יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

למה לכתוב בלוג

החל מהיום, 15 בספטמבר 2010, בשעות הצהריים המוקדמות, יש לי בלוג.


אלוהים אדירים, בשביל מה?


הרי רק אתמול, עיינתי באחד מכתבי אפלטון בו הוא מבהיר את הסתייגותו המוחלטת מ"נאום שבכתב". אפלטון היה חסיד גדול של הדיאלוג ההדדי, של התורה שבעל פה. הבאת הדברים אל הכתב, ובמיוחד אם נעשית בצורה חדה ומפורשת, היא מעשה של שגגה. נימוקיו מרובים - הנאום שבכתב מתיימר לספק "אמת מוכנה" אל הקורא, להאכילו בכפית של זהב אמירות של מוסר ואמת. ואילו מלאכה זו סופה הודאי שתיכשל, שכן את האמת והמציאות נכון לו לאדם לגלות בכוחות עצמו על דרך השיחה והמשל. 


נימוק נוסף לו - הטקסט אין לו אב ואם. ניתן הוא אל הקוראים ואל הנצח, והם אינם יכולים לברר ולשאול ולחקור באשר לפשרו. אין ספק כי יש מחברים שזוהי מטרתם. אתמול פורסם כי אוניברסיטת ברקלי תפרסם בחודש הבא את הביוגרפיה של מארק טווין שתודפס לבקשתו 100 שנים אחר מותו. משהו בסיפור החיים של טווין הביך אותו והטריד אותו, עד שביקש להבטיח כי יתגלה רק זמן רב אחרי שבניו וניניו ילכו לעולמם. ואולם, לאלה שמבקשים לברר פרטים ומשמעות מאחורי טקסט, לאלה לא תמיד ניתנת הזדמנות גם אם מחבר הטקסט עודו בחיים. ולכך בדיוק כיוון אפלטון - אם רצונכם לרדת לדעתו של אדם שוחחו איתו. לטקסט, כידוע לכולם, 1000 פנים ופרשנויות.


ובכל זאת, אני בוחר לפרסם בלוג. ולא רק לפרסם, אלא גם להפציר בכולכם לפרסם. העלו על הרשת את דעותיכם, עמדותיכם, מחשבותיכם. הפיצו שורות תחתונות של עבודות מעניינות שכתבתם באוניברסיטה. שתפו בשירים ובסיפורים, בהגיגים וברעיונות. אנחנו מדברים אחד עם השני כל הזמן, ובעצם לא משתפים. יש דברים שלא יכולים לעבור בשיחת סיגירה מסדרונית או בסמס דווחני. גם בעידן של הטרדות מיניות, מותר עוד להתחכך זה בירכיו של זה ובתנאי שהדבר מוליד ומוציא תובנות חדשות שיכולות להעשיר את הדעת.


ובמילים פשוטות וקצרות, בואו לקרוא אותי ותנו לי לקרוא אתכם. בתקווה שכך נוסיף ממד נוסף לחיי האינטרנט שלנו, ואולי גם הרבה מעבר לכך.


שתהיה לכולנו שנה טובה.

3 תגובות:

  1. אגב, אפלטון אולי הסתייג מן הנאום שבכתב, אבל היה גרפומן לא קטן ובאחרית ימיו גם כתב נאומים שלא היה להם שום אופי דיאלוגי (אם כהרצאות ואם בתוספת ניצב שמידי פעם אומר "כן"). גרוע מכך זה שבכתיבה שלו הוא השאיר מעט מקום לפרשנות (בהשוואה, נניח, להרקליטוס ולשאר קודמיו לכתיבה). כתיבה מסוג שונה איבדה במידה רבה את מקומה בעולם בשל כך. נורמות כתיבה אחרות שרווחו בעולם העתיק, ובעולם המודרני מצויות כמעט אך ורק בשירה (אולי גם בפילוסופיה צרפתית) אפשרו מראש מרחבי יצירה לדורות הבאים. זה לא שאין מרחבי פרשנות בכתיבה האפלטונית (כמו בכל טקסט) אבל הוא לא איפשר אותם.
    למה זה משנה? תנסו למשל להתווכח עם מישהו על מה כתוב במדרש מסויים. זה חסר סיכוי, מאחר והטקסט מראש מאפשר מרחב פרשנויות רחב מאוד. וזה מאפשר, באיזשהו מובן, את המשך התחדשות הרעיונות בעולם. קשה שלא להסכים עם טענתו של וויטהד שכל הפילוסופיה היא רק הערות שוליים על אפלטון, ובמובן הזה אפלטון בעיני תקע, לכמעט 2500 שנים ואולי יותר, את העולם, את הדתות, וחלק נכבד מהחשיבה המערבית בפילוסופיה המהותנית שלו.
    לבסוף - אני לא חושב שאנחנו באמת מסוגלים לקרוא אפלטון. החוויה שלי של להיות נוכח בשיעורי פילוסופיה יוונית היתה שההנהרה שלו היא כמעט אך ורק מתוך הפילוסופיה האמפריציסטית והרציונליסטית של המאה ה-17. במובן הזה, אולי כל ההיסטוריה של הנאורות היא רק הערות שוליים לדקארט ולוק. אבל אולי נניח לזה בנתיים.
    שכוייח על הבלוג, תפנה אותנו שוב, אולי נחכים.
    שנה טובה

    השבמחק
  2. אפלטון צדק לחלוטין. המטרה של בלוג להיות הרבה יותר לכיוון דיאלוג הדדי, מאשר "נאום שבכתב".
    בניגוד מוחלט לטוקבקים, רשימת התגובות בבלוג, הם מרכז החיים שלו וההצדקה לקיומו.

    בלוגים שיודעים לפתוח דיון מעניין עם מגיבים קבועים שווים את משקלים בזהב.

    דימה.

    השבמחק
  3. תודה רבה על ההערות המחכימות.

    אני חושב שאנחנו כן יכולים לקרוא את אפלטון, ואפילו כדאי לנו לקרוא אותו. גם אם לא נקלע תמיד לסוף דעתו, וודאי שנצליח להוציא ממנו שאלות ותהיות חדשות על העולם שלו ועל העולם שלנו.

    השבמחק