הלאה

 איזה גובה. מהצוק הזה רואים כמעט את כל העמק. 

בקושי מרגישים את הרגליים אחרי העלייה הזו, אבל וואלה היה שווה. אוויר פסגות.

הנשימה קצרה, מתאמצת. אין הרבה חמצן בגבהים האלה. בגלל זה אין פה הרבה צמחייה.

גם אנשים בקושי יש כאן, זה לא לכל אחד. אבל מי שמגיע, מרוויח. נוף של מנצחים.

״לאן אתה רוצה ללכת מכאן?״, שואל.

״מה זאת אומרת?״, מגיב, מתפלא.

״לאן מכאן?.. כלומר, אחרי שננוח. לאן ממשיכים?״

״כן, הבנתי. הבנתי. זה לא ברור?״

שותקים, מתנשמים. חושבים. 

״מכאן ממשיכים הלאה, מטפסים בשביל לפסגה הבאה, בהר שממול״.

״מה יש שם?״

״נוף. לדעתי יותר יפה, כי יותר גבוה. רואים משם גם את הצד השני. ביום יפה רואים משם את הים״. 

״גם מכאן רואים״.

״כן, אבל משם מ-מ-ש רואים. את כל הים. ממש את כל החוף, ואחלה זריחה״.

״...״

״אבל למה בעצם?״

״למה מה?״

״למה להמשיך לשם?״

״מה זאת אומרת? הגענו כל כך רחוק, ועכשיו שזה כל כך קרוב.. אני לא רוצה לפספס את זה״.

״לפספס את מה?״

״את זה, אל תהיה מעצבן. את הפסגה הבאה. אנחנו חייבים להמשיך״.

״להמשיך לאן?״

״קדימה! הלאה!״

״הלאה?״

״כן, הלאה! מה לא ברור במה שאמרתי?״

״...״

״מה שלא ברור״, הוא אומר לי אחרי שתיקה, ״זה שאם אתה הולך לפסגה הבאה אתה לא ממשיך הלאה. אתה פשוט הולך במעגלים״. 

אני מביט בו מבולבל, מנסה להבין. מה פתאום במעגלים?

אחר כך אני מסתכל על ההר, ואחר כך על השביל ועל הפסגה, ועל זו שאחריה. 

נוף יפה יש כאן. אין פה הרבה צמחיה, בגלל החמצן. גם אנשים בקושי יש כאן. 

האמת, שאין גם שביל.