בקיץ שעבר שלחתי מייל לכמה חברים שהשתתפו איתי בסדנה כלשהי. אני לא זוכר במה עסק הטקסט, אבל מן הסתם היה שילוב שכיח של הרהורים ותהיות לגבי החיים כפי שנבעו והשתקפו במפגש ארעי או מבט אקראי שחוויתי באחד משיטוטי החולפים. "תגיד", אומר לי הבחור שיושב לידי, "למה שלא תכתוב בלוג?". אני לא מבין האם הוא צוחק או שמודבר במחמאה מפתיעה, ובכל מקרה תוך שעה פותח כאן חשבון. "שים לב אבל שלא תתעייף", הוא מזהיר אחרי שכבר פתחתי, "שלא תכתוב המון בהתחלה ואחר כך תפסיק לעדכן". לקחתי לתשומת ליבי. גם היום, חצי שנה ו-50 פוסטים אחרי.
זה לא סתם שהרבה מהכתיבה שלי כאן נוגעת לריצה. את הרעיונות הטובים ביותר שלי אני סופג במקלחת של מכון הכושר, כשהדופק יורד ותחושת הסיפוק מצטרפת אליי ומתפשטת. הריצה ניצבת במוקד האימון שלי - היא משחררת ומרגיעה, מאפשרת לי לעקוב אחר קצת ההתקדמות שלי, שומרת לי על הכושר ומסמנת רכיב קבוע באימון, בסדר היום שלי ובחיים. לכן, כל כך חשוב לי להתמיד בה, ובעיקר להשתפר כל הזמן.
מומחים גדולים וקטנים הסבירו לי מספר פעמים שיש כמה דרכים להשתפר בריצה. אפשר להתחיל הכי מהר שאתם יכולים ולהמשיך לעלות (ספרינט), אפשר להגביר ולהפחית את המהירות באופן קבוע (אינטרוואלים), אבל השיטה הטובה והיעילה ביותר היא פשוט לרוץ למרחקים ארוכים יותר. כלומר, אם אני מנסה לשפר את היכולות שלי בריצת 20 דקות, הדבר היעיל ביותר לעשות הוא לרוץ פעם בשבוע 30 דקות. אחרי יותר משנה של אימונים, אני יכול לקבוע חד משמעית שזה עובד. אני מניח שברקע לכך עומדת סיבה כפולה - מבחינת כושר סיבולת, ריצה ארוכה יותר אפקטיבית יותר ומניבה הישגים גם בריצות קצרות. ומבחינה מנטאלית, שכל הרצים באשר הם יודעים שחשיבותה אינה נופלת מזו הפיזית, המרחק הארוך עושה צחוק מהמרחק הקצר יותר. פתאום הריצה הקצרה הזו, שרק מתחילה וכבר מסתיימת, לא נתפסת בפנינו כאתגר כל כך משמעותי. אפשר לעלות מהירות בכיף, כי אוטוטו אנחנו במקלחת. זו התחושה, והתוצאות בהתאם. מה שלא מגיע דרך הרגליים, יבוא דרך הראש.
אלא שכמו תמיד אני שב ותוהה האם התובנות החשובות האלה מתחילות ונגמרות בחדר הכושר, ומתפוגגות עם סיום המנוי. אולי גם בחיים שלי אני יכול להתאמן מדי פעם על ריצות לטווח ארוך שיעזרו לי גם עם הדברים הקטנים. ההבדל המרכזי בין חדר הכושר לחיים האמיתיים הוא מידת השליטה המוחלטת. במכון אני שולט לחלוטין במהירות (לפחות במכשירים החדשים יותר), ואילו בחיים הקצב נקבע מהנסיבות והאירועים התכופים. עם זאת, ולמרות ההסתייגות הזו, עקרון המרחקים הארוכים עובד גם כאן. כל מי שאי פעם עבר משבר משמעותי בחיים, לא מהסוג שנראה הרסני ומתפוגג אחרי שבוע - משבר-משבר - יודע שהאמירות לגבי התחשלות נכונות ומדויקות. המכות שאנחנו סופגים נותנות לנו פורפורציה, הן גורמות לנו להסתכל על החיים במבט מפוקח ובוגר יותר. הנפילות מחדדות את החושים ומייצרות לנו הבנה עמוקה ומדויקת יותר של ממד הזמן והמרחב, של מה שחשוב ומה שפחות, ושכל דבר שקורה לנו נמדד רק ביחס למה שביקשנו להשיג. מי שרץ רחוק, גם אם בכאב ובזעם, חוזר למגרשי השגרה בכושר משופר. זה לא פשוט לנסות, וכאמור - גם לא ממש בשליטתנו, אבל זה צובע את החיים בצבעים אחרים ומאפשר לנו לצלוח אותם ביתר קלות.
ואולי מה שנכון לגבי החיים הפרטיים שלנו נכון ותואם גם לחיים של אחרים, במדינה כולה. אולי רק תכנון מעמיק ומסודר של המסלול הארוך, יקל עלינו למצוא את הדרך הנכונה בפיתולים ובצמתים שנתפשים בעינינו בטעות כמרחבי אי ודאות. חשוב מכך - אולי כשנגיע לקו הסיום האמיתי, זה שכולנו מתפללים אליו, נדע להתמודד הרבה יותר מהר וביעילות עם המסלולים הקצרים יותר, שנראים כה ארוכים כעת בהעדר אופק. אני מאמין בכך בכל ליבי. אני חושב שיש הרבה אתגרים בפני המדינה, אבל יש אחד שגדול מכולם והוא כרוך במישור המדיני וביחסינו עם עמים שכנים. אני מאלה שעוד בטוחים, שפתרון צודק והוגן, יציב ובר-קיימא, הוא הדרך הבטוחה, הנכונה והיחידה להתמודדות עם מרבית האתגרים. הוא יתר לנו את הכוח, את שאר-הרוח, להבנות ולייצר פתרונות חדשים והולמים ליתר הסכנות שעוד אורבות בדרך ולאתגרים שעודם מדירים שינה מעינינו. זו לא אמירה פוליטית, זו בסך הכל תובנה שלקוחה ממסלול הריצה. והיא מגיעה מעל הכל מהחשש להגיע לכושר שיא ולהיווכח שלעולם אי אפשר לנצח או לנוח אם אין קו סיום ברור ומוסכם.
מאחל לכולנו שנפתח ונטפח את הכושר (הכישורים) ואת הסיבולת (הסבלנות) שאנחנו ראויים להם.
<< *** >>
זה לא סתם שהרבה מהכתיבה שלי כאן נוגעת לריצה. את הרעיונות הטובים ביותר שלי אני סופג במקלחת של מכון הכושר, כשהדופק יורד ותחושת הסיפוק מצטרפת אליי ומתפשטת. הריצה ניצבת במוקד האימון שלי - היא משחררת ומרגיעה, מאפשרת לי לעקוב אחר קצת ההתקדמות שלי, שומרת לי על הכושר ומסמנת רכיב קבוע באימון, בסדר היום שלי ובחיים. לכן, כל כך חשוב לי להתמיד בה, ובעיקר להשתפר כל הזמן.
מומחים גדולים וקטנים הסבירו לי מספר פעמים שיש כמה דרכים להשתפר בריצה. אפשר להתחיל הכי מהר שאתם יכולים ולהמשיך לעלות (ספרינט), אפשר להגביר ולהפחית את המהירות באופן קבוע (אינטרוואלים), אבל השיטה הטובה והיעילה ביותר היא פשוט לרוץ למרחקים ארוכים יותר. כלומר, אם אני מנסה לשפר את היכולות שלי בריצת 20 דקות, הדבר היעיל ביותר לעשות הוא לרוץ פעם בשבוע 30 דקות. אחרי יותר משנה של אימונים, אני יכול לקבוע חד משמעית שזה עובד. אני מניח שברקע לכך עומדת סיבה כפולה - מבחינת כושר סיבולת, ריצה ארוכה יותר אפקטיבית יותר ומניבה הישגים גם בריצות קצרות. ומבחינה מנטאלית, שכל הרצים באשר הם יודעים שחשיבותה אינה נופלת מזו הפיזית, המרחק הארוך עושה צחוק מהמרחק הקצר יותר. פתאום הריצה הקצרה הזו, שרק מתחילה וכבר מסתיימת, לא נתפסת בפנינו כאתגר כל כך משמעותי. אפשר לעלות מהירות בכיף, כי אוטוטו אנחנו במקלחת. זו התחושה, והתוצאות בהתאם. מה שלא מגיע דרך הרגליים, יבוא דרך הראש.
אלא שכמו תמיד אני שב ותוהה האם התובנות החשובות האלה מתחילות ונגמרות בחדר הכושר, ומתפוגגות עם סיום המנוי. אולי גם בחיים שלי אני יכול להתאמן מדי פעם על ריצות לטווח ארוך שיעזרו לי גם עם הדברים הקטנים. ההבדל המרכזי בין חדר הכושר לחיים האמיתיים הוא מידת השליטה המוחלטת. במכון אני שולט לחלוטין במהירות (לפחות במכשירים החדשים יותר), ואילו בחיים הקצב נקבע מהנסיבות והאירועים התכופים. עם זאת, ולמרות ההסתייגות הזו, עקרון המרחקים הארוכים עובד גם כאן. כל מי שאי פעם עבר משבר משמעותי בחיים, לא מהסוג שנראה הרסני ומתפוגג אחרי שבוע - משבר-משבר - יודע שהאמירות לגבי התחשלות נכונות ומדויקות. המכות שאנחנו סופגים נותנות לנו פורפורציה, הן גורמות לנו להסתכל על החיים במבט מפוקח ובוגר יותר. הנפילות מחדדות את החושים ומייצרות לנו הבנה עמוקה ומדויקת יותר של ממד הזמן והמרחב, של מה שחשוב ומה שפחות, ושכל דבר שקורה לנו נמדד רק ביחס למה שביקשנו להשיג. מי שרץ רחוק, גם אם בכאב ובזעם, חוזר למגרשי השגרה בכושר משופר. זה לא פשוט לנסות, וכאמור - גם לא ממש בשליטתנו, אבל זה צובע את החיים בצבעים אחרים ומאפשר לנו לצלוח אותם ביתר קלות.
ואולי מה שנכון לגבי החיים הפרטיים שלנו נכון ותואם גם לחיים של אחרים, במדינה כולה. אולי רק תכנון מעמיק ומסודר של המסלול הארוך, יקל עלינו למצוא את הדרך הנכונה בפיתולים ובצמתים שנתפשים בעינינו בטעות כמרחבי אי ודאות. חשוב מכך - אולי כשנגיע לקו הסיום האמיתי, זה שכולנו מתפללים אליו, נדע להתמודד הרבה יותר מהר וביעילות עם המסלולים הקצרים יותר, שנראים כה ארוכים כעת בהעדר אופק. אני מאמין בכך בכל ליבי. אני חושב שיש הרבה אתגרים בפני המדינה, אבל יש אחד שגדול מכולם והוא כרוך במישור המדיני וביחסינו עם עמים שכנים. אני מאלה שעוד בטוחים, שפתרון צודק והוגן, יציב ובר-קיימא, הוא הדרך הבטוחה, הנכונה והיחידה להתמודדות עם מרבית האתגרים. הוא יתר לנו את הכוח, את שאר-הרוח, להבנות ולייצר פתרונות חדשים והולמים ליתר הסכנות שעוד אורבות בדרך ולאתגרים שעודם מדירים שינה מעינינו. זו לא אמירה פוליטית, זו בסך הכל תובנה שלקוחה ממסלול הריצה. והיא מגיעה מעל הכל מהחשש להגיע לכושר שיא ולהיווכח שלעולם אי אפשר לנצח או לנוח אם אין קו סיום ברור ומוסכם.
מאחל לכולנו שנפתח ונטפח את הכושר (הכישורים) ואת הסיבולת (הסבלנות) שאנחנו ראויים להם.
