לא הגיוני

השמיים שאני צולל למעמקיהם מלוחים, מלוחים מאוד. והפסגות שאני מטפס עליהן נישאות וערמומיות. ניחוח הפרחים שדוהר לעברי מלא כזבים. ציפורים נודדות מתנחמות זו בכנפי חברתה. העננים שטים לתומם בתקופה שבה התום הוא מצרך נדיר. השמש מאירה על אנשים מעטים מדי, והם מתמעטים וכבר פוחדים לצאת מחדריהם. הצבעים העזים של הנוף זועקים את שמי, ומתמלאים חספוס אכזבה באין מענה. הלילות מתחננים בפניי לגלות סבלנות, שטיפותיה האחרונות מתדפקות על כד החרס הסדוק שבאמתחתי. בנווה המדבר שהפך ביתי לא נודע חורף. רק שמועות נשכחות על אנשי שלג שנסתתרו מן הקיץ, מפחדים להינמס במגע בני אנוש. מבול כבד ושטפון שוצף מילאו את העיר בשנת בצורת. אומרים שהשמיים המטירו רגשות ושמוטב להסתתר. כדי להימנע מהתגלות החבאתי את גופי במדרון ואת נפשי בהרים. ספק אם ישובו להיפגש בעתיד. אותו הספק, שהפך מאויב לידיד, מוצא יחיד לבדידות הקופחת, לצנינות הלוהטת הזו, שמקציפה את פני הים כשאין חוף מבטחים באופק. רק קירות, ואין בניינים. יש המבקשים לטפס עליהם, ויש שויתרו. חוסים בצל. ממלמלים תפילה. בוהים בשמיים רחוקים, רחוקים ומלוחים. נושמים בכבדות סיבות נשכחות.

זה לא הגיוני בכלל, אבל זה מה שאני חושב שאני מרגיש. זה מה שאני מרגיש כשאני חושב.