באביב ראיתיה לראשונה. צחה כשלג ומעוטרת להפליא. רעננה, מלאת שמחת חיים, נוגה ומרגשת. כמו הסתירה במתאריה העדינים נופי תבל שרגשו בה, דפנותיה גועשות קצף נעורים אין-די-בו. מיד אחזתיה וקירבתיה אל ליבי. רגעים אחדים לאחר מכן כבר הנחתיה על ראשי.
ובקיץ הייתה לי כשומרת מפני להט קרני החמה. הצלה על עיניי, על קווי מחשבתי. הייתה לי כרצועת חוף נאמנה, חצצה בגבורה ביני לבין קריאות גלי האוקיינוס. הגנה בחירוף נפש על מקלט ראשי גם בסופות החול שבסערתן חוללו חללים. גם בלהט החמסין ציננה רוחי, הקפיאה מבטי.
עת בא הסתיו נדדה עמי בין מצנחי שלכת וזהרה בערפילים סגולים שהעניקו שמים. אתה אין מקומך כעלים הנתלשים מהצמרות, לחשה לי. לך דבר לא יקרה כל עוד קיימת אני, כשאנו יחד, שרקה בי נחמות מאחות.
אך בחורף, עם הגשם הראשון, ביקשו פניי לחוש מגעו המחייה, המעורר. או אז סירבה היא לבקשתי והתגוננה כנעלבת. לא תוכל לקלפני עוד, לא תסירני לעולם. התעצבתי בך כשנעצבת באביב. נדבקתי בך כשדבקת בקיץ. חדרתי אליך כשנחרדת בסתיו. ואתה, בכפור הלבן הזה, שלך אני ואתה שלי. התחייבת לספק את עונתי, ואני תבעתי את כולן. אוחזת היטב ופוצעת בעורך, באורך.
וכל מאמציו להיפרד מאחיזתה עלו בתוהו. כשחקן המגלה באימה כשנשאב לדמותו והמסך ירד מזמן. מפנים אכזריותה של הבמה שכבשה את עולמו, את לבו. ולא הותירה בו יום אחד של אמת. עונה אחת של כנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה