בימי ההולדת הקפדתי להסביר: תשקיעו לי בברכה. כי מתנה תמיד משמחת, אבל מגיל צעיר נראתה לי משנית. היה משהו קוסם ובלתי מוסבר במילים הנלוות, שגרמו לי לחפש אותן, להזדקק להן.
ואז יום אחד חבר כתב. זה היה לכבוד ארוע או נקודת שינוי בחיים, והוא לקח כמה דפים ומילא אותם בכתב צפוף. הכתב היה שלו, אך המילים היו משותפות, יצאו ממנו וכיוונו אליי, טוו חוטים של חברות אמת, של אהבה, בין הכותב לנמען. אני זוכר כמה התרגשתי מהצפיפות על הדף, כמה הזדהתי איתה למול כל מה שעטף אותי ברגעי הקריאה.
כי רק אז הבנתי את מעייני עוצמתה וישועתה של הכתיבה. אין היא נובעת מכשרון התנסחות, דייקנות מילולית או עושר שפה. היא מגיעה מהלב ואליו חוזרת. היא מבטאת יכולתו של אדם מיוחד ורגיש להיפתח, להיחשף ולשתף, לגעת בנימים דקיקים של הבנה. הכמיהה לכתיבה היא השתוקקות למגע, רצון לקבל נשיקה על פצע, חיבוק ביום חורף, תמיכה להליכה שפופה, שתיקה כשנאמר כבר הכל.
לשנה הבאה תכתבו. העניקו לאחר את שמבקשת נפשו, את נפשכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה