אותה תמונה שבה להתמוסס בזכרונות. גדות נהר שקט, רוח סתיו טובלת בו מעגלים. צליל עדין של שקט נסחף, פורט על תלתלי ערבה בוכייה. ניחוח קרוב של אוויר רטוב, ורחוק של תבשיל משובח שנרקח מנגד חלון המשקיף על העמק. שמיים חורפיים מחורצי רמזים של אביב. ואינסוף שירים וספרים ורגשות שנרקמו בדיוק על הרגע הזה, על שלוות הקיום הנפרשת ברגע ההוא.
ואתה, שמעמיק בזכרון לתוך תוכו ומתפלא לגלות שמעולם לא היית ברגע מופלא שכזה, וכצמח מים ספק נשתל ספק צף אל דמיונך הקודח. פלא בריאה הזוהר בראשך יש מאין, געגוע לתחושה שטרם נחוותה, כמיהה לרגע שטרם מומש, רצון אנושי שמחלחל מתחת לעור, ממאווייך היסודיים ביותר, ומורה לך לברוח ולהתמסר לנדודי לא-נודע.
זו לא היזכרות. זו אמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה