים. הם סבורים שבן גוריון היה בכלל ימני קיצוני. ואינם מפנימים שהתבניות משתנות, מתעדכנות. העבר זר לתבנית ההווה, הוא אינו חש בה בנוח. אם יכול היה לדבר, היה מוחה נגד הכפייה, נגד קשירתו בהקשר לא-לו, צביעתו בצבעים עדכניים בניגוד לעניינו להיוותר בשחור לבן.

אנשים מחליטים לאנשים אחרים עם מי מותר להתחתן.

אנשים מחליטים לאנשים אחרים את מי מותר לצייר בעיתון.

צדק מי שאמר שהעולם כולו הוא תנועה בין הקבוע למשתנה. והאנשים, בין הנועזים רבי התבונה המעיזים להישען ברוגע על גלי האקראיות החולפים של חיינו, לבין האוחזים בציפורניהם במוכר, נחרדים מחוסר הוודאות, מבכרים את מוחלטות המוות על פני שבשבות החיים.

גשמיים

יש משהו צורב בטיפות הגשם האלה. אולי זה המבול, שסוגר אותנו בודדים בתיבות. אולי השטפון מותיר בנו משהו נקי מדי. עמוסי כמיהות להישטף תחת השמיים, נודפי ריח אכזבה ספוג בבגדים לחים. רטיבות שכזו יכולה להנביט חיים כשאתה בתנועה, או להפיץ ניחוח רקבון.

יש משהו שורט בטיפות. למי שפצעים וצלקות בפרקיו מוטב שיישאר ספון בתאו. בחורף הפצעים נפתחים אך הפרקים נעולים. ממאנים להעניק מחסה למחוסרי הקול.

ליד הבית שלי מישהו כתב על הקיר: זה לא רק דמעות שאני בוכה.

יש בי שניהם

"וביניהם, וביניהם,  אני הולך ואז חוזר. יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם"  // מאיר בנאי 

****

תביטי בשתי התמונות האלה.

נו?

תביטי היטב. תתרכזי.

מביטה, מתרכזת.

מה את רואה?

אני רואה שני אנשים.

שניים?

במבט שני, אני מבחינה שאין כאן שניים, זה אותו האדם. אותם הפנים מופיעות בשתי תמונות שונות.

ומה עוד?

זהו. הוא נראה אותו דבר בשתי התמונות. באותה תנוחה, באותו מצב.

ובכל זאת, אין הבדל?

כמעט ולא. כמעט זהות. אולי חוץ מ...

חוץ ממה?

חוץ מהחיוך והנוף.

תסבירי.

בתמונה השנייה הנוף פתוח יותר, צבעוני. ויש גם חיוך קטן. זה הכל.

כן, זה הכל. 

אתה יודע, כשאנחנו מתכתבים ככה, אני לא יודעת אם אתה רציני או צוחק.

יודע. כמו בתמונות. יש בי שניהם.

מידות קטנות

"הוא למוד ניסיון מחוויות שמעולם לא חווה", הוא מספר לי מחוייך.
"שתהיה לך פאקינג שנה טובה", זורק המאבטח לבחור שסיים לנקות את המלתחות.
"אני אקח אותך לכל המקומות שמופיעים בספר אם תאהב אותו", הוא מבטיח.
חבורה של תיירים צרפתיים הולכים ברחוב ומתרגלים הטיות פעלים של אהבה.
למישהו שהולך לידם, זה מעורר דמעות.

לא תמיד צריך משפטים ארוכים בשביל לגעת. לפעמים זה מגיע במידות קטנות. המילים הנכונות שנאמרו, ואלה שעדיין לא.