קיומינו בעולם אינו אלא ליטוף, שלא לאמר ריחוף. אין אנו מצליחים ללכוד בנשימות את מלוא ניחוח הנופים. אין מצליחים לזכור ולנצור את גודש הסיפורים. נכשלים במאמץ השווא, ובכל זאת שב, לטעום את לשד החוויות, לטבול עד חזה במים הסוערים של התרגשות הבריאה. לכל היותר ליטוף, שלא לאמר ריחוף, מעל הסערה הגדולה, נוגעים לכאורה ולרוב רק מדמיינים, שאנחנו גיבורי הדבר האמיתי ולא רק צלליות של דמויות משנה המתחזות למי שרצינו להיות.
לכן, כשאנו חשים ליטוף, ממשהו או מישהו, מסתחררים הנשימות וקסמי הנופים למערבולת חווייתית רגשית מסנוורת מעוורת מסחררת, לא מרפה, רוחשת בוחשת בחלל החיצון והפנימי. כי קיומינו בעולם אינו אלא ליטוף, וליטוף הופך אותנו לעולם ומלואו. מזרים בנו תקווה, שלא לאמר ריחוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה