אתה לוקח את זה יותר קשה מאחרים, היא אומרת. ואני משתעשע ואומר לה שלא מבין ושבנושא כל כך חשוב היא צריכה להסביר יותר טוב. היא מתעלמת מהנזיפה ומנסה להרגיע אותי. תראה, אתה לא היחיד שמרגיש. אתה לא הראשון שחווה. לא רק אתה כואב. זה קורה לכולם כל הזמן. אבל משהו בתגובות שלך, במילים, במחשבות, מעיד שאתה לוקח את זה חזק יותר. שואף עמוק מדי לריאות, סופג ללב את מה שעדיף להחליק. דברים שנכון להעיף נצרבים אצלך מתחת לעור. רגעים שצריך לשכוח נחרטים אצלך, טורפים את השינה שלך, נאחזים בקנאות בנשימות שלך. אתה צריך לשחרר קצת, להרפות. לטובתך, לטובת הבריאות שלך, בשביל השינה שלך, העתיד שלך. אתה חייב להיות מסוגל לקחת את זה יותר בקלות. לסלוח.
ואני, הראש שלי לא שם. הוא מטייל איתי מול חלון הראווה הגדול של הגלריה ברחוב ליד הבית. הנוף של העיר האימתנית נפרש שם בתמונה אדירה. הכל חד ומדוייק, רק הצבעים חזקים מדי. מודגשים, מובלטים, מועצמים. ברור שמישהו כאן עיבד את זה בכוונה, הפך את הצילום ללא מציאותי מרוב שהוא דרמטי, בועט, מעורר. משהו מלא חיים בנוף הזה, לעיתים טובים ולעיתים מאמללים. הצבעים האלה מנחמים וגם שורפים. הם מעוררים הזדהות וניכור. חמים בחורף וצוננים בסתיו. תמיד שונים, מפתיעים, אחרים.
רואים שזה לא טבעי, מישהו אמר פעם באכזבה. מה זה משנה, אמרתי לו. כולם עוצרים כאן בסקרנות, בהתפעלות, בהתרגשות. מה זה בכלל טבעי. הצילום הזה לא נאמן למה שאנחנו רואים, אלא למה שאנחנו מרגישים. מה יותר טבעי מזה.
...ולכן אני חושבת שאתה לוקח את זה יותר מאחרים וזה מכאיב לך כל כך. היא צודקת. הכאב שורף לפעמים את הנפש, מבעיר אותה בלהבות, פולט אדי נשימות כמתוך כבשן. מוליך בלילות סהרורים באופל תהומות ופסגות. אינו מוחל במנוחה.
בחיי, היא צודקת. אני לוקח את זה יותר מאחרים. סופג את הכל בצבעים חזקים מדי, הולך רחוק מדי, עמוק מדי. המחיר בלתי נסבל, מסכן חיים, מערער שפיות. כמו תמונה בחנות, זה תמיד יקר יותר כשלא מסתפקים במציאות. היא צודקת. לוקח קשה מדי. לכו תדעו איך זה ייגמר. לאן זה יוביל. איפה הסחרור הזה יסתיים. אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת. איזה מזל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה