בלילה הזה, היו רק שניהם בעולם. נשימותיהם לחשו דממה. שמיים זרועי כוכבים, עיניים זרועות מחשבה. הוא כמעט שאל, היא כמעט ענתה. חשו כיצד הזמן מאבד משמעותו, ומעניק משמעות לאחרים. בידו האחת מטשטש קווים שצויירו בחול, ובשנייה מותח קווים ארוכים אל האופק.
הם לא ידעו איך הגיעו לכאן, ולאן ילכו. תלויים בין שמיים לארץ, בעצמם, יחד ולחוד. אכזבות ישנות ותקוות חדשות נאבקו במלחמות אור וצל, עמעמו את דרכם. כיווני הראות החשיכו, רק מבט אחרון פנימה נותר חשוף.
"אתה יודע", היא אמרה לבסוף, "זה כבר לא גן עדן". לעד יזכרו. הלילה הראשון בו אמרו את שידעו מזמן. בו התקבעה אנושיותם הגשמית, גירשה את הרוח שתמכה וגוננה. הרגע בו נגעו רגליהם בקרקע הצוננת, שקשיחותה מפוררת ענני החלומות לאגלי טל שחרית.
החלו לצעוד. מרירות המילים עוד בפיהם, שאריות נגיסה מודעת. צריבתן ליוותה כל צעד, וידעו: הדרך אינה מרפאת. זה כאב, ליפול. אך יש בדרך כדי לשכך. מזכירה שלא לכל דבר סיבה, לא לכל שאלה מענה. שמותר להמשיך בשתיקה. הכוח לעשות זאת, הוא פלא בריאה אמיתי. להביט קדימה, לא למעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה