בימים אלה אנחנו שבים ונתקלים בעוצמתו המרשימה של אותו פרפר שבמשק כנפיו מחולל סופות במדינות רחוקות. דוגמאות אינספור מלמדות שמעשה שנעשה במדינה אחת יכול לעורר גלים אימתניים במדינה אחרת, ולעיתים מעשה בעיתוי מסויים יהפוך עולמות חודשים, שנים או מאות שנים אחרי שיבשילו הזרעים שנזרעו.
ואולי, רק אולי, זה המקרה שהוביל להתעוררות תנועת שוברים שתיקה ולמהומה שהיא מעוררת בציבור. ואם כך הדבר, הרי שהאיש שיש להאשימו על שהוביל להקמת התנועה וייסד אותה במו החלטותיו אינו אלא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.
אני מגיע למסקנה המפתיעה הזו דווקא מתוך הרהור במוסד המלחמה. לוחמים לאורך ההסטוריה היו עשויים ללא חת. אמיצים, נועזים, נטולי עכבות. זהו החומר האנושי הנחוץ בשדה הקרב. עוד בימי יוון העתיקה הבחין סוקרטס בין הנדרשים לתכונות התדיינות בשדה הפוליטי, לבין אלה שחיוניותם נמדדת באומץ הלב בעת מלחמה. ההבחנה הזו שירתה את כולם, ואפשרה למדינות להפגין עוצמה רבגונית: הן במישור המדיני והן הצבאי.
אלא שהסדר הנבון הזה הופר בהחלטתו של בן גוריון להפוך את צהל לצבא העם. בסבירות גבוהה, בצבא התנדבותי אליו יגוייסו רק המתאימים ביותר, ייתכן שלא הייתה קמה תנועת שוברים שתיקה. ייתכן מאוד, שהאנשים האלה פשוט אינם מתאימים לצבא. הם רגישים מדי, מצפוניים להחריד, ביקורתיים יתר על המידה. צבא שתכליתו המרכזית היא ניצחון צבאי לא היה משלב אנשים מסוג זה בין שורותיו. אבל בן גוריון התעקש, הבין את שעשה, וכפי שאנו למדים אף עודד את ההשלכות: הנחה לקיים דיונים חופשיים בשאלות מוסר ואתיקה, קידש בצויו את טוהר הנשק. האיש שהקים את צהל, הוא שייסד במקביל את שוברים שתיקה. במזיד, במכוון. אולי, רק אולי, כדי להבטיח שלא יקום הגולם על יוצרו, שלא יקשקש בהנאה הזנב בגוף הכלב.
ואנחנו, מתגאים בצבא העם, ובכך שאין הצבא מוסד בטחוני גרידא כי אם גם חינוכי ומוסרי וערכי. ולאחר מכן מתמלאים פליאה מאין הגיעו אותם סוכנים בוגדים שמבקשים למוטטו וחושדים כי נשתלו בידי ממשלות זרות. והם אכן נשתלו השוברים האלה, נשתלו מזמן. המזלף, הונח בידי אבי האומה. אנו מוסיפים לאכול היום את פירות מעשיו, לטוב ולרע. אך מי שיבקש לעקור מן השורש את תופעת שוברים שתיקה, עשוי למצוא עצמו במלחמת עצמאות מחודשת, נגד רוחו של מי שכבר ניצח בראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה