בשקט הילך בין ההמונים, אוחז ביד צנועה בסלסלת קש. מבלי משים, ליקט מן הרצפה שיירים שהושלכו אל האדמה. פתקים קצוצים של עצות שחוקות. תמונות דהויות של זכרונות ילדים. פרקי תכניות שלא תמומשנה לעולם. מילות ניחומין חיוורות וחלולות.
בעיניים חדות צד כל שארית, כל בדל שהושלך בפזיזות. שרידים של אהבות שהרקיבו באכזבה. גחלים לוחשות סודות שהפכו פומביים. כוויות ופרידות שהגלידו. תקוות ונפשות שפרחו מן העולם ויצאו לדרך חדשה. שירים ושרירים שנמקו בדאבון אפילה.
בנחישות קנאית אגר לסלסתו אבק כוכבים שהעזו לבד, ואבקת כוכבים שנסקו לבד. רגעים קטנים של שמחה שכותרו בחומות דאגה. פרחים נוטפי דם שנזרעו בדמעה ונקטפו בתוגה. חלקי מילים שאבדו ולא יאמרו עוד לעד.
ולאחר שאסף את כל אלה, רקח ומיזג ומהל ועירב, וברא מכל אלה אותי ואותך. בצלמו ברא אותנו. נטולי שלמות. שבריריים כרסיסים. מכורים לחיפוש. צמאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה