את הדרך הקבועה אל האימון השגרתי בשעות המוגדרות הובלתי הפעם אחרת. במקום הכביש והחנויות טיילתי בין סמטאות לא מוכרות תחת חלונות פתוחים עם וילונות לבנים ארוכים. ריח טוב שטף אחרי הגשם, ואני ניסיתי להיזכר למה מעולם לא הלכתי כאן. זה גם לא חשוב יותר.
הדרך הובילה אותי לחנות ספרים שכונתית שאני אוהב במיוחד. מיד כשנכנסתי צדו עיניי את הספר שאקנה, ובכל זאת בחרתי לפנות למוכרות: תנו לי משהו שאין במקום אחר. זו הייתה קריאת ההזנקה לשיטוט שריחף בין מדפים ולשלל שיחות על ספרים, על החיים, על משפחה, על העולם. למה אתה הולך להתאמן בכלל? היא מחתה. אני צריך גם וגם, הסברתי. היא לא הבינה ואני לא הוספתי. זה לא חשוב יותר.
כמו האלכימאי, שבתי בסוף השיטוט לנקודת ההתחלה כמוצא שלל רב במפתן הבית. לא הסתכלתי על השעון. לקחתי את הספר בלי מחשבה מעמיקה. זה לא חשוב יותר.
"רק שתדע שזה סיפורים קצרים", הזהירה.
"גם אנחנו סיפורים קצרים", הפנמתי.
"זה אומר שאל תצפה לתפניות גדולות בעלילה".
חייכתי. אבל לא תיקנתי אותה.
זה לא חשוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה