יום שישי, 25 במרץ 2011

ריצה למרחקים ארוכים (פוסט מס' 50)

בקיץ שעבר שלחתי מייל לכמה חברים שהשתתפו איתי בסדנה כלשהי. אני לא זוכר במה עסק הטקסט, אבל מן הסתם היה שילוב שכיח של הרהורים ותהיות לגבי החיים כפי שנבעו והשתקפו במפגש ארעי או מבט אקראי שחוויתי באחד משיטוטי החולפים. "תגיד", אומר לי הבחור שיושב לידי, "למה שלא תכתוב בלוג?". אני לא מבין האם הוא צוחק או שמודבר במחמאה מפתיעה, ובכל מקרה תוך שעה פותח כאן חשבון. "שים לב אבל שלא תתעייף", הוא מזהיר אחרי שכבר פתחתי, "שלא תכתוב המון בהתחלה ואחר כך תפסיק לעדכן". לקחתי לתשומת ליבי. גם היום, חצי שנה ו-50 פוסטים אחרי.


<< *** >>


זה לא סתם שהרבה מהכתיבה שלי כאן נוגעת לריצה. את הרעיונות הטובים ביותר שלי אני סופג במקלחת של מכון הכושר, כשהדופק יורד ותחושת הסיפוק מצטרפת אליי ומתפשטת. הריצה ניצבת במוקד האימון שלי - היא משחררת ומרגיעה, מאפשרת לי לעקוב אחר קצת ההתקדמות שלי, שומרת לי על הכושר ומסמנת רכיב קבוע באימון, בסדר היום שלי ובחיים. לכן, כל כך חשוב לי להתמיד בה, ובעיקר להשתפר כל הזמן.


מומחים גדולים וקטנים הסבירו לי מספר פעמים שיש כמה דרכים להשתפר בריצה. אפשר להתחיל הכי מהר שאתם יכולים ולהמשיך לעלות (ספרינט), אפשר להגביר ולהפחית את המהירות באופן קבוע (אינטרוואלים), אבל השיטה הטובה והיעילה ביותר היא פשוט לרוץ למרחקים ארוכים יותר. כלומר, אם אני מנסה לשפר את היכולות שלי בריצת 20 דקות, הדבר היעיל ביותר לעשות הוא לרוץ פעם בשבוע 30 דקות. אחרי יותר משנה של אימונים, אני יכול לקבוע חד משמעית שזה עובד. אני מניח שברקע לכך עומדת סיבה כפולה - מבחינת כושר סיבולת, ריצה ארוכה יותר אפקטיבית יותר ומניבה הישגים גם בריצות קצרות. ומבחינה מנטאלית, שכל הרצים באשר הם יודעים שחשיבותה אינה נופלת מזו הפיזית, המרחק הארוך עושה צחוק מהמרחק הקצר יותר. פתאום הריצה הקצרה הזו, שרק מתחילה וכבר מסתיימת, לא נתפסת בפנינו כאתגר כל כך משמעותי. אפשר לעלות מהירות בכיף, כי אוטוטו אנחנו במקלחת. זו התחושה, והתוצאות בהתאם. מה שלא מגיע דרך הרגליים, יבוא דרך הראש.


אלא שכמו תמיד אני שב ותוהה האם התובנות החשובות האלה מתחילות ונגמרות בחדר הכושר, ומתפוגגות עם סיום המנוי. אולי גם בחיים שלי אני יכול להתאמן מדי פעם על ריצות לטווח ארוך שיעזרו לי גם עם הדברים הקטנים. ההבדל המרכזי בין חדר הכושר לחיים האמיתיים הוא מידת השליטה המוחלטת. במכון אני שולט לחלוטין במהירות (לפחות במכשירים החדשים יותר), ואילו בחיים הקצב נקבע מהנסיבות והאירועים התכופים. עם זאת, ולמרות ההסתייגות הזו, עקרון המרחקים הארוכים עובד גם כאן. כל מי שאי פעם עבר משבר משמעותי בחיים, לא מהסוג שנראה הרסני ומתפוגג אחרי שבוע - משבר-משבר - יודע שהאמירות לגבי התחשלות נכונות ומדויקות. המכות שאנחנו סופגים נותנות לנו פורפורציה, הן גורמות לנו להסתכל על החיים במבט מפוקח ובוגר יותר. הנפילות מחדדות את החושים ומייצרות לנו הבנה עמוקה ומדויקת יותר של ממד הזמן והמרחב, של מה שחשוב ומה שפחות, ושכל דבר שקורה לנו נמדד רק ביחס למה שביקשנו להשיג. מי שרץ רחוק, גם אם בכאב ובזעם, חוזר למגרשי השגרה בכושר משופר. זה לא פשוט לנסות, וכאמור - גם לא ממש בשליטתנו, אבל זה צובע את החיים בצבעים אחרים ומאפשר לנו לצלוח אותם ביתר קלות.


ואולי מה שנכון לגבי החיים הפרטיים שלנו נכון ותואם גם לחיים של אחרים, במדינה כולה. אולי רק תכנון מעמיק ומסודר של המסלול הארוך, יקל עלינו למצוא את הדרך הנכונה בפיתולים ובצמתים שנתפשים בעינינו בטעות כמרחבי אי ודאות. חשוב מכך - אולי כשנגיע לקו הסיום האמיתי, זה שכולנו מתפללים אליו, נדע להתמודד הרבה יותר מהר וביעילות עם המסלולים הקצרים יותר, שנראים כה ארוכים כעת בהעדר אופק. אני מאמין בכך בכל ליבי. אני חושב שיש הרבה אתגרים בפני המדינה, אבל יש אחד שגדול מכולם והוא כרוך במישור המדיני וביחסינו עם עמים שכנים. אני מאלה שעוד בטוחים, שפתרון צודק והוגן, יציב ובר-קיימא, הוא הדרך הבטוחה, הנכונה והיחידה להתמודדות עם מרבית האתגרים. הוא יתר לנו את הכוח, את שאר-הרוח, להבנות ולייצר פתרונות חדשים והולמים ליתר הסכנות שעוד אורבות בדרך ולאתגרים שעודם מדירים שינה מעינינו. זו לא אמירה פוליטית, זו בסך הכל תובנה שלקוחה ממסלול הריצה. והיא מגיעה מעל הכל מהחשש להגיע לכושר שיא ולהיווכח שלעולם אי אפשר לנצח או לנוח אם אין קו סיום ברור ומוסכם.


 מאחל לכולנו שנפתח ונטפח את הכושר (הכישורים) ואת הסיבולת (הסבלנות) שאנחנו ראויים להם.

יום שלישי, 22 במרץ 2011

אני לא צריך את פורים

אני לא צריך את פורים כדי להתחפש. אנחנו פושטים ועוטים מדים מדי יום ביומו, מחליפים זהויות ותפקידים. אנחנו מסתתרים מאחורי איפור ומסכות. קצב ההחלפה מהיר כל כך עד כי לפעמים אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת, ועל פי אילו כללים אנחנו צריכים לנהוג בכל רגע נתון. פעמים רבות אנחנו ליצנים במאורע רציני וכבד, או מלאי יגון במסיבות נוצצות. המסיכה היא כבר לא חלק מנשף, כי אם פריט לבוש מזוהה שגרה. מרכזיותן ואיכותן של המסיכות בימינו אינם מאפשרים עוד לחדור אל נפש האדם - הפרצוף המחייך או העצוב הם חריטה על מסיכת פלסטיק. הם אינם קשורים עוד בקשר מחייב אל מצב הרוח. אין לנו אלא להסתכל לעבר העיניים. הן משקפות את האמת, ראי הנפש. הן אינן משקרות.


אני לא צריך את פורים כדי להכיר בפערים העמוקים בין תל אביב לירושלים. חומת העיר העתיקה שעיכבה ביממה שלמה את שמחת החג בלמה גם רוחות וזרמים אחרים שביקשו לחדור אותה. ירושלים היא עיר פחות סבלנית ופחות רגועה. היא משמרת בתוכה נכסי נצח של מורשת ודעת, אולם קנאית לגבי רענון האתוסים והנרטיבים הנצורים בקודשיה. היא מלכת העבר, אך מסתייגת מההווה, וסמטאותיה, רוויות בתי הרפאים, טובלים תמיד בחשש מתמיד מפני העתיד. שוב ושוב מתחוור עד כמה אסור לבחור בין תל אביב לירושלים, ועד כמה חשוב לספוג את שתיהן ללב ולריאות. אם כבר חוגגים את פורים, מוטב לחגוג אותו פעמיים, בשתי הערים, ובכך להכפיל את שמחת החג.


אני לא צריך את פורים כדי לשתות לשוכרה. מדי פעם רצוי וצריך להשתחרר ולשתות. ברוח טיעוני השמאל, הסרת מחסומים אולי מאתגרת את הבטחון, אבל היא מפתח לשלום - פנימי וחיצוני. אלא שהטענה לפיה נהוג ומומלץ לשתות עד לא ידע היא מופרכת בעיניי. אפשר לחשוב שכשאני פיכח אני יודע מי אני ומי אני רוצה להיות. ההשתכרות היא כלי שאין לגנותו, אולם אין להפריז בחשיבותו - אם שכרות זה בלבול, אובדן שליטה וקרקע להעלאת שאלות קיומיות וצדק - בחיי שאני שיכור כל הזמן.


אני לא צריך את פורים כדי להגעגע לתמימות הילדים. אני צופה בהם חוגגים בחג הזה בלי ערגה. אני למשל, כמעט כל שנה התחפשתי לקאובוי, בתצורות וגרסאות שונות. יום אחד המורה לאנגלית ביקשה מאיתנו להתחפש למקצוע שבו נרצה לעסוק בעתיד. בצוק העיתים, הגעתי לכיתה לבוש בגדי קאובוי אמריקני. המורה הביטה בספקנות ואני מיהרתי להסביר - i want to be a cowboy. i want to have a gun and to shoot people. ילד שטוען שכשיגדל הוא יקדיש חייו לבטחון ויהיה קשור להרג אחרים. כמה תמימים הם ילדים...


אתמול שניסיתי לצאת מהבית, עשרות אנשים מחופשים ורוקדים חסמו את דרכי ברחוב. הם דפקו על המכונית, ביקשו להיכנס אליה, וחלקם אף התעקשו לנסות להידרס. כך יעשה לאיש שבאמת לא צריך את פורים. 

יום חמישי, 17 במרץ 2011

היו לזנב

מקדמת דנא, נהוג לפתוח בהתחלה. כך לימדו אותנו החיים, התנ"ך, סדרי העולם. אחד השיעורים הראשונים אותם לומד אדם בחייו הוא סדר הפעולות ההגיוני והטבעי בחיים, הנולד מהראשית וקמל באחריתו. אלא שלאחרונה אני חש צורך עז לערער על הנחת היסוד הקמאית הזו ולהציע חלופה גם עבור ברירת המחדל המושרשת הזו. כמרצה, הסברתי פעמים רבות לחניכים כי כל תכנון פרוייקט ("גאנט") הנערך באופן מקצועי מתחיל דווקא מהסוף להתחלה. קודם כל צריך לראות את הפרוייקט הגמור, לדמיין אותו בעיני רוחנו קורם עור וגידים, ואז להתחיל להניע את גלגלי השעון אחורנית, תוך תכנון שלבי התקדמות בסדר הפוך. ואולם - אף שידעתי לטעון ולהציג זאת באופן משכנע בהרצאות, לא תמיד השכלתי ליישם זאת בחיים האמיתיים, שהוסיפו לנוע כסדרם - עם ובקצב תנועות השעון.


בשבוע החולף קיבלתי מספר תזכורות לצורך לבחון מחדש את הקדמת הסוף להתחלה. התובנה הראשונה האירה בי בעת סיכום ספר לימודים נוסף המופיע בסילבוס המתארך של אחד הקורסים. לאחר שסיימתי לסכם את המאמר צמחה בי התובנה, כי יכולתי לסכמו ביעילות ובמהירות רבה יותר אם רק הייתי פותח בסיכום. הרי בפסקה החותמת של המאמר חזר המחבר על עקרונותיו המרכזיים של המאמר, באופן המתומצת והחד ביותר. אם רק הייתי קורא קודם כל את הפסקה הזו, ואז עובר על המאמר מראשיתו - יכולתי לצקת את שלל הפרטים והעובדות בתוך המסגרת המלוטשת שנפרסה בפניי הפסקה האחרונה. אין ספק כי שיטה זו יכולה הייתה להיות נוחה יותר עבור סיכום המאמר, ואולי גם עבור כתיבתו.


הוכחה נוספת התרגשה בי השבוע, כאשר נכחתי בפעילות התנדבותית של עמותת "שכן טוב" בבית הכרם בירושלים. הפעילות הייתה מוצלחת במיוחד, מרגשת ומושקעת, ובמסגרתה נדמה היה כי המתנדבים והאחרים נהנים באותה המידה, משמחים זה את זה. היה זה יום ארוך במיוחד, שכלל עיסוק רב בענייניה הכספיים של העמותה. פתאום הוארו כולם בצבע שונה, בגוון נעים ומספק. קולות השמחה של הילדים הם שהיו צריכים להנחות אותי במהלך היום כולו, מצ'ק לצ'ק, ובעת תחשיבים תקציביים. התוצר הגמור נכון שילווה בכל רגע נתון את העשייה המתיימרת בסופו של דבר להוליך אליו. לא רק כדי לסבר את האוזן ולהמריץ את העוסקים במלאכה, כי אם גם לשמש כל העת כתמרור דרך, המכוון את המתכננים אל יעדם הנכסף בדרך הנבונה והמדויקת ביותר.


על הדוגמה השלישית אני מנוע מלספר, שכן היא נוגעת לסוגיות בטחוניות רגישות. כל שאוכל להעיד הוא, שיש במדינת ישראל אנשים שעושים ימים כלילות עבור שלומה ורווחתה של המדינה. אנשים אלה, חלקם חברים שלי לובשי מדים, לעולם לא יזכו בהערכה ובהוקרה מצד חבריהם וקרובי משפחתם, שפעולתם תיוותר לנצח עלומה בעיניהם. ואולם לפעמים, כפי שארע השבוע, פירות עשייתם מבשילים בעת המתאימה, מזכים את השותלים בגמול הולם על עמלם הסיזיפי. לפתע כל העשייה נראית מובנת יותר, מוצדקת והוגנת. המפעל הזה מביא לרווחים עבור כולם, והעובדים בו שלמים עם עבודתם וגאים בה. גם אם אין תגמול הולם על שעות נוספות.


כביכול אין כל חדש במילים העמומות שאני מפזר כאן. גם בעבר דובר רבות וארוכות על הצורך לעבוד מכווני מטרה ויעד, ולראות לנגד העיניים כל העת את הייעוד והחזון. ואולם, הפעם אני מנסה להציע שיטה מורכבת ומתוחכמת יותר. המחשבה הלינארית היא ציות עיוור לחוקי הזמן, והיא מכתיבה גם דפוסי עשייה וניתוח לינאריים דטרמיניסטיים ועקביים. אלא שההישגים האמיתיים מגיעים פעמים רבות לידיהם של אלה המצליחים לנצח את מחוגי השעון. אלה המעיזים להתבשם בהצלחה עוד טרם שהתרחשה, ומשתמשים בה כדי להמריץ את כוחותיהם ולחדד את התכנון והדרך. אותם מתי מעט המצליחים להניב תהליכי למידה יעילים יותר, שאינם נופלים שדודים למול תכתיבי זמנים מסודרים, המצליחים לעצב בעצמם את הגבולות המחייבים. 


ושוב אני חוזר להתבונן על החיים, נטוע המחשבות החדשות. הדרך הקלה ביותר לעבור ולחוות אותם היא לעקוב אחר קצב התקדמותם הלינארי, אולם זו איננה בהכרח הדרך הנכונה. אולי נכון לחשוב פעם נוספת ולהיזכר שהסוף קרוב ונגיש ממה שנדמה. אם כך, הרי שאת עדנת הזקנה אפשר להתחיל לממש כבר היום, את חווית הגמלאות וההתרפקות אפשר לצבור עכשיו ואת הירושה החומרית והרוחנית ניתן להתחיל לחסוך כרגע.


הזמן הכרונולוגי הוא נתון, חשוב ומשפיע, אך הוא בלתי מחייב. רובינו אזוקים ביד שמאל למחוגים, אבל לימיננו ממתין כל הזמן שבעולם. נעשה בתבונה ובאומץ, אם ננהל אותו כרצוננו. 

יום שלישי, 15 במרץ 2011

ההפסד כולו שלי

"תראי, אולי אני אוכל להסביר את הכל דרך הריצה", אני אומר לה אחרי מונולוג ארוך. "אולי בעצם מה שעובר עליי בריצה משקף את מה שעובר עליי גם בתחומים אחרים, בנושאים שונים. אני אוכל להיעזר בזה כדי להסביר לך ואולי גם לי". היא בוהה בי וממתינה שאמשיך, ספק סקרנית, ספק סבלנית.


אני נשען אחורה וממשיך לחשוב בקול רם, מהרהר למול חלל האוויר. "אני אף פעם לא עולה על ההליכון נינוח. תמיד מעט דרוך. אין לי שום עניין לרוץ בדיוק כמו בפעם הקודמת, אני תמיד במירוץ חדש ומכריע. אני תמיד שואף לרוץ קצת יותר מהר, קצת יותר רחוק. להרגיש שהשתפרתי ושהכושר שלי עלה. שאני קצת יותר טוב. אין לי סבלנות לראות שיפור לאורך זמן - זה חמקמק וקל לפספס את זה. אני רוצה להיות קצת יותר מהיר בכל פעם. אני עוסק בדקדקנות בשינון המסלול שלי, זוכר בדיוק מתי העלתי מהירות בפעם הקודמת, טרוד בניסיון לנהל באופן חכם יותר את חלוקת המאמץ והזמן. משתדל להבין מהם התנאים שגורמים לי לשבור את השיא הקודם - עוד שעת שינה, מוזיקה טובה יותר באייפוד. שירים שקטים אני מעיף מיד, מחפש רק שירים קצביים ורועשים. אני מסתכל ימינה ושמאלה לראות אם יש מישהו שרץ יותר מהר ממני בהליכונים הסמוכים. אם כן, אני פותח מיד בתחרות, משחק איתו ראש בראש, משתמש בו כתמריץ וממריץ. אם אני מרגיש עייף מדי אני לפעמים מוותר ומוריד הילוך כי מגיע למסקנה שלא אוכל לשבור את השיא".


"נו, ואתה מצליח בכל פעם?"


"לא. לצערי לא. מרגיש שיפור אחת לכמה שבועות. זו בדיוק הבעיה. אני מתמודד נגד עצמי, ולא תמיד מנצח".


"אם אתה המועמד היחיד, איך יכול להיות שאתה מפסיד?"


"לא יודע. אולי משהו כאן לא בסדר".

יום שישי, 11 במרץ 2011

על מוזיקה מזרחית ומצב הטבע

גם שיריו הסוערים ביותר של יורם גאון לא הצליחו לייצר את כמות הרעש שגררה התבטאותו האומללה השבוע. קיתונות של ביקורת, בוז וזעם הופנו כלפי האיש, שרק אמש היה מאושיות התרבות הבלתי מעורערות של מדינת ישראל - והיום, נחת ללא מצנח לתחתית השאול, מרתפם של עוכרי המדינה וארגוני השמאל החתרניים. אין ספק כי היה זה כבר לתחביב לאומי, להתגנב בשקט מאחורי דור הנפילים הממוקם לו אי שם באיגרא רמא, ולהמתין לשעת כושר כדי לדרדרו מטה. כאילו כל קורבן המושלך התהומה מקנה לנו, הנותרים, שדרוג מקומות ומעלה אותנו כמה שלבים למעלה. אלא שההפך הוא הנכון, האורבים - ממש כמו עורבים - תמיד מרחפים למעלה ללא מנוח. הם עשויים להנות מבשר נבלות מעת לעת, אך לעולם לא ימצאו מנוח ולא יכובדו בתהילה. גם אם את חברת כנסת מהוללת, עם עבר עשיר במשרד החינוך, שמבקשת לעשות הון פוליטי מהתנגשות עם זמר בגמלאות - הדבר לא יצלח לך. האורבים יוותרו לעד מגונים יותר מהמגונים.


ואולם - מובן כי זהו אינו מוקד העניין. הדבר המעניין בהתבטאות האומללה של גאון - היא היותה לא-אומללה. יורם גאון צודק. אמירתו מדויקת, נועזת וחשובה. ראשית חשוב להבהיר, כי גאון לא כיוון בדבריו אל כלל הזמר המזרחי. רק אנשי הטובלים עצמם בהבל וברשע יטענו כך במזיד. גאון כיוון אל הרדידות והחלטוריסטיות שאופפת בשנים האחרונות את הזמר הים-תיכוני, ומציפה את הרחובות ואת תחנות הרדיו בזבל טהור. תופעת שירי ה"אני אוהב אותך-אוהב אותך כל כך - ביום וגם בליל - תהיי איתי שיראל", כבר מזמן לא מסתובבת רק בתחנה המרכזית ובתרבות הקסטות. הפופולאריות הציבורית הביאה את הרדידות הזו גם אל חברות הדיסקים המובילות, אל רינגטוני הסלולאר ואפילו לקיסריה. לרגע אל תזהו אותי עם גזענות - הרדידות הזו פושה גם במסכי הטלוויזיה בהובלת "האח הגדול", והיא מוסיפה לחלחל בנו גם לנתיבים אחרים שהיו בעבר "מגדלי שן" של קולטורה. את השטף הזה קשה מאוד לעצור. 


איני מייחס ולו דקת רצינות לאלה המבקשים להגן על "היוצרים החדשים". המילים רדודות, השירה חוזרת על עצמה, הסגנון שחוק והלחן סביר. אלא שאותו הלחן הסביר כבר הוצמד לעשרות טקסטים, שגם בהם ניתן לזהות כעשרים מילים בלבד המשובצות בכל פעם בסדר אחר. ניחשתם נכון - כולם נעשו להיטים. לעולם לא אתייחס ברצינות לאומן צעיר, בן 25, שמתראיין בגאווה לרגל צאת הדיסק העשירי שלו. אין בכך שום כבוד, לא לאומן, לא לאמרגנו הממולח, ובטח שלא לנו. 


הטענה הבולטת ביותר שהושמעה השבוע, כמחזור של טענות שהושמעו גם בעבר - נגעה לטעם הציבור. הרי אם זה מה שהציבור רוצה, זה מה שהוא ראוי לקבל. הרדיו צריך להשמיע את מה שהקהל מבקש, והטלוויזיה המעוניינת בהישרדות נדרשת להתנהג בהתאם. כל ציפייה אחרת נובעת מתמימות, בורות או אדישות לסביבה המסחרית המתפתחת. אנחנו העם, העמחא, לא צריכים את הכובד הזה. שמרו אותו לאקדמיות שלכם. תנו לנו לרקוד בחתונה עם צלילים קלילים, וספקו לנו בידור זול לפני השינה. יודעים מה? ספקו לנו בידור זול כל היום. מספיק קשה כאן, והעולם הרי מצחיק - אז צוחקים. 


אלא שהמציאות התרבותית, או כך לפחות אני מקווה, צועדת גם לכיוונים אחרים. הובס היה מהראשונים שדיבר על "מצב הטבע", המצב ההיפוטתי ששרר בעולם טרם התגבשות המדינות והחברות המתקדמות. במצב זה פעל כל איש למען עצמו, תחת יצר הישרדותי בסיסי. האלימות פשטה ברחובות, ולא נוצרו שום שיתופי פעולה - אדם לאדם זאב. המדינות נועדו אפוא, אליבא דהובס, לייצר מחסה והגנה עבור האנשים. הם התקבצו יחד בעיקר כדי לחיות, להיות בטוחים. האינטרס הבסיסי המשותף (ואולי היחיד) לבני האדם בהמשך קיומם הוא שהביא אותם לוותר במידת מה על החירות המוחלטת ולהתקבץ יחד במושבות, בערים ובמדינות. הובס מתמקד בעיקר בנושא הקיומי משום שלא יכול היה להעלות על דעתו אינטרס חזק מכך שהיה מושיב יחד את הפרטים השונים תחת עול שלטוני אחד. ואולם, אני סבור שהיו כוחות נוספים שדחפו את האנשים האלה יחד - והם בעיקר רעיוניים.


יודעים היום כולם כבר להסביר שבטחון זה לא רק כמות טנקים. מדדים של בטחון לאומי בשנים האחרונות בוחנים גם רמת הכנסה ומוראל לאומי, פערים חברתיים ואמון במוסדות הציבוריים. משתנים רכים אלה נתפסים כחלק מהמארג הכולל שמעיד על יכולתה של חברה ומדינה להתמודד עם האתגרים הניצבים מולה. מדינה חפצת חיים נדרשת אפוא שלא להסתפק ביצירת בטחון פיזי-קינטי עבור תושביה, אלא גם ללכד אותם יחד ולהצעיד אותם אל קדמה ושגשוג. מתוקף כך, היא נדרשת לקבל אחריות ובעלות גם על נכסים רעיוניים ותרבותיים, שאיש אינו יודע להגדיר. מיהו שאמור לקבל את האחריות הזו לידיו? כאן בדיוק טמונה הבעיה. לא בידי השלטון יש להפקיד את תו התקן התרבותי, כי אם בידי הקולקטיב. כאן בדיוק מגיעה לשיאה הבעייתיות במשוואה הזו - ההסכמה כי החברה צריכה לשמור על איכות תרבותית היא אמורפית. כפי שהצבא כבר הבין מזמן, ברגע שהאחריות מצויה בידיים של כולם, היא למעשה לא מצויה בידיו של אף אחד. ומאחר שאין שום אפשרות למנות "אחראי תרבות" במדינה מבלי להיגרר לפשיזם, הרי שהפתרון היחיד שמציעה הדמוקרטיה היא הפקרות רוחנית, המתורגמת חיש מהר להידרדרות תרבותית, ומן הסתם תעמיק בהדרגה גם את תופעת השפלות המוסרית. רבות דובר על יתרון החופש על פני התכנון, ואולם כל זאת בתנאי שמשוכנעת החברה כי תוכל להוסיף ולהתקיים בעוצמה ובבטחון תוך פיקוח הדדי. ברגע שחלקים נרחבים בציבור מתחילים לחוש כי הרדידות עולה על העומק וכי השטחיות פשטה בכל, גובר החשד כי משהו במערכת הבלמים השתחרר, וכי זה הזמן לחשוב על חלופות.


אינני מציע להקים משרד לפיקוח תרבותי, או להעניק סמכויות יתר בידי הממשלה בנושאי תרבות ורוח (נהפוך הוא, אני מתרשם כי לפרקים יש בידי הממשלה יתר סמכויות תקצוב והשפעה בנושאים אלה). ואולם, נכון הוא לנו, כאזרחים מודאגים, לעסוק ולדון, להשפיע ולהתריע - למול הידרדרות הנכסים התרבותיים שלנו. הרדיפה העיוורת אחר "דעת הקהל" היא תוצאה של חלחול רעיונות פוליטיים למגרשים תרבותיים. היצר ההישרדותי שלנו הוא היחיד שיכול לחצוץ ולבלום את התופעה - בין היתר באמצעות מתן תזכורות לאיך הדברים יכולים וצריכים להיראות. אין דרך אחת להישמע "נאור", לתבונה פנים וצלילים רבים. ואולם הבה נתקרב אליהם, בטרם ייעלמו לחלוטין מהמרחב התרבותי שלנו. צריך ונכון, דווקא בימים אלה, לחזור אל הקלאסיקות ולנסות להבין מדוע הקסימו את עיני מליונים במשך מאות בשנים. נכון להיחשף למרחבי תרבות חדשים, להתרשם מיצירות ומתיאורים שדהו ועומעמו. המענה לרדידות המוזיקלית הוא אפוא פחות בביקורת תקשורתית ויותר בהצבת חלופות ראויות, חלקן חדשות וחלקן וותיקות. צמיחתה של חברה תרבותית צעירה ותוססת, שתבקש להנחיל מחדש ערכי איכות מגוונים ככל הניתן, היא צורך תרבותי, רוחני וקיומי במדינה חפצת חיים. אין כל רצון ללמד את הציבור מה הוא רוצה או צריך לשמוע. אבל זכותו להכיר במלוא זכויותיו, ובמגוון האפשרויות האדיר והבלתי נדלה שעומד בפניו מאז שחר התרבות האנושית.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

בערבון מוגבל

מזה תקופה נדמה לי שמשהו השתבש לחלוטין במערכת היחסים העדינה והשוטפת שבין הסוחר והלקוח. כבר מזמן שאנו לא נתונים בעידן של "הלקוח תמיד צודק", ואולם כלל לא בטוח שלא הפציעה תקופה חשוכה ומטרידה של "רמה את הלקוח". תקופה שבה הפרטים הגדולים ביותר מצויות באותיות הגדולות ביותר, ושבמסגרתה המציג אינו מומחה, ואינו רופא, ואינו אמין. במקרה הטוב הוא שחקן, וברוב המקרים - נוכל ממולח. הרי כל ההצעות דומות, וקיים כמעט שוויון מלא בין המחירים. אנו נעים בתוך קניון מונופולי ענק וממיינים לפי צבעי האריזות. אז מה נותר לאנשי השיווק והמכירות, מלבד לנסות ולהפיל כמה שיותר תמימים בפח, ולוודא שמפלתם תהיה מעוגנת בהתחייבות ארוכת טווח. 


כבר בראשית השבוע חשתי שמשהו לא כשורה. ניסיתי לבדוק את האפשרות להירשם לקורס בספרדית באחד מבתי הספר לשפות באזור תל אביב. אני וחבר טוב החלטנו לנסות ולשכלל את יכולת התקשורת שלנו גם עם מהגרי עבודה אמריקנים. בית הספר הראשון הפתיע בפתיחותו ובשקיפותו ומיהר לשלוח הצעה מפורטת ומתומחרת לדואר האלקטרוני. השני, ביקש להתחכם. "אנחנו לא שולחים הצעות. אנחנו מזמינים לפגישות אישיות". אבל שנינו אנשים מאוד עסוקים, אני מסביר, ובית הספר השני שלח בשמחה. "אז תירשם אצלם אדוני", נמסר לי בקרירות שלא ראתה לא אותי ולא את עקרון התחרות ממטר. התוצאה המיידית היא שטרם נרשמתי, וייתכן שאאלץ להוסיף ולחלום בספרדית, בינתיים.


המשך התהליך התפתח כשניסיתי להשוות בין רשתות הסלולאר השונות, בניסיון להבין איזו מהן היא הזולה והמשתלמת ביותר. "אני לא אתן לך שום דבר כתוב", הבהיר לי בבטחון אחד מהסוכנים. "אל תדאג", הוא מרגיע את המעוצבנים, "אתה תקבל את כל הפרטים במעמד החתימה". לשניה קלה הסתחררתי, וחשתי כילד המגיע לבוחן ברגע האחרון ומגלה שהתכונן על החומר הלא נכון. ייתכן שמישהו שינה את כללי המשחק ושכח לתת לי התראה בפייסבוק? אחרי פרק קצר של התאוששות עברתי לטונים צורמים ותקיפים. הבהרתי לסוכן איך עובדים באמת, ומה אני מצפה ממנו. הייתי תקיף ומשכנע. זה לא הזיז שערה בגבתו. תאגיד סלולארי ענק מאחוריו, ואין בכוונתם להיפגע בגלל לקוח עקשן כמוני. הוא ימשיך לטרטר אותי, כך הוא מקווה, עוד עוד - מבלי שיחשוף את הקלפים עד הרגע האחרון. זה לא אני שצריך לחלץ ממנו את ההצעה הטובה ביותר, זה הוא שצריך להצמיד אותי אל הקיר. מטרתו היא לחזור אל המשרד מחוייך כמנצח ולהשוויץ בזה שהצליח להוריד אותנו על הברכיים. מי שעומד זקוף ואיתן עלול למצוא עצמו בתוך סערת מלחמת התשה שסופה מי ישורון. 


הסיומת הייתה המאכזבת מכולן. חנות הדיסקים האהובה עליי, התו השמיני בירושלים, איבדה את אמוני. מאמצי שכנוע עילאיים של שלושה מוכרים שונים הביאו אותי בסופו של דבר לרכוש את הדיסק החדש והנכסף של מיכה שטרית. התרשמתי ששטרית כובש במיוחד, שכן קלע לטעמם המשותף של כל מוכרי החנות. עד שגיליתי את האמת - מונוטוניות אופיינית, מחזור של חומרים קודמים, והכל - עטוף בקופסת פלסטיק שהופקה ושווקה על ידי חברת הפקות המוסיקה החדשה של התו השמיני. פנייתי אל משרדי החברה טרם נענו. ספק אם יחול שינוי בכך.


יש חשיבות אדירה לכך שנתייצב שכם אל שכם בגב זקוף למול המאמץ התקיף והנחוש של הסוחרים להוליך אותנו שולל. לא רק משום שהדבר יכול לחסוך לנו מאות שקלים. לא רק משום שבכך ניצמד לעקרונות הצדק והמסחר ההוגן שחרתנו מזמן על דגלינו המתנפנף. הסיבה החשובה ביותר היא העובדה שכל המקרים שתארתי עד כה הם כשלי שוק של המציאות הקפיטליסטית. בפועל, הם אינם אמורים להתרחש. השיטה הכלכלית שלנו עודנה מושתתת בבסיסה על עקרון ההיצע והביקוש. זה לא רק יעיל, זה גם אמור לעודד מצויינות, תחרות בריאה וקדמה. כשאנחנו שותקים למול מאמצים שפלים וערמומיים למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים או לגרום לנו לשלם יותר, אנחנו שותפים למערכה נגד השיטה. אל לנו לצפות שהרגולציה הממשלתית תחלץ אותנו פעם נוספת כששר אמיץ במיוחד יבקש לחתוך בעמלות מיותרות. אנחנו חייבים להיות פיקחים יותר מהמוכר, ולרוב זו אינה משימה מסובכת. כל אחד מאיתנו שישיב מלחמה שערה יפיח רוח תעוזה במפרשי הצרכן שלצידו. יחד נוכל לחסל את כיסי התחמנות ולשמור על הכיסים שלנו. באמת שזה כבר אנרכוניסטי לדבר על זכויות הצרכן, הגיע הזמן לדון גם בחובותיו - ובעיקר, להגן על השיטה כדי לאפשר לה להגן עליו בחזרה. זהו עקרון ההדדיות הצרכנית האמיתי, וכשהלקוחות נרדמים בשמירה, יש מי שנשאר ערני ומתוחכם.  אז, שלא יעבדו עלינו.

יום שישי, 4 במרץ 2011

למה התכוון המשורר?

אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשתוק. הוא נתן לנו את האפשרות לנסח ולפרט, להסביר ולשכנע. הוא שם מילים ודימיים בפינו, ורעיונות בראשינו. אם רצה שנישאר אדישים לא היה עושה אותנו מוטרדים. אם היה מעדיף שנבהה בהסכמה לא היה עושה אותנו ספקנים. הוא רצה שנגיב ונאמר ונמחה ונטען. הוא תכנן שנתווכח ונשלים ונדון ונקבול. בניגוד לאמונה המקובלת, הוא רצה אותנו מרדנים ועיקשים, ובתנאי שגם רציניים ומסורים. והכי חשוב - דברנים.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנשמור מרחק. העולם אמנם גדול, אבל מצאנו דרכים לצמצם את המרחק. הוא רצה שנגע אחד בשני בכל הצורות והאופנים, חיבוק בעיניים, מגע שבלב, תמיכה מלטפת. הוא נתן בנו מילים מתוך הבנה שאלה לא יספיקו, שיהיה צורך בתקשורת בלתי אמצעית, בחושים אחרים, כדי להעביר את מלוא הכוונות ואת שיאי הרגש. הוא נטע בנו את הדחפים העמוקים ביותר לא כדי שנתבייש בהם או נדחיק אותם, אלא שנהפוך את הכמוס לגלוי, ואת המוצפן לנגיש.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנילחם זה בזה. אומרים שיצר האדם הוא להיאבק, אבל אני כופר בכך. למול נהרות הדם והגופות ניצב האל מיואש, ונבוך. לא לכך כיוון, וזעמו גובר כאשר יש הטוענים אחרת. 


יש השואלים, במיוחד בימים אלה, מיהו מנהיג טוב. ההגדרה המוצלחת ביותר בעיניי היא זו הטוענת כי המנהיג הטוב נמדד באם רוחו מוסיפה למשול גם בהעדרו. ואם רוח האל היא בריאה, הרי שמנהיגותו מכתיבה לנו ללכת בדרכו גם כשהוא אינו נגלה וחבוי בין ענני חוסר הוודאות. הוא מבקש שניצור ונברא בעצמינו - ילדים, רעיונות ואושר. הוא מבקש שנפריח יש מאין, נדליק אורות גבוהים על פני הערפל. הוא מבכר שנציב חדש על פני שחוק, אמת רלוונטית על פני שקר דהוי. שנטפס על כתפי נפילים ונמריא על כנפי חזונות - ונהפוך בעצמינו את העולם לראוי והגון יותר. מקום בו מושלת הרוח והדעת, שתבונה היא אות של כבוד ואנוכיות מקלט של בושה.


אלוהים לא ברא אותנו כדי שנסתפק ונחדל. הוא השתוקק שנוסיף להגיב ונרבה לחדש. את החדלון שמר בקנאות בידיו. כשיגיע הזמן, הוא יבשר לנו על כך. בארבע עיניים.