באחד מספריו הנפלאים של מאיר שלו, לרפאל הילד יש קשר מיוחד עם אמו. היא קוראת ספרים ללא הפסקה, אך לעיתים זונחת אותם כשנעשים מתוחים או מפחידים. היא מסמנת את נקודת הנטישה בקיפול אוזן הדף ומותירה את הספר לבנה. והוא, ממשיך מהנקודה בה עזבה, קורא את סוף הסיפור לבדו. גם שאינו יודע את ההתחלה. גם שאינו מספר לה מה ארע בסוף. כל זה אינו חשוב. הסיפור אינו עוסק בסיפור, אלא בנקודת המפגש. בקיפול הדף ששניים אוחזים בו, נושקים ומתקדמים כל אחד לכיוון נגדי. זה נישא הלאה אל הסוף, וזו זוכרת מאין הכל החל.
וגם לנו חוזה בלתי רשום עם הורינו. נטועות רגליהם בקרקע ילדותם ולא יוכלו לטפס איתנו עד הסוף. ואנו, עינינו שלוחות אל המשך ההרפתקאה השזורה בדפים שטרם נאספו. בחפץ לב ממשיכים מנקודת הקיפול ומפליגים בים פתוח, משוחררי התחלות וחולמי סופים.
אני שוקע בתחושה זו ואיני יודע כיצד לסכמה. תחושה המקפלת בתוכה חמימות בלתי מוסברת. כמו הדף שנקפל אנחנו יום אחד, כשנתרחק מההתחלה. או שנותיר את הספר פתוח וחלק, ונצא להפליג בלי להשאיר עקבות. בלי להשאיר עכבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה